אובדן הקסם – על הספר "הפרדס של עקיבא" של יוכי ברנדס

לפני כשלושה שבועות נכחתי בפורום משפחתי, ובו אחד המשתתפים ביקש להקשות על אחד המדרשים של ספר בראשית. משסיים, שאלתיו מדוע הוא נדחף להקשות על המדרש, הרי המדרש מבקש להעביר רעיון מסוים ויש לאפשר לו להציג רעיון זה במלואו, מבלי לנגוס בו כתוצאה ממקור אחר. התגובה הראשונית של אותו דובר הייתה: "הו, יוכי ברנדס", ועצר את דבריי על הסף. כלומר, הדובר לא ראה בדבריי ביקורת נקודתית אלא כפירה או איום על כל סט הערכים שלו. חשוב מכך: אותו איום או כפירה התגלמו, לטענת בן שיחי, בדמותה של יוכי ברנדס.

גם אם אזכורה של ברנדס בהקשר הנוכחי היה נשיאת שמה לשווא, אין ספק כי ברנדס זכתה למעמד זה בכבוד. החל מהספרים שהיא פרסמה בראשית דרכה שהציגו את הצדדים האפלים של מגזרים שונים ביהדות (החרדים, המתנחלים), וכלה בספריה האחרונים הקוראים את התנ"ך קריאה חתרנית, ברנדס רואה את עצמה כמי שיש לה תפקיד לתווך בין "היהדות" לבין כלל הציבור הישראלי. היא אינה מתיימרת להיות שדכנית המציגה את הכלה החיגרת ככלה נאה וחסודה ואף לא להיות שליחה אובייקטיבית, כי אם להיות סוכנת של היהדות כפי שהיא רואה אותה.

נראה כי בספרה הנוכחי, "הפרדס של עקיבא", ברנדס הולכת בכיוון שמרני יותר. הספר הוא רומן היסטורי המספר את קורותיו של החכם התנאי ר' עקיבא, מראשית דרכו כשנפגש עם רחל בת כלבא-שבוע ועד תוצאותיו הנוראיות של מרד בר-כוכבא. שלא כמו בספריה הקודמים, שתיאורי מין מפורטים היו מסימני ההיכר שלהם, הספר מתנזר מכל תיאור מיני, הוא שומר נגיעה מכל הקשור באינטימיות, ובכך הוא גם שומר נגיעה מקוראיו, שחשים מרוחקים ממנו. אפילו את סיפור האהבה חוצה המעמדות בין עקיבא לרחל, ברנדס מנכה מכל דבר שמריח מרומנטיקה. אולם מי שיצפה לסיפורי גבורה מתוקים על אבות האומה נוסח "כה עשו חכמינו", עשוי להתאכזב. ליחסי הכוח המאפיינים את יחסי המין, ברוח דבריה של התיאורטיקנית הפמיניסטית קתרין מקינון, ברנדס עושה סובלימציה וממירה אותם במאבקי אגו שבין חכמי התקופה, הממלאים את הספר כמים לים מכסים, עד שנוצר הרושם כי כל מחלוקותיהם נבעו ממשחקי כיפופי ידיים.

צעד נוסף להנהרת חז"ל לציבור הישראלי ברנדס עושה באמצעות הכלאת כל הסיפורים והמדרשים אודות ר' עקיבא וחכמי דורו לכדי סיפור אחד קוהרנטי וברור. ברנדס אינה מסתפקת בהעמדתם זה לצד זה, אלא אורגת אותם זה לזה בקשר סיבתי, כך שסיפור אחד הוא תוצאתו של סיפור אחר. לעתים השרשור בין הסיפורים משכנע, אולם לרוב, וכמו ברצף האירועים המגלגלים את סופו של הסיפור, התמונה המתקבלת היא כמו של פאזל שחלקיו צורפו בחוסר הלימה.

הרצון של ברנדס להנגיש תקופה זו לכלל הציבור מתבטא בסגנון הכתיבה הריאליסטי של ברנדס. דא עקא, שסיפורי חז"ל משובצים במעשי נסים רבים שהריאליזם לא יכול לשאת, ולכן את חלק מסיפורי הנסים הפזורים בתלמודים ובמדרשים השונים ברנדס מזכירה כמשל (משה רבנו יורד מן השמיים לבקר בבית מדרשו של רבי עקיבא), ולא כמעשה שהיה באמת, וחלק אחר היא מזכירה אך לא מתארת (הזקנה ש"קפצה" על ר' אלעזר בן עזריה). אולם יש סיפורים מהם ברנדס אינה מצליחה להתחמק, כמו מחלוקת החכמים בעניין "תנורו של עכנאי", ומכיוון שכתיבתה של ברנדס היא ריאליסטית, תיאור המקרה נקרא כמו נטע זר, כמעושה.

ברנדס מבקשת לשתול זרעי נסים באדמת ריאליזם, ולכן מאמציה לא יכולים לשאת פרי. בכדי שזרעיה יקלטו, עליה לחרוש את הקרקע כראוי. כמדומני שאפשרות אחת היא כתיבת סיפורי חז"ל (או סיפורי המקרא) בסגנון ה"ריאליזם המאגי", שמתמרן בהצלחה בין הריאליזם והמאגיה, דוגמת ספריהם של גבריאל גרסיה מארקס, או מאיר שלו ודורית רביניאן הישראלים. הבסיס לכך כבר קיים, שכן מרחק הזמן בין הקורא לעת התרחשות הדברים מאפשר ליצור את ההזרה הזו; זה קרה "שם" ולא אצלנו. לשם כך, על הספר ליצור אווירה מאגית, כזו שְזוֹרה את מעשי הנסים בהדרגה, עד שעצים שהולכים או אמות-מים שזורמות לאחור – כמו במקרה "תנורו של עכנאי" – נראים מובנים מאליהם על ידי הקורא.

על מנת להנגיש את הספר לציבור הרחב, ברנדס לוקה בקונקרטיזציה מופרזת ויש לכך מחיר כבד מאוד: אובדן הקסם. חלק מהסיפורים אודות חכמי ישראל מסופרים בתלמודים ובמדרשים בתמציתיות, בשניים-שלושה משפטים, וחופנים בתוכם אינספור משמעויות ורבדים, רבדים שברנדס בספרה מעלימה ומכפיפה לפירוש אחד. חלק מסיפורים אלו הם כה מזוקקים, הם כמו שיר, שכל מילה נוספת בו מיותרת. אלא שברנדס מחליטה להוסיף ולפרש את הסיפורים בספרה באופן שגורע מקסמם. כמו ששיר מוצלח חייב להלך קסם על הקורא, כך גם כאן: הסוד הוא בצמצום.

פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של העיתון הישראלי "מגפון": http://megafon-news.co.il/asys/archives/118838

מודעות פרסומת

הטרגדיה של הכמעט-חכמים

במוצאי יום הבחירות, בעודי מריץ (מול עיניי) שורות במחברת שלי בדיני מסים, מנסה להבין "מה זה לעזאזל השטויות האלה?", מנסה להבין מה אני לא מבין ולמה אני לא מבין – חשבתי לעצמי שאף אחד לא מודע לטרגדיה שלי ושכמותי, הכמעט-חכמים. במערכת הבחירות האחרונות לכנסת התשע-עשרה, לא הייתה אף מפלגה שייצגה אותנו, הכמעט-חכמים, אין אף מפלגה שתביא את הסיפור שלנו. יש מפלגה לספרדים, ולירוקים ולפיראטים אבל אין מפלגה שתייצג את הכמעט-חכמים, אין מפלגה שתעמוד על הזכויות של הכמעט-חכמים. אנחנו ציבור שקוף. לא סופרים אותנו.

הכמעט-חכמים אלו אותם אנשים שבטוחים במיליון אחוזים שהם חכמים, אבל הם לא, הם לא חכמים. חסר להם המַייל הנוסף, "המכה בפטיש", המגע האחרון שיגרום להם להיות חכמים. הם עושים הכל "נכון", כמו החכמים, אבל הם רואים את החכמים מצליחים ואת עצמם נשרכים מאחור. הם רואים את אחיהם המצליחים נכנסים בשערי הארץ המובטחת, ואילו הם יכולים רק להשקיף על הארץ ואליה לא לבוא. הם שואלים את עצמם "מה יש להם שלי אין". המתבונן מהצד מהנהן בנחרצות: "well.. שכל?!", אבל הם לא יודעים לדקור את הנקודה, הם לא יכולים לשים את האצבע על הבעיה, הם לא יודעים שהתשובה לשאלתם היא "well.. שכל?!".

אבל הכמעט חכמים משוכנעים שהם חכמים, ולכן הם ממשיכים לדבוק בדרכי החכמים ולהצליח חלקית מאוד, ולכן הם יסתובבו לעד עם תחושה של החמצה ותסכול. אם הם היו חושבים שהם בינוניים או ממוצעים, הם היו חיים חיים בינוניים – עבודה, אישה, ילדים, משכנתא, מוות – ומרגישים טוב עם עצמם, מרגישים מלאים; מבחינתם הם בינוניים והם השיגו הכי הרבה שהם יכולים בתור בינוניים. אנשים ממוצעים יקחו קורסים פרא-משפטיים מסוג ה"משפט ו…" – "משפט ושקר כלשהו", וזה בסדר גמור, אבל לכמעט-חכמים זה לא מספיק, הם יקחו "דיני מסים" כמו החכמים ויבהו במרצה כל השיעור. כשהכמעט-חכמים יקבלו 84, הם יקרעו קריעה, הם ירגישו שיש תקרת זכוכית סביב ה-88 שהם לעולם לא יצליחו לשבור. אבל כשהממוצעים יקבלו 84 הם יסגרו את מועדון ה"אוטו" ויזמינו את כל הכיתה למסיבה. לא זכוכית ולא פלסטיק. 88 זה המאה החדש, זו התקרה ואין בלתה. אבל בשביל הכמעט-חכמים להיות ממוצעים זה בינוני, הם נועדו לגדולות, הם נועדו להיות חכמים.

הטרגדיה של הכמעט-חכמים היא לא שהם לא-חכמים. זה אכן מצער, הן מזווית מבטם הסובייקטיבית והן בהתבוננות אובייקטיבית, שהם לא חכמים ולעולם לא יהיו חכמים, וזה לא פחות נוגע ללב שהמרחק מהם להיכל החכמה הוא כהרף עין. הם לא צריכים לחצות נהרות וימים בכדי להגיע להיכל החכמה, הם לא "טיפשים". הטרגדיה היא אינה העובדה שאותו מרחק הוא קטן, אבל יציב. כפשֹע.

כתבתי בעבר ("5 הערות על עבודה") שאחת השאלות שאני נוהג לשאול בדייטים כשהעניינים מתחילים להתחמם או לחילופין כשהעסק נתקע, היא "ממה את מפחדת". ציינתי באותה רשומה שלא חסרות לי פוביות – ברוך ה'– והבאתי שם תשובה אחת, וכעת אביא תשובה נוספת: מכיוון שברגיל אני סומך בעיניים עצומות על חוש השיפוט העצמי שלי, שהוא מנחה אותי בכל שעל גם אם הנורמה או הסביבה מורות אחרת, אחד החששות הגדולים שלי הוא שאני אאבד את זה, אאבד את חוש השיפוט, שאני אחיה במין בועה פנימית שבה אני בטוח שאני צודק, שהמציאות תגיד חד-משמעית "לבן", ולי לא אהיה צל של ספק שמדובר ב"שחור".

הטרגדיה של הכמעט-חכמים היא שיש להם שיפוט עצמי לקוי. שהם לא מבינים שיש חוסר הלימה בין המציאות לבין תפישת העצמי שלהם. שהם בטוחים שהם חכמים בעוד המציאות מורה אחרת. ולא משנה כמה עובדות החיים יטפחו על פניהם ויגידו להם שהם לא-חכמים – הם לא יודו בזה כי הם איבדו את השיפוט העצמי. והמרחק בין אובדן השיפוט העצמי לשיגעון הוא קטן מאוד. כפשֹע.

למה מרצ

הבחירות העומדות בפתח מחייבות כל אזרח ואזרחית לצמצם ולהצרין את כל דעותיהן וערכיהן לכדי פתק אחד, ולצד תחושת תסכול שעלולה להתלוות להצבעה, בשל כך שאין אף מפלגה שמייצגת את אותו אזרח  או אזרחית נאמנה (וכתבתי על כך ברשומה קודמת), יש בכך גם הזדמנות פז לכל אחד להעמיד את עצמו מול ראי ולחדד את דעותיו וערכיו. וחשוב לזכור שהזכות לבחור טומנת בחובה גם אחריות; דמוקרטיה משמעותה שכל אזרח הוא הריבון, ולפיכך נושא באחריות לכל המתרחש במדינה. אין כוח ללא אחריות. וכמו שנהוג בעיתונים דוגמת הניו-יורק טיימס להכריז מי המועמד שהעיתון ממליץ עליו, חשבנו גם אנחנו, במערכת הצנועה שלנו, שאין סיבה כי ייפקד מקומנו ממנהג זה, ולפרסם לאיזו מפלגה המערכת ממליצה להצביע.

וחשבנו להצביע מרצ. אנסה להלן להסביר את הסיבה להחלטה זו, אולם, וכפי שעולה מהדברים לעיל, אני מעוניין להוסיף שלוש הסתייגויות או הקדמות: ראשית, אינני מתכוון לשטוח רשימת טיעונים ונימוקים מדוע להצביע מרצ, וקל וחומר שאינני יכול לפרט מדוע לא כל המפלגות האחרות (אם כי, אתייחס לכך אגב אורחא); בכוונתי להצביע על רשימה של שיקולים שמנחים אותי בבחירה שלי – אלו לא כל השיקולים וגם לא השיקולים שכנגד – ולפיכך אנשים אחרים יכולים להשתמש באותם שיקולים ולהצביע לרשימה אחרת. נובע מכך ההסתייגות השנייה: אני לא מרצ. אני לא חש בבית בתוך המפלגה ואני לא חש זהות עם המפלגה. אני מסתייג בהחלט מפנים מסוימות של המפלגה. עם זאת, אני חושב שהמפלגה תקדם באופן הטוב ביותר את הערכים והאינטרסים שאני מאמין בהם. והסתייגות אחרונה וחצי מיותרת: הכותב הינו יהודי, ציוני, משרת מילואים (גאה-בעל-כורחו) וכו'.

ערכים או אנשים. היחס שלי לרשימת המפלגה נע בין אדישות להסתייגות; אני לא בקיא ברשימת המפלגה לכנסת – ובטח לא כמו שהייתי בקיא בנבחרות שחקני הכדורסל והכדורגל בצעירותי – ואני גם יכול להבין בהחלט את האנטגוניזם שמעוררת ראשת התנועה, זהבה גלאון. אבל אני לא מצביע לאנשים, אני מצביע לערכים, אני מצביע לאנשים שהם הסוכנים של רעיונות שגדולים מהם. חברי-הכנסת הם שליחים לא רק של ציבור הבוחרים אלא גם של הערכים והרעיונות שהם מקדמים.

ובמערכת הבחירות הנוכחית נראה שיותר משהציבור מצביע לערכים הוא מצביע לאנשים; אנשים מצביעים לשלי, בנט, יאיר וציפי, הם לא מצביעים לערכים. אצל השניים האחרונים הדבר בולט במיוחד, שכן אין ממש מפלגה שעומדת מאחוריהם. סקרים שהטרימו את הקמת המפלגות שלהם הראו שהציבור מוכן להעניק כעשרה מנדטים למפלגה שהוא לא יודע מה מצעה או ערכיה רק בשל האיש או האישה העומדים בראשותה. כמובן שלבני ולפיד מייצגים ערכים מסוימים או מבקשים לקדם מטרות מסוימות, אולם כמדומני שיש דיס-פרופורציה ביחס שבין הערכים לבין הנשאים של הערכים, וכשזה קורה יש סכנה שחבר-הכנסת יקדם את עצמו ולא את הערכים שלו, או שיחליף את ערכיו ומטרותיו (אופרטוניזם). ולא מיותר להוסיף שהפרשנים אומרים כי הקב"ה בחר במשה רבנו למנהיג, דווקא בגלל שהיה כבד פה וכבד לשון, בכדי להדגיש שהדברים שהוא נושא אינם שלו, הוא רק צינור בהעברת מסריו של אלוהים.

ואהבת לרעך כמוך. אני סולד מאנשים שהופכים את התורה למניפסט פוליטי ומנכסים את התורה לצורך חיזוק דעותיהם, אולם אני מדבר בשם העיקרון המוסרי הכללי, ואיני מתכוון לטעון – וככל הנראה המכלול מצביע אחרת – שהתורה תומכת בדעתי או שהקב"ה מצביע מרצ. ערכים מוסריים כמו "ואהבת לרעך כמוך" או "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" מחייבים כל אחד ואחד מאיתנו להתייחס לזולת כמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו. זה כלל-העל שמנחה אותי בחיים. ערך זה משמיע שוויון זכויות בין כל בני האדם, ובכלל זה צמצום אי-השוויון בין נשים לגברים, עשירים ועניים ופלסטינים ויהודים. וכן הכרה בזכויות הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית, כשלדעתי הפתרון הטוב ביותר – או הרע במיעוטו – הוא חלוקת הארץ.

אני לא חושב שיש זכות אזרחית אחת שמגיעה לי ולא מגיעה לכל אדם בגדה המערבית. אני לא חושב שיש אדם אחד שהיה מעמיד את עצמו במקום הפלסטינים ולא היה מכיר בכך. זכויות האדם הן נקודת הציר המרכזי עליו סובבת חלוקת הארץ. סיום הכיבוש אינו צריך להיות תלוי ב"דבר", כיוון שברגע שבטל הדבר – בטלות הסיבות לחלוקת הארץ. חלוקת הארץ אינה צריכה להיות תוצאה של לחץ בינלאומי, בידוד עולמי, כי הכיבוש משחית או בכדי לשמור על אופייה היהודי של המדינה. כל אלו חשובים מאוד, ואני לא מפחית בערכם, אולם הם חיצוניים לסיבה העיקרית, ולפיכך אם ניתן יהיה לקיימם לצד המשך הסטטוס-קוו – למשל אם לא יהיה בידוד עולמי – לא יהיה סיבה לסיים אותו, למרות הפגיעה בזכויות האדם.

כמדומני שמרצ מקדמת באופן הנמרץ ביותר את כל זכויות האדם לכלל אזרחי המדינה, ובכלל זה הכרה בזכויות שמבטיחות חיים בכבוד, ולא פחות חשוב הכרת בזכויותיהם של הפלסטינים בגדה המערבית. וכאן יש הבדל עצום בין מרצ לבין העבודה. גם אם נאמין ליחימוביץ' או אפילו לבנימין נתניהו שהם בעד שתי מדינות לשני עמים, אין די באמירות עמומות או ברצון שמצוי בארון. בדברים מעין אלו, הרטוריקה חשובה. האמירות אינן מתארות מציאות, הן יוצרות מציאות. לכן לא די בכך שיחימוביץ' אומרת בשפה רפה, ורק עם הגב לקיר, אנחנו בעד מתווה קלינטון וכו'. היא חייבת להציף את הנושא. ומכאן לנקודה האחרונה.

תקווה. הבחירות לכנסת, כפי שאני מניח שהדבר השתמע, נובעות בין השאר מהאישיות שלי ומהתפישה שלי את טבע האדם. ובתור הנחת עבודה, אני מאמין שהאדם מטבעו הוא ייצור אופטימי. אם אדם לא היה אופטימי הוא היה אימפוטנט, הוא לא היה מעז לנסות ולהצליח אם בכל רגעי המשבר בחיי הפרטיים לא הייתי מאמין שיש אור בקצה המנהרה, לא הייתי מסוגל להמשיך לחיות. אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לחיות בלי תקווה. אני ער לכל הסכנות, ואני לא עוצם עיניי מלראות את כל הקשיים, ואני גם לא משלה את עצמי שיש סיכויים טובים שאין חדש תחת השמש. אבל אני בוחר להאמין שאפשר גם אחרת. אני חושב שמרצ מסמלת יותר מכל את העובדה שאפשר אחרת. עוד לא אבדה תקוותנו.

גיליתי היכן הוא מעיין הנעורים

גיליתי היכן הוא מעיין הנעורים. שנים רבות יגעתי בחיפושים אחר הדרך המובילה למעיין הנעורים, אותו מקור מים חיים שכל השותה ממנו זוכה לחיי נצח, יגעתי ולא מצאתי. ושבוע שעבר, בעודי משוטט בחדרי מוחי – הבחנתי בו, הבנתי היכן הוא. וכמו בסיפור האוצר מתחת לגשר, מצאתי שהאוצר, הוא מעיין הנעורים, נמצא ממש מתחת למיטתי, או מדויק יותר: אני מבקר בו כל שבוע.

מעיין הנעורים הוא האקדמיה. האקדמיה גורמת לסוכניה (התלמידים) להרגיש שהם יישארו צעירים לנצח. וזו כנראה הסיבה שאנו מוצאים ועוד נמצא "סטודנטים נצחיים" שמתקשים לעזוב את החממה האוניברסיטאית, מושכים שנה רביעית וחמישית בתואר הראשון, או תלמידים שמלקטים תארים ראשונים מכל-הבא-ליד. הם רוצים ללגום עוד שלוק אחד ממעיין הנעורים.

מעיין הנעורים

מעיין הנעורים הוא האקדמיה שגורמת לתלמידים להרגיש שהם יישארו צעירים לנצח (איור: רפאל צ'יקו שנקולבסקי)

ראשית, מבחינה "חיצונית" רובם הגדול של השחקנים באקדמיה הם אנשים צעירים בראשית דרכם הנמצאים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, שכן תלמידי תואר ראשון (ובמובן מסוים, גם תלמידי תואר שני) ממלאים את הקמפוסים והכיתות, הם מהווים משקל משמעותי מההון האנושי של האוניברסיטה, ולכן הִמצאות בסביבה צעירה גורמת לך (לי) המבוגר להרגיש צעיר. הדבר דומה לאנשים מבוגרים המתלבשים כמו בני-תשחורת או בנות טיפש-עשרה. אפשר כמובן לטעון שהדבר מביא לתוצאה ההפוכה – הסתובבות בקרב צעירים מחדדת אצל המבוגר את התחושה כי הוא לא שייך לכאן, כי הוא לעולם לא ישוב להיות צעיר, אולם אני חושב כי השפעת הסביבה על חיינו היא כה משמעותית, שהמצאות בקרב צעירים חזקה יותר מכל אפקט אחר, ובהתאמה – והדברים דורשים הרחבה וראויים לרשומה נפרדת – לאדם יש יכולת להפנים את הלבוש החיצוני שלו, כלומר הלבוש שלנו מהווה מרכיב משמעותי בתפישה העצמית שלנו, ולכן מראה צעיר מחלחל אלינו פנימה.

אולם לאפקט המצעיר של האקדמיה יש גם שני היבטים מהותיים. ההיבט הראשון והפחות משמעותי הוא שיש באקדמיה אלמנט של תמימות, ותמימות היא שם נרדף לילדות, לשלב בחיים שבו האדם טרם נחשף למראות קשים או שאלות מטרידות, טרם הסתכסך עם החיים. אז נכון שיש באקדמיה גם תככים ואינטריגות, אולם לעניות דעתי העובדה שאנשים מתביישים בכך, שהדברים נעשים בסתר, מצביעה על כך שיש נורמות אחרות שיש לשאוף אליהן, שהדבר אינו ראוי. התמימות האקדמית היא תוצאה של היותה פועלת בבועה, בחלל סגור, היא טחה עיניה מלראות מה קורה ב"עולם האמתי", והיא גם תוצאה של הסכמי העבודה הנוחים והתקנים המאפשרים קביעות. (פיטורים המוניים, חוסר ביטחון תעסוקתי וכלכלי). אולם התמימות היא בעיקר הלוז של המחקר האקדמי, שלומד וחוקר "לשמה", מבלי לבדוק יישומים או השלכות, מבלי לראות כיצד המחקר מקדם אותי.

וכאן אני מגיע להיבט המהותי השני: המחקר והלימוד, העומדים בלב לבה של האקדמיה, שהם הדופק הפועם של האקדמיה – מעידים על התקדמות, והתקדמות מקושרת לנעורים כיוון שאת ההתקדמויות המשמעויות ביותר שלו האדם עושה בילדותו ובנערותו, וכן מכיוון שהתקדמות פירושה התחדשות. משלב מסוים בחייו עקומת ההתקדמות של האדם (קוגניטיבית, פיזית, מנטלית) מתמתנת ואף מתאזנת (הופכת אופקית), ובמקרים חריפים יותר היא אף צונחת מטה, והאדם רק נאבק לאחוז עוד ועוד בידע שהולך לו לאיבוד. לעומת זאת, האקדמיה מעצם מהותה נמצאת כל הזמן בתנועה, כל הזמן משילה את עורה הישן ומתעטפת בנשל חדש, ולכן כשהאקדמיה מתחדשת, גם נושאי-האקדמיה (התלמידים) מתחדשים, הם מוסיפים ידע והבנה במקום להילחם בנסיגה.

ולגילוי מיקומו של מעיין הנעורים יש השלכה ברמה המטפיזית, שכן משמעותו היא אחת: כל הלוגם ממעיין הנעורים הצליח, ולו במעט, לעצור את הזמן.

הספד על בורקס (קצת נונסנס)

החיים למדו אותי שלצד כל תכנון או תוכנית שאני מתכוון להוציא לפועל, חשוב וכדאי גם להכין תוכנית-מגירה, Plan B. הוא הדין ביחס למקצוע. וכך, לצד התכנון העכשווי לעבוד בתחום המשפטי, במידה ותוכנית זו לא תצא אל הפועל, חשבתי להיות כותב הספדים. חשבו על זה: תמיד אומרים שהאי-ודאות נוכח בכל אתר, והדבר הוודאי היחיד הוא המוות. אם המוות הוא ודאי, תמיד יהיה ביקוש לכותבי הספדים, תמיד תהיה עבודה. יתרה מזו: המאפיין העיקרי של הספדים הוא היותם רצופים מעלות טובות וסיפורים מתוקים על הנפטר, ולכן על כותב הספדים לאמץ לעצמו עין טובה, ראייה חיובית על המציאות. והרי כבר אמרו חכמנו (מסכת אבות ב, ט): "צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר, עין טובה". אם כן, מקצוע אידיאלי.

אבל מה עושים אם הנפטר מלא מגרעות כרימון, אם אין דבר חיובי אחד לומר על הנפטר? חשבתי הרבה לאחרונה מה יקרה אם אתבקש לכתוב הספד על בורקס. אם אני מתיימר להיות כותב הספדים מקצועי ויבקשו ממני לכתוב הספד על כל אחד, ובכלל זה בורקס, אין לי את הפריבילגיה לומר: לא, על בורקסים איני כותב הספד. אני הרי שכיר-עט. וככל הנראה אצטרך לנפק הספד כזה תוך כמה שעות, שכן לרוב המוות אינו נותן התראה מראש. וייגעתי מוחי מזה כמה ימים במציאת מעלות לבורקס, ולא מצאתי. להפך, ככל שהעמקתי בנושא, רק גיליתי כמה זה מחורבן להיות בורקס. ככל הנראה המוות רק יגאל את הבורקס מהחיים המייסרים שיש לו. חשבתי בעיקר על הדימוי העצמי הנמוך שיש לבורקס לאור כל הגינויים והאסוציאציות השליליות שהבורקס נקשר בהם, דימוי עצמי כל-כך נמוך, שגם מאות שעות על כורסת הפסיכולוג לא יצליחו לרומם.

תרמו לדימוי העצמי העגום של הבורקס כמה ביטויים וצירופי לשון, שהבורקס משמש בהם מיטונימיה, כלומר סופח אליו את תכונות המונח שאליו הוא קשור. למשל, הביטוי מהז'רגון הצבאי "חגיגי זה בורקס". מה ביטוי זה בא להשמיע? ביטוי זה מתאר מצב פסאודו-חגיגי, כאילו-חגיגי, שאולי בקונטקסט הצבאי מבטא "שבירת שגרה קולינארית" (מנות קרב, ביצה קשה, שניצל קר), אך בחיים עצמם אף אחד לא חושב שבורקס מבטא חגיגיות. חגיגי זה בורקס אומר מצג-שווא, זיוף. סושי, אם משווים את הבורקס למתאבנים אחרים (אין טעם להשוות את הבורקס לקינוח; חשוב להקפיד על עמידה בקריטריונים מדעיים), הוא דבר חגיגי, בורקס הוא חיקוי לא מוצלח לחגיגיות.

בורקס לא בקונטקסט צבאי הוא מעליב. כשבאים לתאר למשל עוד וועדה מיותרת, נהוג לומר: "היו קצת דיבורים, קצת אכלנו בורקסים". ראו למשל את הציטוט הבא מהעיתונות: "על פניו תנועת "תיקון" נראית כמו משהו חסר סיכוי, אזוטרי, חולמני. קבוצת אינטלקטואלים ביד בן צבי בירושלים, שמדברים במלים יפות על תיקון חברה מפורקת ואחר כך הולכים לאכול בורקס" ("הארץ", 20.12.12). במקרה זה, הבורקס מספח לעצמו את העליבוּת של אותו כנס, את חוסר-הנצרכות של הכנס. אמרת בורקס, אמרת עליבות.

ביטוי פוגעני נוסף שנקשר בבורקס הוא "מתפסי בורקס". כידוע, בכל רובה יש מתפסים שעוטפים את קנה הרובה ומאפשרים למחזיק בנשק לירות בו. בעוד רוב מתפסי ה-M16 בצבא הם עגולים, על חלק ממתפסי ה-M16 הארוך יש מתפסי בורקס, כלומר מתפסים משולשים, כמו בורקס גבינה. בצבא, נשקים עם מתפסי בורקס מחולקים לרוב לחיילים שאינם לוחמים, ולכן מתפסי בורקס הפכו לשם נרדף לחייל-סוג ב'. איני בא לטעון שחיילים עורפיים חשובים פחות מלוחמים, כי אם להצביע על כך שבהיררכיה הצבאית הפנימית, אם אתה בורקס אתה סוג ב'. אתה לא חייל. אם אתה שומר על "הנשקייה" עם בורקס, כנראה שאין שם נשקייה. כנראה שאתה מיותר.

ביטוי שלילי נוסף שנקשר לבורקס הוא "סרטי בורקס", מונח שבא לתאר את סוגת הסרטים הנמוכה ביותר שיש בישראל. כלומר, בורקס הוא לא רק פסאודו-חגיגי, מיותר או סוג ב' – בורקס הוא גם זול, נחוּת, נמוך. בורקס הוא "יא ווארדי איזה קציצות" ("חגיגה בסנוקר") או "בחורות ערומים זה חולירע" ("אלכס חולה אהבה"). בורקס הוא הישראלי המכוער שמסווג את הזולת לפי סטריאוטיפים מעליבים.

ואם לא די בכל אלו בכדי להצביע על החיים הקשים של הבורקס, בכלל לא קוראים לבורקס בורקס; קוראים לו בורקה. אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי הוא שאנשים מעוותים את השם שלי וקוראים לי עוזי או דודי. אין לי דבר נגד עוזי או דודי, אבל אלו אינם השמות שלי. זה מעיק. וחשבו על כך שהבורקס נאלץ לספוג את זה יום יום. למעלה מכך: אם נצא מנקודת הנחה שכל תפישת העצמי שלנו בנויה על שמנו הפרטי, לבורקס יש בעייה חמורה של הגדרה עצמית, של כינון עצמי: אז אני בורקס או בורקה? מי אני? מה אני?

האמת, אם הייתי בורקס והיו לי חיים כאלו – הייתי מתאבד. נניח, קופץ לתוך מטבל.