לאחותי

אחותי הבינונית (קרי, הממוקמת בין אחותי הגדולה לאחותי הקטנה; אבל היא רופאה וגאונה) החליטה לנתק עמנו, משפחתה, כל קשר, כאשר את הנתק הזה לא הטרים כל אירוע שיכול להעיד על תחילתו של סכסוך, מה שהופך את ההחלטה של אחותי למרתקת ומתמיהה עוד יותר. ומאז, מזה כשישה שבועות, היא לא עונה לטלפונים ולא משיבה לאסמסים. כל מאמצי החיזור שלנו עלו בתוהו. בפעם האחרונה נראתה בסוכה המשפחתית, ומאז נעלמו עקבותיה. כאילו בלעה אותה האדמה. אין קול ואין עונה. וחשבתי שיש בסיטואציה הזו כמה היבטים מעניינים שכדאי להעלותם על הכתב, ואולי אחותנו תראה את הדברים, ומתוך געגוע – או סביר יותר: מתוך כעס שאני מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ – תחליט להפר את תענית-המשפחה שהיא גזרה על עצמה.

כיוון שלא קדם לניתוק אירוע יוצא דופן במערכת היחסים שבנינו לאחותנו, ומאידך קשה לי להאמין שהוא שרירותי, החלטה רגעית שלא תלוית הקשר וזמן, אני מסיק שניתוק-היחסים הוא תוצאה של אירוע אחר בחייה של אחותי. כלומר, זה לא שאין קשר בין סיבה לתוצאה; יש סיבה ותוצאה, אלא שאחותנו העתיקה את התוצאה ממקרה אחד למקרה אחר: ראובן חטא ושמעון נושא בחטאו. ולדעתי זה מאשש את טענתי כי המשפחה היא אישיות נטולת רגשות, במובן זה שלא משנה מה תעשה, ב-99% מהמקרים משפחתך תמחל לך על כל פשעיך, כי פשוט אין להם ברירה אחרת, כי אתם משפחה, כי יש משהו עמוק וחזק שמחבר ביניכם, ולכן אחותי יכולה להרשות לעצמה להוציא את זעמה עלינו. מאותה סיבה, אם פלוני קשר עצמו במחויבויות כפולה הן למשפחתו והן לחבריו (למשל שני אירועים שנופלים באותו יום), כדאי לו להפר את זו שקשר למשפחתו, כי חברוּת היא מחויבת-קשירה, ואילו קשרי משפחה אינם טיעוני-תחזוק, הם מדברים בעד עצמם. אם אחותי לא תענה לטלפונים לכל אדם אחר, סביר להניח שכשתנחם ממעשיה היא תבין כי פרימת הקשר הזו אינה ברת-תפירה; אך אם אחותי תחליט לענות לטלפון אחד שלנו – אנחנו נקבל אותה בזרועות פתוחות.

דבר מעניין נוסף הוא שההנחה המקובלת, המתגשמת לרוב במציאות, היא שעשייה אקטיבית דורשת הוצאת אנרגיה, ואילו הימנעות מעשייה, פסיביות, היא נטולת אנרגיה. פשוט צריך לשבת באפס מעשה. לעומת זאת, תוכנית ההתנתקות של אחותי מראה כי יש מקרים הפוכים: לרוב, שיחות סתמיות עם המשפחה (עדכונים, שינויים וכו') לא דורשות מאמץ. אנחנו אפילו לא מצפים מאחותי שהיא תיזום את השיחות, "תרים טלפון לפני שבת". במידה ואחותי הייתה משיבה לפנייתנו החוזרות ונשנות אליה, אפילו באופן רנדומלי, ככל הנראה היא לא הייתה מרגישה שזו מעמסה עליה. אולם ההימנעות העקבית מעשייה, לבד מכך שהיא פרי החלטה ולא תוצאה של אדישות, לדעתי דורשת ממנה כוחות-נפש עצומים, מחייבת אותה לתחזק מערך משלם של סינון ובקרה שגוזל ממנה אנרגיה רבה.

ההערה השלישית דומה במהלכה להערה השנייה, אך נושאת אופי אחר. ברגיל, כשאדם נמנע מעשייה באופן מכוון, הוא משדר לזולת "תעזבו אותי בשקט"; אני לא צריכה את השיחות חסרות-התכלית שלכם, שאולי גורמות לכם להרגיש טוב עם עצמכם, אך לי אינן תורמות כלל. תתרכזו בחייכם שלכם ותניחו לי עם חיי. האדם הפסיבי אומר לכאורה, טוב לי עם עצמי ואיני צריך לחברה, העצמי מהנה אותי דיו. אך המקרה של אחותי מוכיח את ההפך: ההימנעות הקונסיסטנטית של אחותי מלהשיב להפצרותינו אינה אומרת אל תשימו לב אליי, המשיכו בחייכם. הפסיביות של אחותי זועקת: תראו אותי, אני כאן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s