המתנדבים בע"מ

לכאורה, אחד האבסורדים הנלווים למאמצים הבלתי-נדלים לשדרוג הרזומה הינה הדרישה או הציפייה לשורה שתכיל רכיב התנדבותי, ובמסגרת אותו מירוץ לעיבוי הרזומה, התחלתי לפני כארבעה חודשים, כמו רבים מחבריי לספסל הלימודים, להתנדב בעמותה לסיוע משפטי. כלומר האבסורד הוא כפול: את ההתנדבות אנחנו עושים בכפייה ולא באופן וולונטרי, ואנו מוּנעים מתוך ציפייה לתגמול במקום שלא על מנת לקבל פרס.

אולם כפי שציינתי לא אחת בעבר, אני חושב שהעיסוק במניעים הוא עיסוק מיותר. אלטרואיזם ואגואיזם מחוברים זה לזה בקשר של "אחור באחור", כלומר הם דבוקים זה לזה ללא הפרד, כשפני האלטרואיסט ופני האגואיסט מופנים לכיוונים מנוגדים. אין אלטרואיזם טהור כשם שאין אגואיזם טהור. השאלה היא לא מה המניעים אלא מה המעשים, האם האדם עושה את המעשה הנכון. המטרה לא מקדשת את האמצעים; המטרה מקדשת את המניעים.

הדוגמה של ההתנדבות היא המחשה טובה לכך. גם אנשים שמתנדבים מטוב לבם, חיים בחברה בה ההתנדבות היא ערך, אפילו ערך נעלה, ולכן במובן מסוים החברה היא שדוחפת אותם לכך, וגם אנשים צדיקים אלו, מדי פעם בפעם, בהחבא, מרגישים טוב עם עצמם על שהם מתנדבים, ולדידי אותו סיפוק עצמי הוא כבר אינטרס, הוא כבר "פרס". אבל אותי לא מעניינים המניעים למעשים, וההתנדבות ממחישה כמה העיסוק בכך הוא עקר. מה שחשוב הוא ההתנדבות עצמה, המעשה הטוב, העזרה לזולת. אני מניח שגם אותם ארגוני סיוע מודעים לכך שהסטודנטים שבאים להתנדבות לא בהכרח באים בחפץ לב וברצון חופשי, אך הם לא עושים חקירת יכולת לטוב לבם; מבחינתם, העיקר שבאת לעזור.

ולכן לא מציקה לי בעיית המניעים. מעסיקה אותי הרבה יותר הדינמיקה שההתנדבות הזו יוצרת, דינמיקה של התקשרות לא מחייבת בין המתנדב לעמותת-ההתנדבות. הנחת הפעולה של העמותה היא שדווקא מכיוון שבאת מטוב לבך וכו', אתה נמצא כאן על זמן-שאול, הרוח ההתנדבותית היא רוח-קיקיונית, היא בן-לילה הייתה והיא בן-לילה תאבד. אתה לא קשור אלינו בחוזה ולכן אי אפשר לסמוך עליך שתישאר כאן.

וההנחה זו, לתחושתי, נשקפת בכל שעל והיבט בארגון ההתנדבות: החל מראיון הקבלה, שנדמה כי מטרתו היחידה הייתה לבדוק שאתה לא משוגע – איך הם פספסו אותי! – ובכך הוא אומר בסב-טקסט שגם אם תמצא "לא מתאים" לתפקיד – אנחנו רגילים לתחלופה מהירה; דרך היבטים לוגיסטיים קטנים אך מציקים, כמו הקושי להשיג כוס קפה לשתייה (בדגש על הכוס ולא על הקפה); וכלה בדרך ההתנהלות של הארגון. להתנהלות זו יש היבט מטריד של חוסר-מקצועיות, אך אני רוצה לשים את הדגש על ההיבט המשמעותי יותר מבחינתי: היא מקרינה למתנדבים חוסר-אכפתיות כלפיהם, היא משדרת הזנחה של המתנדבים. התחושה היא שכשם שאתה עושה להם טובה שאתה מתנדב, הם עושים לך טובה שהם דואגים לך.

והמסקנה העגומה מכל זה היא שהעולם אינו יכול להמשיך לסוב על צרו במסגרת התקשרויות-התנדבותיות, החיים אינם יכולים להתנהל לפי "ג'סטות" הדדיות שכל אחד יעשה לרעהו; לא צריך טובות. גם אם כל אחד ירגיש מחויב וקשור לפעולה ההתנדבותית, בבסיס הקשר-ההתנדבותי טמונה ההתרה, בתוך ההתנדבות גלומה הפרתה. לכן אמרו חכמינו "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". הממסד, והממסד ההלכתי בהקשר זה, אינו יכול להסתמך על מעשי התנדבות, כי ההתנדבות בבסיסה היא אנטי-ממסדית. אם הממסד מעוניין בהמשך קיומו הוא לא יכול להסתפק בפחות ממחויבות ברמת הציווי, ולכן חז"לנו משבחים את המצווה ועושה, כי באנשים מצווים הם חפצים. להתנדב זה נחמד, אבל לא מספיק בעליל. ככה לא בונים עולם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s