גיליתי היכן הוא מעיין הנעורים

גיליתי היכן הוא מעיין הנעורים. שנים רבות יגעתי בחיפושים אחר הדרך המובילה למעיין הנעורים, אותו מקור מים חיים שכל השותה ממנו זוכה לחיי נצח, יגעתי ולא מצאתי. ושבוע שעבר, בעודי משוטט בחדרי מוחי – הבחנתי בו, הבנתי היכן הוא. וכמו בסיפור האוצר מתחת לגשר, מצאתי שהאוצר, הוא מעיין הנעורים, נמצא ממש מתחת למיטתי, או מדויק יותר: אני מבקר בו כל שבוע.

מעיין הנעורים הוא האקדמיה. האקדמיה גורמת לסוכניה (התלמידים) להרגיש שהם יישארו צעירים לנצח. וזו כנראה הסיבה שאנו מוצאים ועוד נמצא "סטודנטים נצחיים" שמתקשים לעזוב את החממה האוניברסיטאית, מושכים שנה רביעית וחמישית בתואר הראשון, או תלמידים שמלקטים תארים ראשונים מכל-הבא-ליד. הם רוצים ללגום עוד שלוק אחד ממעיין הנעורים.

מעיין הנעורים

מעיין הנעורים הוא האקדמיה שגורמת לתלמידים להרגיש שהם יישארו צעירים לנצח (איור: רפאל צ'יקו שנקולבסקי)

ראשית, מבחינה "חיצונית" רובם הגדול של השחקנים באקדמיה הם אנשים צעירים בראשית דרכם הנמצאים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, שכן תלמידי תואר ראשון (ובמובן מסוים, גם תלמידי תואר שני) ממלאים את הקמפוסים והכיתות, הם מהווים משקל משמעותי מההון האנושי של האוניברסיטה, ולכן הִמצאות בסביבה צעירה גורמת לך (לי) המבוגר להרגיש צעיר. הדבר דומה לאנשים מבוגרים המתלבשים כמו בני-תשחורת או בנות טיפש-עשרה. אפשר כמובן לטעון שהדבר מביא לתוצאה ההפוכה – הסתובבות בקרב צעירים מחדדת אצל המבוגר את התחושה כי הוא לא שייך לכאן, כי הוא לעולם לא ישוב להיות צעיר, אולם אני חושב כי השפעת הסביבה על חיינו היא כה משמעותית, שהמצאות בקרב צעירים חזקה יותר מכל אפקט אחר, ובהתאמה – והדברים דורשים הרחבה וראויים לרשומה נפרדת – לאדם יש יכולת להפנים את הלבוש החיצוני שלו, כלומר הלבוש שלנו מהווה מרכיב משמעותי בתפישה העצמית שלנו, ולכן מראה צעיר מחלחל אלינו פנימה.

אולם לאפקט המצעיר של האקדמיה יש גם שני היבטים מהותיים. ההיבט הראשון והפחות משמעותי הוא שיש באקדמיה אלמנט של תמימות, ותמימות היא שם נרדף לילדות, לשלב בחיים שבו האדם טרם נחשף למראות קשים או שאלות מטרידות, טרם הסתכסך עם החיים. אז נכון שיש באקדמיה גם תככים ואינטריגות, אולם לעניות דעתי העובדה שאנשים מתביישים בכך, שהדברים נעשים בסתר, מצביעה על כך שיש נורמות אחרות שיש לשאוף אליהן, שהדבר אינו ראוי. התמימות האקדמית היא תוצאה של היותה פועלת בבועה, בחלל סגור, היא טחה עיניה מלראות מה קורה ב"עולם האמתי", והיא גם תוצאה של הסכמי העבודה הנוחים והתקנים המאפשרים קביעות. (פיטורים המוניים, חוסר ביטחון תעסוקתי וכלכלי). אולם התמימות היא בעיקר הלוז של המחקר האקדמי, שלומד וחוקר "לשמה", מבלי לבדוק יישומים או השלכות, מבלי לראות כיצד המחקר מקדם אותי.

וכאן אני מגיע להיבט המהותי השני: המחקר והלימוד, העומדים בלב לבה של האקדמיה, שהם הדופק הפועם של האקדמיה – מעידים על התקדמות, והתקדמות מקושרת לנעורים כיוון שאת ההתקדמויות המשמעויות ביותר שלו האדם עושה בילדותו ובנערותו, וכן מכיוון שהתקדמות פירושה התחדשות. משלב מסוים בחייו עקומת ההתקדמות של האדם (קוגניטיבית, פיזית, מנטלית) מתמתנת ואף מתאזנת (הופכת אופקית), ובמקרים חריפים יותר היא אף צונחת מטה, והאדם רק נאבק לאחוז עוד ועוד בידע שהולך לו לאיבוד. לעומת זאת, האקדמיה מעצם מהותה נמצאת כל הזמן בתנועה, כל הזמן משילה את עורה הישן ומתעטפת בנשל חדש, ולכן כשהאקדמיה מתחדשת, גם נושאי-האקדמיה (התלמידים) מתחדשים, הם מוסיפים ידע והבנה במקום להילחם בנסיגה.

ולגילוי מיקומו של מעיין הנעורים יש השלכה ברמה המטפיזית, שכן משמעותו היא אחת: כל הלוגם ממעיין הנעורים הצליח, ולו במעט, לעצור את הזמן.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “גיליתי היכן הוא מעיין הנעורים

  1. מאמר יפה!
    בדיוק בשלב בו אני עובד אל עולם הגדולים (שנה אחרונה לתואר) ואני בהחלט מזדהה עם התוכן.
    דש חם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s