למה מרצ

הבחירות העומדות בפתח מחייבות כל אזרח ואזרחית לצמצם ולהצרין את כל דעותיהן וערכיהן לכדי פתק אחד, ולצד תחושת תסכול שעלולה להתלוות להצבעה, בשל כך שאין אף מפלגה שמייצגת את אותו אזרח  או אזרחית נאמנה (וכתבתי על כך ברשומה קודמת), יש בכך גם הזדמנות פז לכל אחד להעמיד את עצמו מול ראי ולחדד את דעותיו וערכיו. וחשוב לזכור שהזכות לבחור טומנת בחובה גם אחריות; דמוקרטיה משמעותה שכל אזרח הוא הריבון, ולפיכך נושא באחריות לכל המתרחש במדינה. אין כוח ללא אחריות. וכמו שנהוג בעיתונים דוגמת הניו-יורק טיימס להכריז מי המועמד שהעיתון ממליץ עליו, חשבנו גם אנחנו, במערכת הצנועה שלנו, שאין סיבה כי ייפקד מקומנו ממנהג זה, ולפרסם לאיזו מפלגה המערכת ממליצה להצביע.

וחשבנו להצביע מרצ. אנסה להלן להסביר את הסיבה להחלטה זו, אולם, וכפי שעולה מהדברים לעיל, אני מעוניין להוסיף שלוש הסתייגויות או הקדמות: ראשית, אינני מתכוון לשטוח רשימת טיעונים ונימוקים מדוע להצביע מרצ, וקל וחומר שאינני יכול לפרט מדוע לא כל המפלגות האחרות (אם כי, אתייחס לכך אגב אורחא); בכוונתי להצביע על רשימה של שיקולים שמנחים אותי בבחירה שלי – אלו לא כל השיקולים וגם לא השיקולים שכנגד – ולפיכך אנשים אחרים יכולים להשתמש באותם שיקולים ולהצביע לרשימה אחרת. נובע מכך ההסתייגות השנייה: אני לא מרצ. אני לא חש בבית בתוך המפלגה ואני לא חש זהות עם המפלגה. אני מסתייג בהחלט מפנים מסוימות של המפלגה. עם זאת, אני חושב שהמפלגה תקדם באופן הטוב ביותר את הערכים והאינטרסים שאני מאמין בהם. והסתייגות אחרונה וחצי מיותרת: הכותב הינו יהודי, ציוני, משרת מילואים (גאה-בעל-כורחו) וכו'.

ערכים או אנשים. היחס שלי לרשימת המפלגה נע בין אדישות להסתייגות; אני לא בקיא ברשימת המפלגה לכנסת – ובטח לא כמו שהייתי בקיא בנבחרות שחקני הכדורסל והכדורגל בצעירותי – ואני גם יכול להבין בהחלט את האנטגוניזם שמעוררת ראשת התנועה, זהבה גלאון. אבל אני לא מצביע לאנשים, אני מצביע לערכים, אני מצביע לאנשים שהם הסוכנים של רעיונות שגדולים מהם. חברי-הכנסת הם שליחים לא רק של ציבור הבוחרים אלא גם של הערכים והרעיונות שהם מקדמים.

ובמערכת הבחירות הנוכחית נראה שיותר משהציבור מצביע לערכים הוא מצביע לאנשים; אנשים מצביעים לשלי, בנט, יאיר וציפי, הם לא מצביעים לערכים. אצל השניים האחרונים הדבר בולט במיוחד, שכן אין ממש מפלגה שעומדת מאחוריהם. סקרים שהטרימו את הקמת המפלגות שלהם הראו שהציבור מוכן להעניק כעשרה מנדטים למפלגה שהוא לא יודע מה מצעה או ערכיה רק בשל האיש או האישה העומדים בראשותה. כמובן שלבני ולפיד מייצגים ערכים מסוימים או מבקשים לקדם מטרות מסוימות, אולם כמדומני שיש דיס-פרופורציה ביחס שבין הערכים לבין הנשאים של הערכים, וכשזה קורה יש סכנה שחבר-הכנסת יקדם את עצמו ולא את הערכים שלו, או שיחליף את ערכיו ומטרותיו (אופרטוניזם). ולא מיותר להוסיף שהפרשנים אומרים כי הקב"ה בחר במשה רבנו למנהיג, דווקא בגלל שהיה כבד פה וכבד לשון, בכדי להדגיש שהדברים שהוא נושא אינם שלו, הוא רק צינור בהעברת מסריו של אלוהים.

ואהבת לרעך כמוך. אני סולד מאנשים שהופכים את התורה למניפסט פוליטי ומנכסים את התורה לצורך חיזוק דעותיהם, אולם אני מדבר בשם העיקרון המוסרי הכללי, ואיני מתכוון לטעון – וככל הנראה המכלול מצביע אחרת – שהתורה תומכת בדעתי או שהקב"ה מצביע מרצ. ערכים מוסריים כמו "ואהבת לרעך כמוך" או "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" מחייבים כל אחד ואחד מאיתנו להתייחס לזולת כמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו. זה כלל-העל שמנחה אותי בחיים. ערך זה משמיע שוויון זכויות בין כל בני האדם, ובכלל זה צמצום אי-השוויון בין נשים לגברים, עשירים ועניים ופלסטינים ויהודים. וכן הכרה בזכויות הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית, כשלדעתי הפתרון הטוב ביותר – או הרע במיעוטו – הוא חלוקת הארץ.

אני לא חושב שיש זכות אזרחית אחת שמגיעה לי ולא מגיעה לכל אדם בגדה המערבית. אני לא חושב שיש אדם אחד שהיה מעמיד את עצמו במקום הפלסטינים ולא היה מכיר בכך. זכויות האדם הן נקודת הציר המרכזי עליו סובבת חלוקת הארץ. סיום הכיבוש אינו צריך להיות תלוי ב"דבר", כיוון שברגע שבטל הדבר – בטלות הסיבות לחלוקת הארץ. חלוקת הארץ אינה צריכה להיות תוצאה של לחץ בינלאומי, בידוד עולמי, כי הכיבוש משחית או בכדי לשמור על אופייה היהודי של המדינה. כל אלו חשובים מאוד, ואני לא מפחית בערכם, אולם הם חיצוניים לסיבה העיקרית, ולפיכך אם ניתן יהיה לקיימם לצד המשך הסטטוס-קוו – למשל אם לא יהיה בידוד עולמי – לא יהיה סיבה לסיים אותו, למרות הפגיעה בזכויות האדם.

כמדומני שמרצ מקדמת באופן הנמרץ ביותר את כל זכויות האדם לכלל אזרחי המדינה, ובכלל זה הכרה בזכויות שמבטיחות חיים בכבוד, ולא פחות חשוב הכרת בזכויותיהם של הפלסטינים בגדה המערבית. וכאן יש הבדל עצום בין מרצ לבין העבודה. גם אם נאמין ליחימוביץ' או אפילו לבנימין נתניהו שהם בעד שתי מדינות לשני עמים, אין די באמירות עמומות או ברצון שמצוי בארון. בדברים מעין אלו, הרטוריקה חשובה. האמירות אינן מתארות מציאות, הן יוצרות מציאות. לכן לא די בכך שיחימוביץ' אומרת בשפה רפה, ורק עם הגב לקיר, אנחנו בעד מתווה קלינטון וכו'. היא חייבת להציף את הנושא. ומכאן לנקודה האחרונה.

תקווה. הבחירות לכנסת, כפי שאני מניח שהדבר השתמע, נובעות בין השאר מהאישיות שלי ומהתפישה שלי את טבע האדם. ובתור הנחת עבודה, אני מאמין שהאדם מטבעו הוא ייצור אופטימי. אם אדם לא היה אופטימי הוא היה אימפוטנט, הוא לא היה מעז לנסות ולהצליח אם בכל רגעי המשבר בחיי הפרטיים לא הייתי מאמין שיש אור בקצה המנהרה, לא הייתי מסוגל להמשיך לחיות. אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לחיות בלי תקווה. אני ער לכל הסכנות, ואני לא עוצם עיניי מלראות את כל הקשיים, ואני גם לא משלה את עצמי שיש סיכויים טובים שאין חדש תחת השמש. אבל אני בוחר להאמין שאפשר גם אחרת. אני חושב שמרצ מסמלת יותר מכל את העובדה שאפשר אחרת. עוד לא אבדה תקוותנו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s