המתנה – זווית מיסוּיִית, זווית אנתרופולוגית

בכתיבת רשימה זו הסתייעתי רבות בחברי דוד גודמן. שלי ושלכם – שלו הוא

מהי מתנה? לשאלה זו יש חשיבות והשלכות בשדות ואתרים שונים בחיים ובכלל זה בשדה המשפטי, ובאופן ספציפי יותר בדיני המסים. במידה רבה הפרדיגמה המשפטית "לית ליה מגרמיה כלום" (אין לה מעצמה דבר), היא יונקת כולה מתחומי-ידע אחרים, ולכן משמוע מחדש של מונחים, כמו מונח המתנה, יכול לצבוע מחדש את השדה הנתון. המשמעות שנעמיס על מושג המתנה יכולה לשנות לא רק את ההתייחסות שלנו למתנה כי אם לשנות את הדין הנוהג.

סעיף 2 לפקודת מס הכנסה קובע שעל מנת לגבות מס הכנסה לא די בהתעשרות בלבד, אלא חייבים שלהכנסה זו יהיה מקור כלשהו, כאשר הסעיף מונה מספר של מקורות שחייבים במס (השתכרות מעבודה, קצבה, דיבידנד וכו'). סעיף-קטן (10) ("סעיף העוללות"), מאפשר לגבות מס הכנסה מכל מקור אחר, אולם הוא עדיין מחייב מקור.

כיוון שהמתנה אינה נזכרת בסעיף 2, קבלת מתנה אינה אירוע המחויב במס. נראה שהרציונאל שעומד מאחורי ההחלטה שלא למסות מתנה הוא שהמוטיבציה לנתינת המתנה היא מתחום הרגש, ולכן למרות שהיא מעשירה את האדם לא ראוי למסותה. לכך ניתן להוסיף שבשל היותה מתחום הרגש היא מקרית, windfall, לא צפויה, ולכן לא ממסים אותה, כשם שלא מטילים מס על מלגות או ירושה. המקרה אותו מרבים לצטט בנושא זה הוא פסק-דין בעניין רופא. בעניין זה פציינט הביא לרופא שלו תקבולת חקלאית כמתנה, כיוון שהאחרון טיפל בו במסירות, וביהמ"ש קבע כי התקבולת אינה נחשבת בגדר הכנסה.

כאמור, ההנחה היא שהמוטיבציה לנתינת מתנות היא רגשית, כמו הכרת תודה. האמנם? האנתרופולוג מרסל מוס (Mauss; 1872-1950) טוען שבציביליזציות רבות נעשים קשרי החליפין והקשרים החוזיים בצורת מתנות, המוענקות באופן תאורטי מרצון, אך למעשה יש חובה לתת אותן וחובה להשיב עליהן. מוס מצא שבעצם המחווה המלווה את הענקת המתנה יש בדיוֹן, פורמליות ושקר חברתי. מוס אמנם חקר את מושג המתנה בקרב חברות פרימיטיביות שונות, אך הוא טוען שהמוסר והכלכלה הללו פועלים גם בחברות שלנו באופן קבוע ומתחת לפני השטח.

מוס הראה כי מתנות אינן רק העברת מטלטלין אלא חלק ממערכת חוזית רחבה הרבה יותר, שכוללת למשל גם מחוות-נימוסים וטקסים. בני החברה אינם חופשיים שלא לבקש הכנסת אורחים או שלא לקבל מתנות, כשם שאינם חופשיים לסרב לתת מתנות. אי נתינה או אי לקיחה של מתנה משולים להכרזת מלחמה. לכן מוס מכנה אותם מערכת העברות טוטאלית מן הסוג הלוחמני.

אני חושב שניתן להביא לכך דוגמאות גם מהמציאות של ימינו. מעבר לכך שהיסוד הנפשי בדבר מחויבות לתת מתנה, והציפייה לקבל תמורה עבורה במועד מאוחר יותר – קיימים בכל החברות ובכל התקופות, אולי הדוגמא המובהקת ביותר לכך שמתנות הן חלק ממערכת של מחויבויות היא מוסד החתונה, שכבר פיתח כללים מאוד ברורים לגובה הסכום הנדרש להביא, או טיפים שנותנים למלצרים או נותני שירותים אחרים והם כבר הרבה מעבר ל"הכרת תודה" ספונטנית. לצד שתי דוגמאות אלו, בהן כמדומני הנטייה היא דווקא להתקמצן, ישנן דוגמאות לנתינה ראוותנית, כמו שמוס מציין, שתפקידה לבסס היררכיה. ניתן לחשוב למשל על מצוות "משלוח מנות" בפורים, ועל כמה מהחברים שלנו שנוטים להפריז בכך באופן מופגן.

בכיוון דומה הולך צבי טריגר במאמרו "בהחלט הייתם צריכים: מבט חוזי על תרבות מתנות החתונה בישראל". טריגר טוען שבשלושים שנה האחרונות חלה התפתחות משמעותית בתרבות מתנות החתונה בישראל, כך שאם בעבר נהוג היה להביא מתנת-קופסה (חפץ), ולהביא מתנת-מעטפה (כסף) היה נחשב למעליב, כיום מצב הדברים הפוך ונוצר כמין חוזה, לפי בעלי השמחה מצפים שהאורח יכסה בכסף את המנה שלו, והאורחים מצפים לקבל תמורה ראויה למתנתם. אולם טריגר מתמקד ספציפית באירוע מסוים, ותולה אותו בתרבות החומרית שהחברה בישראל אימצה לעצמה, בעוד מוס מדגיש כיצד תרבות המתנות הינה בתשתית חיינו.

מכאן ניתן להסיק שלא מדובר במערכת של נתינה ולקיחה אלא ב"כלכלת מתנות". אם כך, טענו רבים ממבקריו של מוס, אם כל מתנה מחייבת מתנה שמנגד, בעצם כל נתינה בעולמנו היא חליפין ואינה מחווה, כלומר יש כאן מחיקה של מושג המתנה לטובת מושג הסחורה. לקושי זה ניסה להשיב הפילוסוף וחוקר התרבות ז'ורז' בטאיי (Bataille; 1897-1962). בטאיי אינו מבטל את האיזון הנוצר מן היחס שבין המתנה לתמורתה, אולם במקום להתמקד ביחס הכלכלי שנוצר, בטאיי שם דגש על ההבנה שהמתנה נוכחת בכל עבר. לא ניתן לצמצמה לכדי ערך טובין מסוים, תנועת הטבע כולה היא מתנה: השמש נותנת את קרניה והאדמה פורצת אל הארץ בגעש וולקני.

מבקריו של בטאיי טענו שהוא לא הפנים את העיקרון על פיו נושאת המתנה את תמורתה בקשר בל יינתק. המבקרים רואים בתפיסת המתנה אותה הציג – כמתנה חסרת תמורה, שהיא על פי מוס דבר שאינו בנמצא. עם זאת, ניתן להבין את הגותו של בטאיי באופן אחר. בטאיי אינו טוען לשבירת האיזון בין מתנה לתמורתה אלא מנסה להציג, דווקא בתוך מסגרת זו, את משמעות מושג המתנה. בטאיי מציג את מערכת ההעברה הטוטלית מן הסוג הלוחמני לא כמערכת של מסחר; אם נתת לי מתנה ואני פשוט שילמתי לך תמורתה את הערך הנקוב לא ניתן לומר שקיימתי את חובתי להחזיר. כל מתנה מחייבת מתנה בתמורה, אבל התמורה חייבת להיות אף היא מתנה, ולא ניתן להשיב עליה בכסף.

לאור כל זאת, נראה לומר שהרציונאל העומד מאחורי הרעיון של אי-מיסוי המתנה – אינו רלוונטי, וגם אם החוק הישראלי דורש מקור הכנסה, ניתן למסותה דרך "סעיף העוללות". אם נקבל את הפרשנות המקובלת למוס, יוצא שברוב המקרים המתנה אינה נובעת מרגש מתפרץ של הכרת תודה, ולכן מקרה רופא לעיל אינו מקרה פרדיגמטי. כל מפרשיו של מוס מסכימים שהמתנה אינה מקרית, חד-פעמית או לא צפויה, כמו פרס או ירושה. המתנה היא חלק ממערכת; כשם שהיא הוּצאה היא צפויה לחזור. המתנה אינה "חוזה" חד-פעמי, אלא היא קושרת בין הנותן לבין המקבל כך שנוצר מעגל נתינה, ואף רשת חברתית צפופה של נותני ומקבלי מתנות. המתנה איננה רנדומלית. היא לא פחות תדירה בחיינו מאשר המשכורת החודשית. המתנה קבועה בחיינו, והיא כאן בכדי להישאר.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “המתנה – זווית מיסוּיִית, זווית אנתרופולוגית

  1. מעניין מאוד. ואכן, מוס עצמו מקשר בין החקר האנתרופולוגי שלו של מתנה לבין הכלכלה הפוליטית (ראה בע' 121). דיון משפטי-סוציולוגי-אנתרופולוגי מעניין במוסד מתנת החתונה (במשקפיים חוזיות) מצוי במאמרו החדש של טריגר, שנדמה שהולך בכיוון שלך (http://132.66.252.134/Heb/_Uploads/dbsAttachedFiles/Iyunei35-1Triger.pdf?SearchParam=).
    נדיב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s