קצת הס(ג)ברה על הסגברה

בתכתובת מיילים שניהלנו אני, אלמוני ופלונית (להלן: יעל), הכבירה יעל בסימני קריאה. בתגובה, ציינתי בפניה שלעניות דעתי היא עושה שימוש אינפלציוני בסימני קריאה (וכך היא הופכת את ה"סתמי" ל"מיוחד", אבל בו זמנית גם משגירה או מבייתת את "המיוחד", כלומר הופכת את המיוחד למיוחד-פחות), ואף צירפתי שני קטעים מהפרק "The Sniffing Accountant" ב"סיינפלד" (פרק 68, עונה חמישית) שמדברים על אינפלציה בסימני קריאה ומגחיכים את הסיטואציה. בתגובה (מאוחרת), אמרה לי יעל כי לתחושתה, הביקורת שלי הייתה הסגברה (mansplaining), שהוא מונח שבא לתאר הסברה של גבר לאישה "כיצד הדברים צריכים להיעשות", כלומר (הסבירה לי יעל) בעוד כאישה היא נוטה להתלהב או/ו לשמוח, ולהדגיש את התלהבותה בסימני קריאה, אני כגבר אמרתי לה שלא כך ראוי לעשות.

בהתחלה חשבתי שזו זווית מעניינת להתבונן בסיטואציה, וכפי שציינתי בעבר בהזדמנויות שונות, הרכבת "משקפיים מגדריות" יכולה להאיר מחדש את הסיטואציה, להרים את המסך בשעה שאתה לא מבחין בכלל שיש מסך, שיש לך דוק על העיניים שמסמא אותך מלראות את הסיטואציה. הערה ממילאית שלי איננה עוד הערה; היא מצביעה על (משקפת את) היחסים המגדריים בין השחקנים במצב-הדברים ואולי אף את פערי-הכוחות בין משתתפי הסיטואציה. ובאמת באותן סצנות בסיינפלד, מי שמפריזה בסימני הקריאה היא אישה (איליין), ואילו אלו שמעירים לה על כך הינם גברים (החבר שלה ג'ייק ג'רמל, ג'רי סיינפלד והבוס שלה מר ליפמן).

אולם במחשבה שנייה אני סבור שהתבוננות כזו בסיטואציה הנוכחית היא מוטעית ואף מזיקה. אני חייב לציין שאני ניצב בפני דילמה קשה, שכן הדיבר הראשון והחשוב ביותר בעשרת הדיברות של "השיח הטיפולי" (או "השיח האנושי") אומר "אל תזלזל ברגשות בן-השיח שלך", ואם יעל ציינה בכנות שהיא חשה שאני מסגביר לה, חזקה היא שתחושתה אותנטית. עם זאת, ואני אומר זאת בזהירות, לא אחת התחושות שלנו הן נגזרות של תפישות ותבניות תרבותיות, וחשיבה במונחים אחרים תשפיע גם על התחושות שלנו.

האם ההתכתבות שתיארתי למעלה היא סיטואציה הסגברתית? אני חושב שגם לאחר התבוננות מגדרית, ולמרות תחושותיה של יעל, היא לא.  אסביר: בכדי לטעון שהייתה פה הסגברה, צריך להניח שתי הנחות (או שתיים שהן ארבע) להעמידן זו מול זו ולמתוח קווים ביניהן. ההנחה הראשונה אומרת כי בסיטואציה הזו אני פעלתי אך ורק בכובעי כגבר ויעל פעלה כאישה. הבעייתיות בהנחה זו שהיא דוחקת אותי ואת עמיתתי לשתי פינות, היא מוחקת את כל שאר המאפיינים הזהותיים שלי (ושלה), היא מתעלמת מכך שאני הרבה יותר מורכב מלהיות סתם גבר; אני גם גבר וגם רגיש וגם לפעמים פועל בהיסח-דעת (אם אני מנסה לחשוב על תכונות שרלוונטיות לסיטואציה), ויש כמובן עוד תכונות נוספות. ובמובן מסוים אני גם "אישה" (כלומר, בעל תכונות "נשיות"). אבל יעל הניחה שהזהות הגברית שלי השתלטה על הסיטואציה, ואת עלית על כולנה. וכמובן הדברים נכונים גם לתכונותיה של יעל.

ההנחה הבעייתית השניה שהניחה יעל אומרת שגברים הם עצוּרים ומכמיני-רגשות, ונשים הן רגשניות ומתלהבות ושמחות מה"פלאִי שביומיום". הנחה זו יכולה בנקל – אם היא כבר לא עושה זאת – להדרדר למהותנות, כלומר להנחה שלנשים וגברים יש תכונות הנמצאות בטבע שלהן, תכונות שהן מהותיות למגדר שלהן. ולאור ההשלכות השליליות של המהותנות (החל מסטריאוטיפים פוגעניים הכובלים את האישה בהגדרה לא-לה, וכלה בהצרת רגליהן של נשים), אני מניח שלא בכך אנו חפציםות. ואז יעל מתחה קו בין שתי ההנחות: לאור זאת שאני גבר והיא אישה וגברים הם עצורים ונשים רגשניות, אני כגבר נונשלנטי ואטוּם אמרתי לה שאישה בסיטואציה כזו צריכה לשמור על איפוק.

כשיעל ציינה, ואני מאמין לה, שהיא חשה הסגברה, היא יצאה מתוך שתי נקודות ההנחה האלו, היא חשבה על הסיטואציה דרך שתי הנחות אלו, ומכאן תחושתה. גם אם השימוש של יעל בסימני קריאה נבע מכך שהיא אישה, כלומר מכך שהיא רוצה להביע את התפלאותה, אין בהכרח שאותן הנחות נכונות לגביי רק מכיוון שאני גבר וסברתי שהשימוש שלה בסימני קריאה הוא מוגזם. ניתן באותה מידה לטעון שההערה שלי נבעה ממאפיינים זהותיים אחרים שלי, שלא קשורים לזהות המגדרית שלי, או סתם מתוך הטענה שהעליתי לעיל שלא להשגיר את הפלאִי. זווית הראייה המגדרית לסיטואציה הנוכחית היא בעייתית, והיא מכתימה את הסיטואציה למרות שאין בכך צורך, למרות שלפי דעתי היא חוטאת לאמת.

לאור דברים אלו, אפשר גם לקרוא את הפרק בסיינפלד באופן אחר. בפרק, ג'ייק החבר של איליין, רושם לה על פתק שחברה שלה ילדה, ובגלל שאיליין תמהה על כך שהוא לא הוסיף סימן קריאה בסוף ההודעה, הוא ואיליין רבים ואז נפרדים. מאוחר יותר בפרק, איליין, שהיא עורכת לשונית, מגיהה את הספר עליו היא עובדת ומוסיפה בסוף כל משפט סימן קריאה: "היה קר בחוץ ולכן החלטתי ללבוש סוודר!". מכיוון שהסדרה מגחיכה את השימוש בסימני קריאה, באופן שברור שהשימוש בהם הוא מוגזם, אפשר לומר שהסדרה מודעת לסטריאוטיפים סביב ההתלהבות של הנשים ורוצה לטעון שהסטריאוטיפים האלו מופרכים. אין קשר בין נשים להתלהבות/ רגשנות לסימני קריאה.

אם נניח שבסיטואצית-קצה מעין זו הייתה הסגברה, צריך לדעת שיש  לכך מחיר כבד, והוא השתקה של כל ביקורת עניינית שמעביר גבר לאישה בתואנה שמדובר בהסגברה, וממילא גם סיכול כל אפשרות של האישה להבין כי אולי טעתה ולתקן את דרכיה. ואפשר כמובן לטעון שכל הרשומה הזו היא מעשה הסגברה, ואז לא עשינו כלום. ושאלה חוזרת למקומה.

מודעות פרסומת

ניצחתי את הארוס

נִצַּחְתִּי אֶת הָאֶרוֹס.

נִצַּבְנוּ זֶה מוּל זֶה עִם חֳרָבוֹת שְׁלוּפוֹת.

וְהָרַגְתִּי אוֹתוֹ.

אַחַר-כָּךְ הִתְגּוֹשַׁשְׁנוּ כְּמוֹ שְׁתֵּי חֲתוּלוֹת.

וְיָכֹלְתִּי לוֹ.

כָּעֵת אֲנִי אֶרוֹסלֶס –

לֹא מִתְאַוֶּה, לֹא תָּאֵב, לֹא מִשְׁתּוֹקֵק, לֹא חוֹשֵׁק, לֹא חָפֵץ, לֹא רוֹצֶה, לֹא יוֹצֵר.

כָּבַשְׁתִּי אֶת הַיֵּצֶר.

אֲנִי גִּבּוֹר.

שתי קריאות בהודעת הסרבנות של נפתלי בנט

נפתלי בנט אמר בשידור חי לנסים משעל כי יעדיף לשבת בכלא מאשר לפנות יהודי מביתו, כלומר "יסרב פקודה" (ניתן לראות את הראיון כאן, דקה 16.00 ואילך), ומיד התנפלו עליו בתקשורת ובליכוד ואפילו ראש הממשלה הודיע כי לא יאפשר לו לשבת בממשלתו. מעבר לעובדה שהסיפור נופח כיוון שאנחנו במערכת בחירות, אין ספק כי תשומת הלב הרבה שתפש בנט נובעת מכך שהציבור (ונתניהו) רואים בו פוטנציאל (או איום) להיות ראש הממשלה. כפי שהתפרסם מאז בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, היו כבר כמה אנשים, אפילו בליכוד, שאמרו (עודדו) לסירוב פקודה ומכך לא עשו סיפור ואותם ראש הממשלה לא החרים. אני מסופק אם האמירה הזאת (והסמי-תיקון שלה) גרמה לירידה בכוחה האלקטורלי של הבית היהודי, אך דבר אחד ברור: באופן פרדוקסלי, כל הגינויים הרפלקסיביים של ראשי המפלגות גרמו להעצמתו של בנט, הם אמרו בין השורות שנפתלי בנט מתמודד רציני, נפתלי בנט במגרש של הגדולים.

לפני שמונה שנים, כשהייתי בחור צעיר לפני גיוס, חשבתי גם אני שאין דבר חמור יותר מסירוב פקודה, ובבזאר הבגדים הצבעוני שהתחולל ערב ההתנתקות, אף רכשתי לי סווט-שירט עם הכיתוב "הסרבנות קורעת את העם". אולם עם השנים התמתנה דעתי וכיום אני פחות החלטי ונחרץ בדעתי. אני כמובן מכיר בערך העליון של הציות לפקודה בצבא, ומודע לאפקט השלילי והמתגלגל שסירוב פקודה עלול לגרום לשאר החיילים, אך אני מכיר בקושי של עשיית פקודות שלתחושת החייל הן בניגוד לצו מצפונו.

ולכן, למרות שאיני מחבב אותו ואיני מתכוון להצביע לו, הערכתי מאוד את בנט על הדברים שאמר וריחמתי עליו בעקבות הלינץ' שנעשה בו. סוף-סוף פוליטיקאי נוקט עמדה מוסרית – לטענתו, אני כמובן לא מסכים איתו – וכולם תוקפים אותו על מוסריותו? בנט לא קרא למרי אזרחי, כמו ששלי יחימוביץ' טענה, הוא רק אמר שהוא יבקש מהמפקד שלו שלא למלא את המשימה. בנט גם אמר שהוא מסרב לעקור פלסטינים מביתם. הוא גם מבין את החומרה של מעשה זה והצדיק עליו את הדין כשהסכים לשלם על מעשיו ולשבת בכלא. האם איננו מעריכים אדם שיש לו חוט שדרה מוסרי?

ונניח שתוכניתו של אביגדור ליברמן תתממש – כרגע אפשרות לא פחות היפותטית מהאפשרות שנתניהו יפנה מתנחלים – ובמסגרת "הסכם שלום" יהיו חילופי אוכלוסין ויפנו את הערבים הגרים במדינת ישראל לתוך שטחי מדינת פלסטין המיועדת. לו החיילים היו מתבקשים לפנות את אותם פלסטינים, גם אז אותם מצקצקי-לשון היו מתנפלים על כל מי שהיה מבקש לסרב פקודה כי הדבר הינו בניגוד לצו-מצפונו? ואם יחליטו לטרנספר את הפלסטינים א-לה רחבעם זאבי? אני כאמור חולק על עמדותיו של בנט ב-180 מעלות, אולם עולה מכאן שהמקהלה התקשורתית מזמרת רק בכל פעם שהדבר מתיישר עם האג'נדה הפוליטית שלה. בעולם המושגים של התקשורת, מוטב להיות עם "העמדות הנכונות" מאשר אדם ערכי ומצפוני. התקשורת מעריכה את עושי-דבריה מאשר אנשים ערכיים.

זו הייתה הקריאה הראשונה שלי את הסיטואציה. אבל אז בנט חזר בו (או תיקן את עצמו). ומה הגרסה המתוקנת משמיעה לנו? הגרסה השנייה מחזירה אותנו למיליטריזם של בנט, לגישה המקורית שעומדת בבסיסו של בנט, גישה שאומרת  שהצבא הוא מעל הכל, הוא חזות הכל. לכן בנט דאג בהזדמנויות שונות לאחר מכן למנות את כל הגנרלים שברשימתו. דייקו: בנט לא מזכיר את המדינה בכל הודעת ההתנצלות שלו, אלא רק את החובה לשרת את הצבא. הצבא הוא לא אמצעי להגשמת מטרות מסוימות. הצבא הוא המטרה. הצבא הוא האל שצריך לסור למרותו, הוא האל שאסור להמרות את פיו.

והעמדה הזאת מדאיגה אותי יותר מהעמדה הראשונה של בנט. הרבה יותר.

* הערה: המחבר מבקש להדגיש שהוא לחם בכל מלחמות ישראל (שהיו בזמן שירותו) ומעולם לא סרב פקודה.

תורת המשחקים

ערב כניסתי בשערי הארץ המובטחת הנקראת צבא ההגנה לישראל, קיימנו אני ואחיי טיול-גיוס בנופיה המזרחיים של ארץ-ישראל. בעודנו פוסעים בין שביליו האוריינטליים של נחל פרת, לימד אותי אחי הגדול את כל תורת הטירונות על רגל אחת, כפי שמקובל אצלו מרבותיו: "זה הכל משחק. כשהמפקד שלך צועק עליך, הוא רק איש פשוט שמשחק את תפקיד המפקד; אם הוא צועק חזק – הוא שחקן טוב, אם המשחק שלו לא משכנע – הוא שחקן סוג ב'. כשהסמל שלך מטרטר אותך – זה הכל חלק מהפקה (ממש לא זולה) אחת גדולה. הכל משחק, ואתה שחקן, וכשהמ"מ שלך עולב בך, הוא לא מתכוון להעליב אותך, אלא להעליב את השחקן שאתה משחק. טייק איט איזי".

יישומה הלכה למעשה של עצה זו במהלך הטירונות שלי, היה לוקה בחסר, בלשון המועטה (פרטים אצל הקב"ן). אולם התחלתי לחשוב על העתקה של עצה זו למקומות אחרים בחיי. לא רק הטירונות היא משחק; כל החיים מורכבים שדות-שדות של משחקים, שאנחנו בתוכם רק שחקנים. היו כמה אירועים בהם אמרתי לעצמי: זה כל-כך הזוי שזה חייב להיות משחק. בסוף המשחק אנחנו פושטים את התלבושות, וממשיכים לחיות את החיים. זה לאו דווקא דיסטנס שאתה לוקח מהחיים, כיוון שהחיים הם ממילא מנוכרים; אתה רק מבין שכל הניכור הזה הוא לא רשעות, אלא חלק ממשחק אחד גדול. וכבר אמר ויליאם שייקספיר: כל העולם במה. ואוסקר ווילד אמר: כל העולם במה, אבל הליהוק גרוע מאוד.

את הדברים עד כה כתבתי בבמה אחרת בעבר, במהלך לימודיי באוניברסיטת תל-אביב לפני כשלוש שנים, כשבמקביל ניסיתי אז ליישם זאת ביחסים בין-אישיים, כשחשתי צרימה בשל חוסר-הלימה בין המציאות האובייקטיבית למציאות הסובייקטיבית. לאחרונה חשבתי שהדברים נכונים על אחת כמה וכמה במקום העבודה: אם נחשוב על מקום העבודה כמו "העולם האמתי", אם ניקח את העבודה ברצינות – אנו צפויים למפח נפש, שכן בעוד אנחנו "משתתפים מלאים" באינטראקציה, הסביבה במקום העבודה מתייחסת לדברים כמשחק, היא מכירה את כללי המשחק ומתנהגת בהתאם, כשחקנים שיודעים את מהות התפקיד שלהם ואת גבולותיו.

כך, שיחת טלפון היא לא אינטראקציה בין ראובן לשמעון, אלא משחק-תפקידים בין "נותן שירות" ל"מקבל שירות", ואם נותן השירות מודע למשחק שמשחק מקבל השירות (לצעוק, להתלונן, להיות צודק), הוא יודע שמקבל השירות לא תוקף אותך, ראובן, הוא תוקף את "נותן השירות", את השירות, את המסגרת מאחורי השירות. מקבל-השירות ונותן-השירות יכולים לסיים את השיחה, וכעבור כמה רגעים לצאת לבלות. אם המעביד ("הבוס") נוזף באחד העובדים, הוא לא באמת נוזף בעובד, הוא רק ממלא-את-מקומו כמעביד, הוא רק משחק אותה נוזף, ואתה כעובד, צריך לשחק אותה עובד ולהנהן בהסכמה מונוטונית, כמו הכלבלב ההוא על הדש-בורד.

אפשר גם לחשוב במסגרות של משחקים ספציפיים: לפעמים מקום העבודה הוא משחק מחבואים (מי עושה הפסקת-צהריים של שעה וחצי?); לפעמים הוא כמו מונופול, שבניסיונותיך לכבוש עוד שטחים במשחק אתה עלול למצוא את עצמך בכלא, ולפעמים הוא משחק של כיסאות מוזיקליים, כשהבוס מפעיל את המוזיקה, כולכם חגים במעגל, ולבסוף לאחד מכם לא נותר מקום לשבת והוא יוצא מהמשחק.

לתורת המשחקים יש שני חסרונות, או בעיה וסכנה, שנובעים מיישומה המלא של התורה או מאי-יישומה כלל. מצד אחד, קשה מאוד ליישם את התורה, לחיות כל הזמן בתודעה של שחקן ולא להיות מעורב, ובכך כשלתי גם אני. אך הסכנה הגדולה יותר אורבת מהכיוון השני: יישום מלא של התורה. אם נתחיל לחוות את החיים בעצימות נמוכה, דרך מַסַכים, לעמוד מהצד ולהתבונן בשחקן שאנחנו – נפתח קהות-חושים, קהות-חיים, שבסופה לא נדע מה זה "רגשות" ומהו דבר "אמיתי". לא באמת נחייה את החיים. לא באמת נחייה. יתרה מכך: המרחק בין תודעה משחקית מלאה לשיגעון הוא קצר מאוד. כפסע.

המתנדבים בע"מ

לכאורה, אחד האבסורדים הנלווים למאמצים הבלתי-נדלים לשדרוג הרזומה הינה הדרישה או הציפייה לשורה שתכיל רכיב התנדבותי, ובמסגרת אותו מירוץ לעיבוי הרזומה, התחלתי לפני כארבעה חודשים, כמו רבים מחבריי לספסל הלימודים, להתנדב בעמותה לסיוע משפטי. כלומר האבסורד הוא כפול: את ההתנדבות אנחנו עושים בכפייה ולא באופן וולונטרי, ואנו מוּנעים מתוך ציפייה לתגמול במקום שלא על מנת לקבל פרס.

אולם כפי שציינתי לא אחת בעבר, אני חושב שהעיסוק במניעים הוא עיסוק מיותר. אלטרואיזם ואגואיזם מחוברים זה לזה בקשר של "אחור באחור", כלומר הם דבוקים זה לזה ללא הפרד, כשפני האלטרואיסט ופני האגואיסט מופנים לכיוונים מנוגדים. אין אלטרואיזם טהור כשם שאין אגואיזם טהור. השאלה היא לא מה המניעים אלא מה המעשים, האם האדם עושה את המעשה הנכון. המטרה לא מקדשת את האמצעים; המטרה מקדשת את המניעים.

הדוגמה של ההתנדבות היא המחשה טובה לכך. גם אנשים שמתנדבים מטוב לבם, חיים בחברה בה ההתנדבות היא ערך, אפילו ערך נעלה, ולכן במובן מסוים החברה היא שדוחפת אותם לכך, וגם אנשים צדיקים אלו, מדי פעם בפעם, בהחבא, מרגישים טוב עם עצמם על שהם מתנדבים, ולדידי אותו סיפוק עצמי הוא כבר אינטרס, הוא כבר "פרס". אבל אותי לא מעניינים המניעים למעשים, וההתנדבות ממחישה כמה העיסוק בכך הוא עקר. מה שחשוב הוא ההתנדבות עצמה, המעשה הטוב, העזרה לזולת. אני מניח שגם אותם ארגוני סיוע מודעים לכך שהסטודנטים שבאים להתנדבות לא בהכרח באים בחפץ לב וברצון חופשי, אך הם לא עושים חקירת יכולת לטוב לבם; מבחינתם, העיקר שבאת לעזור.

ולכן לא מציקה לי בעיית המניעים. מעסיקה אותי הרבה יותר הדינמיקה שההתנדבות הזו יוצרת, דינמיקה של התקשרות לא מחייבת בין המתנדב לעמותת-ההתנדבות. הנחת הפעולה של העמותה היא שדווקא מכיוון שבאת מטוב לבך וכו', אתה נמצא כאן על זמן-שאול, הרוח ההתנדבותית היא רוח-קיקיונית, היא בן-לילה הייתה והיא בן-לילה תאבד. אתה לא קשור אלינו בחוזה ולכן אי אפשר לסמוך עליך שתישאר כאן.

וההנחה זו, לתחושתי, נשקפת בכל שעל והיבט בארגון ההתנדבות: החל מראיון הקבלה, שנדמה כי מטרתו היחידה הייתה לבדוק שאתה לא משוגע – איך הם פספסו אותי! – ובכך הוא אומר בסב-טקסט שגם אם תמצא "לא מתאים" לתפקיד – אנחנו רגילים לתחלופה מהירה; דרך היבטים לוגיסטיים קטנים אך מציקים, כמו הקושי להשיג כוס קפה לשתייה (בדגש על הכוס ולא על הקפה); וכלה בדרך ההתנהלות של הארגון. להתנהלות זו יש היבט מטריד של חוסר-מקצועיות, אך אני רוצה לשים את הדגש על ההיבט המשמעותי יותר מבחינתי: היא מקרינה למתנדבים חוסר-אכפתיות כלפיהם, היא משדרת הזנחה של המתנדבים. התחושה היא שכשם שאתה עושה להם טובה שאתה מתנדב, הם עושים לך טובה שהם דואגים לך.

והמסקנה העגומה מכל זה היא שהעולם אינו יכול להמשיך לסוב על צרו במסגרת התקשרויות-התנדבותיות, החיים אינם יכולים להתנהל לפי "ג'סטות" הדדיות שכל אחד יעשה לרעהו; לא צריך טובות. גם אם כל אחד ירגיש מחויב וקשור לפעולה ההתנדבותית, בבסיס הקשר-ההתנדבותי טמונה ההתרה, בתוך ההתנדבות גלומה הפרתה. לכן אמרו חכמינו "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". הממסד, והממסד ההלכתי בהקשר זה, אינו יכול להסתמך על מעשי התנדבות, כי ההתנדבות בבסיסה היא אנטי-ממסדית. אם הממסד מעוניין בהמשך קיומו הוא לא יכול להסתפק בפחות ממחויבות ברמת הציווי, ולכן חז"לנו משבחים את המצווה ועושה, כי באנשים מצווים הם חפצים. להתנדב זה נחמד, אבל לא מספיק בעליל. ככה לא בונים עולם.