המתנה – זווית מיסוּיִית, זווית אנתרופולוגית

בכתיבת רשימה זו הסתייעתי רבות בחברי דוד גודמן. שלי ושלכם – שלו הוא

מהי מתנה? לשאלה זו יש חשיבות והשלכות בשדות ואתרים שונים בחיים ובכלל זה בשדה המשפטי, ובאופן ספציפי יותר בדיני המסים. במידה רבה הפרדיגמה המשפטית "לית ליה מגרמיה כלום" (אין לה מעצמה דבר), היא יונקת כולה מתחומי-ידע אחרים, ולכן משמוע מחדש של מונחים, כמו מונח המתנה, יכול לצבוע מחדש את השדה הנתון. המשמעות שנעמיס על מושג המתנה יכולה לשנות לא רק את ההתייחסות שלנו למתנה כי אם לשנות את הדין הנוהג.

סעיף 2 לפקודת מס הכנסה קובע שעל מנת לגבות מס הכנסה לא די בהתעשרות בלבד, אלא חייבים שלהכנסה זו יהיה מקור כלשהו, כאשר הסעיף מונה מספר של מקורות שחייבים במס (השתכרות מעבודה, קצבה, דיבידנד וכו'). סעיף-קטן (10) ("סעיף העוללות"), מאפשר לגבות מס הכנסה מכל מקור אחר, אולם הוא עדיין מחייב מקור.

כיוון שהמתנה אינה נזכרת בסעיף 2, קבלת מתנה אינה אירוע המחויב במס. נראה שהרציונאל שעומד מאחורי ההחלטה שלא למסות מתנה הוא שהמוטיבציה לנתינת המתנה היא מתחום הרגש, ולכן למרות שהיא מעשירה את האדם לא ראוי למסותה. לכך ניתן להוסיף שבשל היותה מתחום הרגש היא מקרית, windfall, לא צפויה, ולכן לא ממסים אותה, כשם שלא מטילים מס על מלגות או ירושה. המקרה אותו מרבים לצטט בנושא זה הוא פסק-דין בעניין רופא. בעניין זה פציינט הביא לרופא שלו תקבולת חקלאית כמתנה, כיוון שהאחרון טיפל בו במסירות, וביהמ"ש קבע כי התקבולת אינה נחשבת בגדר הכנסה.

כאמור, ההנחה היא שהמוטיבציה לנתינת מתנות היא רגשית, כמו הכרת תודה. האמנם? האנתרופולוג מרסל מוס (Mauss; 1872-1950) טוען שבציביליזציות רבות נעשים קשרי החליפין והקשרים החוזיים בצורת מתנות, המוענקות באופן תאורטי מרצון, אך למעשה יש חובה לתת אותן וחובה להשיב עליהן. מוס מצא שבעצם המחווה המלווה את הענקת המתנה יש בדיוֹן, פורמליות ושקר חברתי. מוס אמנם חקר את מושג המתנה בקרב חברות פרימיטיביות שונות, אך הוא טוען שהמוסר והכלכלה הללו פועלים גם בחברות שלנו באופן קבוע ומתחת לפני השטח.

מוס הראה כי מתנות אינן רק העברת מטלטלין אלא חלק ממערכת חוזית רחבה הרבה יותר, שכוללת למשל גם מחוות-נימוסים וטקסים. בני החברה אינם חופשיים שלא לבקש הכנסת אורחים או שלא לקבל מתנות, כשם שאינם חופשיים לסרב לתת מתנות. אי נתינה או אי לקיחה של מתנה משולים להכרזת מלחמה. לכן מוס מכנה אותם מערכת העברות טוטאלית מן הסוג הלוחמני.

אני חושב שניתן להביא לכך דוגמאות גם מהמציאות של ימינו. מעבר לכך שהיסוד הנפשי בדבר מחויבות לתת מתנה, והציפייה לקבל תמורה עבורה במועד מאוחר יותר – קיימים בכל החברות ובכל התקופות, אולי הדוגמא המובהקת ביותר לכך שמתנות הן חלק ממערכת של מחויבויות היא מוסד החתונה, שכבר פיתח כללים מאוד ברורים לגובה הסכום הנדרש להביא, או טיפים שנותנים למלצרים או נותני שירותים אחרים והם כבר הרבה מעבר ל"הכרת תודה" ספונטנית. לצד שתי דוגמאות אלו, בהן כמדומני הנטייה היא דווקא להתקמצן, ישנן דוגמאות לנתינה ראוותנית, כמו שמוס מציין, שתפקידה לבסס היררכיה. ניתן לחשוב למשל על מצוות "משלוח מנות" בפורים, ועל כמה מהחברים שלנו שנוטים להפריז בכך באופן מופגן.

בכיוון דומה הולך צבי טריגר במאמרו "בהחלט הייתם צריכים: מבט חוזי על תרבות מתנות החתונה בישראל". טריגר טוען שבשלושים שנה האחרונות חלה התפתחות משמעותית בתרבות מתנות החתונה בישראל, כך שאם בעבר נהוג היה להביא מתנת-קופסה (חפץ), ולהביא מתנת-מעטפה (כסף) היה נחשב למעליב, כיום מצב הדברים הפוך ונוצר כמין חוזה, לפי בעלי השמחה מצפים שהאורח יכסה בכסף את המנה שלו, והאורחים מצפים לקבל תמורה ראויה למתנתם. אולם טריגר מתמקד ספציפית באירוע מסוים, ותולה אותו בתרבות החומרית שהחברה בישראל אימצה לעצמה, בעוד מוס מדגיש כיצד תרבות המתנות הינה בתשתית חיינו.

מכאן ניתן להסיק שלא מדובר במערכת של נתינה ולקיחה אלא ב"כלכלת מתנות". אם כך, טענו רבים ממבקריו של מוס, אם כל מתנה מחייבת מתנה שמנגד, בעצם כל נתינה בעולמנו היא חליפין ואינה מחווה, כלומר יש כאן מחיקה של מושג המתנה לטובת מושג הסחורה. לקושי זה ניסה להשיב הפילוסוף וחוקר התרבות ז'ורז' בטאיי (Bataille; 1897-1962). בטאיי אינו מבטל את האיזון הנוצר מן היחס שבין המתנה לתמורתה, אולם במקום להתמקד ביחס הכלכלי שנוצר, בטאיי שם דגש על ההבנה שהמתנה נוכחת בכל עבר. לא ניתן לצמצמה לכדי ערך טובין מסוים, תנועת הטבע כולה היא מתנה: השמש נותנת את קרניה והאדמה פורצת אל הארץ בגעש וולקני.

מבקריו של בטאיי טענו שהוא לא הפנים את העיקרון על פיו נושאת המתנה את תמורתה בקשר בל יינתק. המבקרים רואים בתפיסת המתנה אותה הציג – כמתנה חסרת תמורה, שהיא על פי מוס דבר שאינו בנמצא. עם זאת, ניתן להבין את הגותו של בטאיי באופן אחר. בטאיי אינו טוען לשבירת האיזון בין מתנה לתמורתה אלא מנסה להציג, דווקא בתוך מסגרת זו, את משמעות מושג המתנה. בטאיי מציג את מערכת ההעברה הטוטלית מן הסוג הלוחמני לא כמערכת של מסחר; אם נתת לי מתנה ואני פשוט שילמתי לך תמורתה את הערך הנקוב לא ניתן לומר שקיימתי את חובתי להחזיר. כל מתנה מחייבת מתנה בתמורה, אבל התמורה חייבת להיות אף היא מתנה, ולא ניתן להשיב עליה בכסף.

לאור כל זאת, נראה לומר שהרציונאל העומד מאחורי הרעיון של אי-מיסוי המתנה – אינו רלוונטי, וגם אם החוק הישראלי דורש מקור הכנסה, ניתן למסותה דרך "סעיף העוללות". אם נקבל את הפרשנות המקובלת למוס, יוצא שברוב המקרים המתנה אינה נובעת מרגש מתפרץ של הכרת תודה, ולכן מקרה רופא לעיל אינו מקרה פרדיגמטי. כל מפרשיו של מוס מסכימים שהמתנה אינה מקרית, חד-פעמית או לא צפויה, כמו פרס או ירושה. המתנה היא חלק ממערכת; כשם שהיא הוּצאה היא צפויה לחזור. המתנה אינה "חוזה" חד-פעמי, אלא היא קושרת בין הנותן לבין המקבל כך שנוצר מעגל נתינה, ואף רשת חברתית צפופה של נותני ומקבלי מתנות. המתנה איננה רנדומלית. היא לא פחות תדירה בחיינו מאשר המשכורת החודשית. המתנה קבועה בחיינו, והיא כאן בכדי להישאר.

הזמנה לגבריוּת

ה-3 לנובמבר 2005 היה אחד הימים הקשים שלי בצבא, יום שהוא קו פרשת המים הצבאי שלי, היום שמחלק את השירות הצבאי שלי ללפני ואחרי, יום שלאחריו כבר לא אהיה אותו דבר. שורש מרירותו של היום נטוע ביום שקדם לו, ה-2 לנובמבר. ביום זה הודיע לי מפקד-הפלוגה שהחל מיום המחרת, עם תום שלב "האימון המתקדם", אני הולך לשבת בחמ"ל הפלוגתי ולא להצטרף לחבריי הלוחמים באשר יוצבו. ב-3 לנובמבר ההחלטה "נכנסה לתוקף" ולכן היום הזה הפך למר ונמהר.

אני זוכר כמובן את היום, אך אני זוכר גם את התאריך כיוון שתיעדתי ביומן כל יום בשירותי הצבאי, ולכן אצטט את הקטעים הכואבים והרלוונטיים של אותו יום: "בעיניים דומעות סיימתי את הקפה. אח"כ התיישבתי באוהל ופשוט התחלתי לבכות. ממש לא הייתה לי שליטה על הדמעות. אני באמת לא יודע איך זה קרה – זה לא עד כדי כך נורא להיות חמ"ליסט – לא עד כדי שטף של דמעות… כל הדרך לחי"ת בכיתי, אז דביר [מפקד-המחלקה, א.נ.] ראה אותי ולקח אותי לשיחה קצרה באוהל 3 א'… הוא אמר לי שחיילים לא בוכים (פרט להלוויות), שלא נראה לו שאני אוכל לעמוד 6 שעות עם [שכפ"ץ] קרמי – דבר שממש פגע בי…"

על התהייה האותנטית שהעליתי ביומן – מה כ"כ טראומטי בבחירתי לחמ"ליסט – השבתי, וניתן להשיב, בכמה דרכים, אולם במבט דיעבדי (רטרוספקטיבי) אני חושב שלקחתי זאת כ"כ קשה כיוון שמשמעות הצעד הייתה אחת: אני לא גבר. אם אחרי הכשרה של שבעה חודשים בתור לוחם קרבי שולחים אותי לתפקיד פקידותי, כלומר אני לא ראוי להיות לוחם ולשאת בנטל של הלוחם, משמע אני לא גבר.

ניתן כמובן לפטור את הדברים בגיחוך וזלזול, וגם אני, לאחר כשנתיים של לימודי מגדר פיתחתי "תודעה מגדרית" שמעמידה את הדברים בפרופורציות הנכונות – אם כי, כפי שאפרט להלן, לא טוהרתי מכך לחלוטין – אך בתור אחד שגדל וחונך כגבר, שהסביבה שולחת לו מכל עבר משובים ל"מהו גבר" – להבין לאחר עשרים ושתיים שנה שאתה לא גבר – זו טרגדיה. חשבו על אימא שלכם. זו שהניקה אתכם, וחיתלה אתכם וחבשה את פצעיכם, ועמדה לצדכם ברגעים הקשים. חשבו שיום אחד יבוא מאן דהו ויאמר לכם: אתה חושב שזאת אימא שלך? זהו שלא. זו טרגדיה. זו הבנייה מחדש (פירמוט) של  כל תפישת העצמי שלכם. ובנידון שלי אני חשבתי שזה יותר מזה: זה כישלון.

היו לכך סימנים מקדימים, אבל מיאנתי לקבל את הבשורה שאומרת שאני לא גבר. חשבתי, ובמידה רבה אני חושב כך היום באתרים אחרים במציאות, שאם אתה כשיר לתפקיד מסוים, אם בוחרים בך לתפקיד מסוים, אתה חד-משמעית מסוגל למלא את התפקיד. זו חזקה, חזקה שאמנם ניתנת להפרכה, אבל הנחת-עבודה הכרחית שמשמעותה אמונה ביכולות ובכישרונות שלנו. ואם אני בעל פרופיל קרבי, וברירת המחדל הצה"לית כמו ברירת המחדל המגזרית (של הציבור הדתי-לאומי) היא שאני יכול לשמש כלוחם קרבי – אזי האבטיפוס הגברי שאני נמדד לאורו הוא "הלוחם" (אני מניח שאם לא היה לי פרופיל קרבי הייתי שופט את עצמי בחומרה פחותה) – וכל הפרכה של הנחה זו משמעותה כישלון.

אבל אני ברחתי מבשורה שמשמעותה שאני לא גבר, למרות שכל הסימנים הצביעו על כך. הייתי פשוט חייל גרוע. מה הופך חייל לחייל גרוע? אני חושב שניתן להצביע על שני גורמים: הראשון הוא כושר גופני לקוי, כלומר "נתוני פתיחה" לא טובים, והשני הוא העדר מוטיבציה, או סוג מסוים מאוד של מוטיבציה הדרוש לכל לוחם – "רעל". מוטיבציה מסוג רעל משמעותה מצב תודעתי טאוטולוגי (מעגלי), לפיו עושים את הדברים "לשמה", רק כי פקדו עליך לעשות אותם, מבלי לשאול שאלות או לחשוב על המשמעויות של הפקודות. לכן אנשים מסוגלים ללכת עשרות קילומטרים ללא תכלית ב"מסע כומתה". זה מצב תודעתי חצי-הזייתי, שמאפשר לך להסתער על מטרת-קרטון בתרגיל באותה רצינות כאילו עמד שם האויב שלך ממש. ואני, שאמנם הייתי בעל מוטיבציה (חשיבות השירות הצבאי, הגנה על המולדת) אך נותרתי "חלבי" ולא הייתי "מורעל", וכן הייתי בעל כושר-גופני לקוי – הייתי פשוט חייל גרוע. המפקדים שלי היטיבו להבין זאת ממני, אבל אני סירבתי להאמין שאני חייל גרוע, כלומר שאני לא גבר.

ובהתאם, השירות הצבאי שלי היה טראומה אחת מתמשכת, כיוון שהייתי לא-גבר במקום שכולו גברים, כמו דג שלא מבין מדוע הוא לא יכול לעוף; הייתי לא-שייך, כמו האיש הכחול שמפציע בסיפור של האיש הירוק עם הבית הירוק והמכונית הירוקה. אבל סיימתי.

אז אמנם השירות הצבאי מאחוריי, אך מהמחשבה אודות הדימוי הגברי לא נפטרתי לחלוטין. וכיוון שסיימתי את השירות הצבאי, אני מזומן מעת לעת לשירות מילואים, שם אני מעומת שוב עם הדימוי הגברי שלי ויוצא כשידי על התחתונה, מה שהופך כל שירות מילואים – לבד מהניתוק שהוא יוצר מן החיים האזרחיים, הלימודים, העבודה וכיו"ב – לקשה יותר ויותר.

חשבתי על הדברים במילואים האחרונים שלי, כשפקפקנו, אני וחבר לנשק, בהגיון, במוסריות וביעילות של כניסה קרקעית לרצועת עזה. כיוון שכל צו מילואים הוא צו גבריות, "הזמנה לגבריות" – אני מעולם לא אשתמט מיוזמתי ממילואים, באופן חד-פעמי או לצמיתות, ואפילו אתקשה מאוד לבקש שלא למלא משימה מסוימת. כי המשמעות של השתמטות כזו היא הודאה בכך שאני לא-גבר. אני מקווה שכשאקבל פקודה בלתי-חוקית בעליל, כזו שדגל שחור מתנוסס עליה, יעמוד לי כוחי לסרב לה, אך בכל המקרים האפורים, שהם רובם ככולם של המקרים, אני לעולם לא אסרב. כי תמיד יתגנב ללבי החשש: מה אתה משחק אותה "נאור" ו"מוסרי"; אתה פשוט פוחד, אתה פחדן. אתה לא גבר. הטרגדיה היא שיש לי יותר אומץ להיכנס לפעולה קרקעית בעזה מאשר להודות בכך שאינני גבר. אני לעולם לא אודה בכך שאני לא גבר.

לאחותי

אחותי הבינונית (קרי, הממוקמת בין אחותי הגדולה לאחותי הקטנה; אבל היא רופאה וגאונה) החליטה לנתק עמנו, משפחתה, כל קשר, כאשר את הנתק הזה לא הטרים כל אירוע שיכול להעיד על תחילתו של סכסוך, מה שהופך את ההחלטה של אחותי למרתקת ומתמיהה עוד יותר. ומאז, מזה כשישה שבועות, היא לא עונה לטלפונים ולא משיבה לאסמסים. כל מאמצי החיזור שלנו עלו בתוהו. בפעם האחרונה נראתה בסוכה המשפחתית, ומאז נעלמו עקבותיה. כאילו בלעה אותה האדמה. אין קול ואין עונה. וחשבתי שיש בסיטואציה הזו כמה היבטים מעניינים שכדאי להעלותם על הכתב, ואולי אחותנו תראה את הדברים, ומתוך געגוע – או סביר יותר: מתוך כעס שאני מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ – תחליט להפר את תענית-המשפחה שהיא גזרה על עצמה.

כיוון שלא קדם לניתוק אירוע יוצא דופן במערכת היחסים שבנינו לאחותנו, ומאידך קשה לי להאמין שהוא שרירותי, החלטה רגעית שלא תלוית הקשר וזמן, אני מסיק שניתוק-היחסים הוא תוצאה של אירוע אחר בחייה של אחותי. כלומר, זה לא שאין קשר בין סיבה לתוצאה; יש סיבה ותוצאה, אלא שאחותנו העתיקה את התוצאה ממקרה אחד למקרה אחר: ראובן חטא ושמעון נושא בחטאו. ולדעתי זה מאשש את טענתי כי המשפחה היא אישיות נטולת רגשות, במובן זה שלא משנה מה תעשה, ב-99% מהמקרים משפחתך תמחל לך על כל פשעיך, כי פשוט אין להם ברירה אחרת, כי אתם משפחה, כי יש משהו עמוק וחזק שמחבר ביניכם, ולכן אחותי יכולה להרשות לעצמה להוציא את זעמה עלינו. מאותה סיבה, אם פלוני קשר עצמו במחויבויות כפולה הן למשפחתו והן לחבריו (למשל שני אירועים שנופלים באותו יום), כדאי לו להפר את זו שקשר למשפחתו, כי חברוּת היא מחויבת-קשירה, ואילו קשרי משפחה אינם טיעוני-תחזוק, הם מדברים בעד עצמם. אם אחותי לא תענה לטלפונים לכל אדם אחר, סביר להניח שכשתנחם ממעשיה היא תבין כי פרימת הקשר הזו אינה ברת-תפירה; אך אם אחותי תחליט לענות לטלפון אחד שלנו – אנחנו נקבל אותה בזרועות פתוחות.

דבר מעניין נוסף הוא שההנחה המקובלת, המתגשמת לרוב במציאות, היא שעשייה אקטיבית דורשת הוצאת אנרגיה, ואילו הימנעות מעשייה, פסיביות, היא נטולת אנרגיה. פשוט צריך לשבת באפס מעשה. לעומת זאת, תוכנית ההתנתקות של אחותי מראה כי יש מקרים הפוכים: לרוב, שיחות סתמיות עם המשפחה (עדכונים, שינויים וכו') לא דורשות מאמץ. אנחנו אפילו לא מצפים מאחותי שהיא תיזום את השיחות, "תרים טלפון לפני שבת". במידה ואחותי הייתה משיבה לפנייתנו החוזרות ונשנות אליה, אפילו באופן רנדומלי, ככל הנראה היא לא הייתה מרגישה שזו מעמסה עליה. אולם ההימנעות העקבית מעשייה, לבד מכך שהיא פרי החלטה ולא תוצאה של אדישות, לדעתי דורשת ממנה כוחות-נפש עצומים, מחייבת אותה לתחזק מערך משלם של סינון ובקרה שגוזל ממנה אנרגיה רבה.

ההערה השלישית דומה במהלכה להערה השנייה, אך נושאת אופי אחר. ברגיל, כשאדם נמנע מעשייה באופן מכוון, הוא משדר לזולת "תעזבו אותי בשקט"; אני לא צריכה את השיחות חסרות-התכלית שלכם, שאולי גורמות לכם להרגיש טוב עם עצמכם, אך לי אינן תורמות כלל. תתרכזו בחייכם שלכם ותניחו לי עם חיי. האדם הפסיבי אומר לכאורה, טוב לי עם עצמי ואיני צריך לחברה, העצמי מהנה אותי דיו. אך המקרה של אחותי מוכיח את ההפך: ההימנעות הקונסיסטנטית של אחותי מלהשיב להפצרותינו אינה אומרת אל תשימו לב אליי, המשיכו בחייכם. הפסיביות של אחותי זועקת: תראו אותי, אני כאן.

חנוך דאום – נוסע חופשי

והיום, במסגרת פינת הביקורת על אנשים שכותבים הבלים מעל במות ציבוריות, נתייחס לטור המתחדש של חנוך דאום ב"7 ימים" מיום שישי האחרון, ה-2.11.2012 (הטור מצורף למטה). דאום מבטיח-מפתה את קוראי העיתון כי הטור ייתן מענה לשאלה מדוע הוא הולך עם כיפה למרות שאינו מקיים אורח-חיים דתי, אולם במקום לקיים או להתייחס בכלל לשאלה, הוא נוגע רק בסיפא של השאלה, כלומר מדוע הוא לא מקיים אורח-חיים דתי.

ועם כל הכבוד לדאום, השאלות שלו נעות בין שאלות ברמה של ילד בכיתה ד' לבין שאלות של ילד בכיתה ז'. לחצי אחד של הקושיות שלו ניתן להשיב בנקל (למשל, הטקסיות של התפילות), חצי שני דורש תשובות מעמיקות ש-600 מילה בעיתון לא יכולות לתת מענה (מדוע אנשים הם דתיים, או בפרפרזה על דה-בובואר: אדם לא נעשה דתי, הוא נולד דתי) והתשובה לחצי שלישי של הקושיות היא ההכלה והקבלה ההבנה העמוקה שלא תמיד יש תשובה (שאלת ההשגחה). אך מעבר לכך, השאלות האלו לא באמת מעניינות כי הן במישור שבין האדם לבוראו, ובתוך המרחב הזה (בין האדם למקום) עליהן להתברר. השאלות החשובות יותר הן אלו המתקיימות במישור שבין האדם לחברה, כי במרחב זה דאום מתקיים ומרחב זה רלוונטי לקוראים, ובהן יימצא מענה לשאלה שנשאלה בראש הטור.

אולי דאום חושש מלהודות בכך, אך נדמה לי שהסיבה שהוא ממשיך לחבוש כיפה היא בשל היותו אדם נשוי. כפי שינקנו ממורנו בשנות בגרותנו, ביום שבו אדם מתחתן הוא למעשה לוחץ Pause על חייו. ברגע שהוא עומד מתחת לחופה – משהו בו מפסיק לגדול, מפסיק לצמוח, הוא כבר לא אדון לעצמו, הוא כבול בפקעת של חוקים נורמטיביים, מציאותיים וחברתיים, הוא כמו כדור שנורה מלוע של תותח במסלול ידוע מראש. אך כשם שמרחב השינוי שלו מצומצם מאוד לכל הכיוונים, גם הנפילות שלו, אם תהיינה – כשתהיינה – כלולות בפוליסת-הביטוח שנקראת חיי-נישואין. כשאדם שאינו נשוי נופל – הוא נופל לבור ללא תחתית. ומכיוון שדאום התחתן כאדם עם כיפה, משהו מכך נשאר בו עד היום. אך אני מבקש להניח לשאלת הכיפה ולהתייחס לסוגיה רחבה הרבה יותר שדאום מדבר עליה.

דאום מזלזל באורחות-החיים של הציבור הדתי, אולם מכיוון שהוא כן מעוניין בקשר כלשהו עם הציבור הדתי – מעבר לכך שבשל הציבור הדתי דאום הוא מי שהינו – הוא למעשה לא יכול בלעדיו. דאום יכול לשמור על כשרות אך אין לו עניין בתעודת כשרות, או "להתחבר" לרעיון של השבת מבלי לשמור שבת – כי הוא יודע שמישהו יעשה את זה בשבילו. דאום יכול ללכת עם כיפה מבלי לשמור מצוות – ללכת עם ולהרגיש בלי – כיוון שבכך הוא מרפרר לציבור שלם ששומר בשבילו על אורח החיים הדתי. אם בוקר אחד כל הציבור הדתי יחליט לקיים את מצוות "והלכת בדרכיו" וללכת בדרכיו של דאום – לא תהיה שבת ולא תהיה כשרות, ואז דאום יהיה כערער בערבה. דאום צריך את הציבור הדתי כארכיטיפ בשביל להציג את התשליל שלו, הוא עצמו. אך ללא "המקור" – דאום הוא אפילו לא צל.

אנסה להבהיר את הדברים בעזרת מודל כלכלי, ואני מקווה שבכך לא אזנה את הדיון. שוק השירותים והמוצרים מתבסס על היצע וביקוש של מוצרים פרטיים, מוצרים שהצריכה של כל אחד מהם משפיעה על פרט אחד בלבד. לעומת זאת, ישנם מוצרים ציבוריים המאופיינים בהעדר-מניעוּת (איני יכול למנוע מאחרים צריכה שלהם) והעדר-יריבות (כמה אנשים יכולים לצרוך אותו במקביל). מוצרים אלו מתאפיינים בעלות התחלתית גבוהה וברווח אפסי. למשל, צבא או תאורת-רחוב; יש עלות גבוהה לייצור המוצר, אך מרגע שהוא מיוצר זה לא משנה כמה צרכנים יצרכו אותו – הרווח ממנו יהיה אפס.

לאור זאת אף אחד לא ייצר מוצרים ציבוריים כלל, ואם ייצרו אותם, הם יהיו באיכות נמוכה או בכמות מועטה. הסיבה היא שגם אדם שלא משלם עבור המוצר יכול לצרוך אותו. אף צרכן לא ירצה לשלם, כי הוא יודע שברגע שאחד קונה לא ניתן יהיה למנוע את זה ממנו (מניעות). והוא יודע שפלוני יכול לרכוש את המוצר, ועדיין יישאר בשבילו (יריבות). זו תופעת ה-Free Rider, רוכב חופשי. מישהו אחד רוצה לרכב על גבי הכסף והמאמצים של אחרים. לכן רק המדינה היא זו שתסכים לייצר מוצרים ציבוריים, ומכיוון שאף אחד לא יהיה מוכן לממן אותם – המדינה תממן אותם באמצעות מסים.

היהדות כתרבות, היהדות שמתקיימת במישור האנכי של ההיסטוריה ובמישור האופקי של הפרהסיה הישראלית, היא מוצר ציבורי, היא רכבת-הדורות שיהודים מכל התקופות ומכל המקומות עולים עליה. דאום יכול לעלות עליה גם כיוון שהוא יודע שיהיו מספיק יהודים לפניו ששילמו מסים או שילמו על הכרטיס ויגרמו לכך שהרכבת תמשיך לנסוע, הוא יכול להרשות לעצמו להיות נוסע חופשי; הרכבת תיסע גם בלעדיו. אבל אם כל הנוסעים יחליטו שהם לא משלמים את הכרטיס, או אם כל הנוסעים יחליטו שבמקום להעלות מסים אם מעלימים מסים – הרכבת לא תצא, הרכבת תישאר בתחנה הראשונה, בתחנה הישנה.

רוכב חופשי. הטור של חנוך דאום מ-2.11.12