תורת המשחקים

ערב כניסתי בשערי הארץ המובטחת הנקראת צבא ההגנה לישראל, קיימנו אני ואחיי טיול-גיוס בנופיה המזרחיים של ארץ-ישראל. בעודנו פוסעים בין שביליו האוריינטליים של נחל פרת, לימד אותי אחי הגדול את כל תורת הטירונות על רגל אחת, כפי שמקובל אצלו מרבותיו: "זה הכל משחק. כשהמפקד שלך צועק עליך, הוא רק איש פשוט שמשחק את תפקיד המפקד; אם הוא צועק חזק – הוא שחקן טוב, אם המשחק שלו לא משכנע – הוא שחקן סוג ב'. כשהסמל שלך מטרטר אותך – זה הכל חלק מהפקה (ממש לא זולה) אחת גדולה. הכל משחק, ואתה שחקן, וכשהמ"מ שלך עולב בך, הוא לא מתכוון להעליב אותך, אלא להעליב את השחקן שאתה משחק. טייק איט איזי".

יישומה הלכה למעשה של עצה זו במהלך הטירונות שלי, היה לוקה בחסר, בלשון המועטה (פרטים אצל הקב"ן). אולם התחלתי לחשוב על העתקה של עצה זו למקומות אחרים בחיי. לא רק הטירונות היא משחק; כל החיים מורכבים שדות-שדות של משחקים, שאנחנו בתוכם רק שחקנים. היו כמה אירועים בהם אמרתי לעצמי: זה כל-כך הזוי שזה חייב להיות משחק. בסוף המשחק אנחנו פושטים את התלבושות, וממשיכים לחיות את החיים. זה לאו דווקא דיסטנס שאתה לוקח מהחיים, כיוון שהחיים הם ממילא מנוכרים; אתה רק מבין שכל הניכור הזה הוא לא רשעות, אלא חלק ממשחק אחד גדול. וכבר אמר ויליאם שייקספיר: כל העולם במה. ואוסקר ווילד אמר: כל העולם במה, אבל הליהוק גרוע מאוד.

את הדברים עד כה כתבתי בבמה אחרת בעבר, במהלך לימודיי באוניברסיטת תל-אביב לפני כשלוש שנים, כשבמקביל ניסיתי אז ליישם זאת ביחסים בין-אישיים, כשחשתי צרימה בשל חוסר-הלימה בין המציאות האובייקטיבית למציאות הסובייקטיבית. לאחרונה חשבתי שהדברים נכונים על אחת כמה וכמה במקום העבודה: אם נחשוב על מקום העבודה כמו "העולם האמתי", אם ניקח את העבודה ברצינות – אנו צפויים למפח נפש, שכן בעוד אנחנו "משתתפים מלאים" באינטראקציה, הסביבה במקום העבודה מתייחסת לדברים כמשחק, היא מכירה את כללי המשחק ומתנהגת בהתאם, כשחקנים שיודעים את מהות התפקיד שלהם ואת גבולותיו.

כך, שיחת טלפון היא לא אינטראקציה בין ראובן לשמעון, אלא משחק-תפקידים בין "נותן שירות" ל"מקבל שירות", ואם נותן השירות מודע למשחק שמשחק מקבל השירות (לצעוק, להתלונן, להיות צודק), הוא יודע שמקבל השירות לא תוקף אותך, ראובן, הוא תוקף את "נותן השירות", את השירות, את המסגרת מאחורי השירות. מקבל-השירות ונותן-השירות יכולים לסיים את השיחה, וכעבור כמה רגעים לצאת לבלות. אם המעביד ("הבוס") נוזף באחד העובדים, הוא לא באמת נוזף בעובד, הוא רק ממלא-את-מקומו כמעביד, הוא רק משחק אותה נוזף, ואתה כעובד, צריך לשחק אותה עובד ולהנהן בהסכמה מונוטונית, כמו הכלבלב ההוא על הדש-בורד.

אפשר גם לחשוב במסגרות של משחקים ספציפיים: לפעמים מקום העבודה הוא משחק מחבואים (מי עושה הפסקת-צהריים של שעה וחצי?); לפעמים הוא כמו מונופול, שבניסיונותיך לכבוש עוד שטחים במשחק אתה עלול למצוא את עצמך בכלא, ולפעמים הוא משחק של כיסאות מוזיקליים, כשהבוס מפעיל את המוזיקה, כולכם חגים במעגל, ולבסוף לאחד מכם לא נותר מקום לשבת והוא יוצא מהמשחק.

לתורת המשחקים יש שני חסרונות, או בעיה וסכנה, שנובעים מיישומה המלא של התורה או מאי-יישומה כלל. מצד אחד, קשה מאוד ליישם את התורה, לחיות כל הזמן בתודעה של שחקן ולא להיות מעורב, ובכך כשלתי גם אני. אך הסכנה הגדולה יותר אורבת מהכיוון השני: יישום מלא של התורה. אם נתחיל לחוות את החיים בעצימות נמוכה, דרך מַסַכים, לעמוד מהצד ולהתבונן בשחקן שאנחנו – נפתח קהות-חושים, קהות-חיים, שבסופה לא נדע מה זה "רגשות" ומהו דבר "אמיתי". לא באמת נחייה את החיים. לא באמת נחייה. יתרה מכך: המרחק בין תודעה משחקית מלאה לשיגעון הוא קצר מאוד. כפסע.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s