הזמנה לגבריוּת

ה-3 לנובמבר 2005 היה אחד הימים הקשים שלי בצבא, יום שהוא קו פרשת המים הצבאי שלי, היום שמחלק את השירות הצבאי שלי ללפני ואחרי, יום שלאחריו כבר לא אהיה אותו דבר. שורש מרירותו של היום נטוע ביום שקדם לו, ה-2 לנובמבר. ביום זה הודיע לי מפקד-הפלוגה שהחל מיום המחרת, עם תום שלב "האימון המתקדם", אני הולך לשבת בחמ"ל הפלוגתי ולא להצטרף לחבריי הלוחמים באשר יוצבו. ב-3 לנובמבר ההחלטה "נכנסה לתוקף" ולכן היום הזה הפך למר ונמהר.

אני זוכר כמובן את היום, אך אני זוכר גם את התאריך כיוון שתיעדתי ביומן כל יום בשירותי הצבאי, ולכן אצטט את הקטעים הכואבים והרלוונטיים של אותו יום: "בעיניים דומעות סיימתי את הקפה. אח"כ התיישבתי באוהל ופשוט התחלתי לבכות. ממש לא הייתה לי שליטה על הדמעות. אני באמת לא יודע איך זה קרה – זה לא עד כדי כך נורא להיות חמ"ליסט – לא עד כדי שטף של דמעות… כל הדרך לחי"ת בכיתי, אז דביר [מפקד-המחלקה, א.נ.] ראה אותי ולקח אותי לשיחה קצרה באוהל 3 א'… הוא אמר לי שחיילים לא בוכים (פרט להלוויות), שלא נראה לו שאני אוכל לעמוד 6 שעות עם [שכפ"ץ] קרמי – דבר שממש פגע בי…"

על התהייה האותנטית שהעליתי ביומן – מה כ"כ טראומטי בבחירתי לחמ"ליסט – השבתי, וניתן להשיב, בכמה דרכים, אולם במבט דיעבדי (רטרוספקטיבי) אני חושב שלקחתי זאת כ"כ קשה כיוון שמשמעות הצעד הייתה אחת: אני לא גבר. אם אחרי הכשרה של שבעה חודשים בתור לוחם קרבי שולחים אותי לתפקיד פקידותי, כלומר אני לא ראוי להיות לוחם ולשאת בנטל של הלוחם, משמע אני לא גבר.

ניתן כמובן לפטור את הדברים בגיחוך וזלזול, וגם אני, לאחר כשנתיים של לימודי מגדר פיתחתי "תודעה מגדרית" שמעמידה את הדברים בפרופורציות הנכונות – אם כי, כפי שאפרט להלן, לא טוהרתי מכך לחלוטין – אך בתור אחד שגדל וחונך כגבר, שהסביבה שולחת לו מכל עבר משובים ל"מהו גבר" – להבין לאחר עשרים ושתיים שנה שאתה לא גבר – זו טרגדיה. חשבו על אימא שלכם. זו שהניקה אתכם, וחיתלה אתכם וחבשה את פצעיכם, ועמדה לצדכם ברגעים הקשים. חשבו שיום אחד יבוא מאן דהו ויאמר לכם: אתה חושב שזאת אימא שלך? זהו שלא. זו טרגדיה. זו הבנייה מחדש (פירמוט) של  כל תפישת העצמי שלכם. ובנידון שלי אני חשבתי שזה יותר מזה: זה כישלון.

היו לכך סימנים מקדימים, אבל מיאנתי לקבל את הבשורה שאומרת שאני לא גבר. חשבתי, ובמידה רבה אני חושב כך היום באתרים אחרים במציאות, שאם אתה כשיר לתפקיד מסוים, אם בוחרים בך לתפקיד מסוים, אתה חד-משמעית מסוגל למלא את התפקיד. זו חזקה, חזקה שאמנם ניתנת להפרכה, אבל הנחת-עבודה הכרחית שמשמעותה אמונה ביכולות ובכישרונות שלנו. ואם אני בעל פרופיל קרבי, וברירת המחדל הצה"לית כמו ברירת המחדל המגזרית (של הציבור הדתי-לאומי) היא שאני יכול לשמש כלוחם קרבי – אזי האבטיפוס הגברי שאני נמדד לאורו הוא "הלוחם" (אני מניח שאם לא היה לי פרופיל קרבי הייתי שופט את עצמי בחומרה פחותה) – וכל הפרכה של הנחה זו משמעותה כישלון.

אבל אני ברחתי מבשורה שמשמעותה שאני לא גבר, למרות שכל הסימנים הצביעו על כך. הייתי פשוט חייל גרוע. מה הופך חייל לחייל גרוע? אני חושב שניתן להצביע על שני גורמים: הראשון הוא כושר גופני לקוי, כלומר "נתוני פתיחה" לא טובים, והשני הוא העדר מוטיבציה, או סוג מסוים מאוד של מוטיבציה הדרוש לכל לוחם – "רעל". מוטיבציה מסוג רעל משמעותה מצב תודעתי טאוטולוגי (מעגלי), לפיו עושים את הדברים "לשמה", רק כי פקדו עליך לעשות אותם, מבלי לשאול שאלות או לחשוב על המשמעויות של הפקודות. לכן אנשים מסוגלים ללכת עשרות קילומטרים ללא תכלית ב"מסע כומתה". זה מצב תודעתי חצי-הזייתי, שמאפשר לך להסתער על מטרת-קרטון בתרגיל באותה רצינות כאילו עמד שם האויב שלך ממש. ואני, שאמנם הייתי בעל מוטיבציה (חשיבות השירות הצבאי, הגנה על המולדת) אך נותרתי "חלבי" ולא הייתי "מורעל", וכן הייתי בעל כושר-גופני לקוי – הייתי פשוט חייל גרוע. המפקדים שלי היטיבו להבין זאת ממני, אבל אני סירבתי להאמין שאני חייל גרוע, כלומר שאני לא גבר.

ובהתאם, השירות הצבאי שלי היה טראומה אחת מתמשכת, כיוון שהייתי לא-גבר במקום שכולו גברים, כמו דג שלא מבין מדוע הוא לא יכול לעוף; הייתי לא-שייך, כמו האיש הכחול שמפציע בסיפור של האיש הירוק עם הבית הירוק והמכונית הירוקה. אבל סיימתי.

אז אמנם השירות הצבאי מאחוריי, אך מהמחשבה אודות הדימוי הגברי לא נפטרתי לחלוטין. וכיוון שסיימתי את השירות הצבאי, אני מזומן מעת לעת לשירות מילואים, שם אני מעומת שוב עם הדימוי הגברי שלי ויוצא כשידי על התחתונה, מה שהופך כל שירות מילואים – לבד מהניתוק שהוא יוצר מן החיים האזרחיים, הלימודים, העבודה וכיו"ב – לקשה יותר ויותר.

חשבתי על הדברים במילואים האחרונים שלי, כשפקפקנו, אני וחבר לנשק, בהגיון, במוסריות וביעילות של כניסה קרקעית לרצועת עזה. כיוון שכל צו מילואים הוא צו גבריות, "הזמנה לגבריות" – אני מעולם לא אשתמט מיוזמתי ממילואים, באופן חד-פעמי או לצמיתות, ואפילו אתקשה מאוד לבקש שלא למלא משימה מסוימת. כי המשמעות של השתמטות כזו היא הודאה בכך שאני לא-גבר. אני מקווה שכשאקבל פקודה בלתי-חוקית בעליל, כזו שדגל שחור מתנוסס עליה, יעמוד לי כוחי לסרב לה, אך בכל המקרים האפורים, שהם רובם ככולם של המקרים, אני לעולם לא אסרב. כי תמיד יתגנב ללבי החשש: מה אתה משחק אותה "נאור" ו"מוסרי"; אתה פשוט פוחד, אתה פחדן. אתה לא גבר. הטרגדיה היא שיש לי יותר אומץ להיכנס לפעולה קרקעית בעזה מאשר להודות בכך שאינני גבר. אני לעולם לא אודה בכך שאני לא גבר.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הזמנה לגבריוּת

  1. תיארת את זה יפה –
    אותה התחושה (או אולי אפילו תודעה) נמצאת אצלי כתוצאה מאי-השירות שלי, והיא הייתה הגורם העיקרי (ואולי היא עדיין) שמגדיר את הדימוי העצמי שלי.

    אני חושב על מקומות אחרים בעולם, שאין בהם שירות צבאי חובה – על מה הם מטריפים את עצמם?

  2. אהלן אודי
    כתבת דברים חדים כתער, אני מעריך את ההתמודדות שלך הכנה והפתוחה שלך עם הדברים האלו.
    זו זווית מפתיעה בשבילי לחשוב שאני לא אסרב פקודה כי אני פוחד מהדימוי הגברי שלי.

    אגב לפני שכמה שבועות דפקתי את הרכב שלנו (הכל היה שם באשמתי), דבר זה גרם לי מחשבות רבות , מדוע זה כל כך נורא לקבל מכה ברכב , בסוף בסוף אני חושב שזה חוזר לאותה הנקודה שגבר שדפק את האוטו שלו פגע מעט בתדמית הגברית שלו….

    רק טוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s