הטרגדיה של הכמעט-חכמים

במוצאי יום הבחירות, בעודי מריץ (מול עיניי) שורות במחברת שלי בדיני מסים, מנסה להבין "מה זה לעזאזל השטויות האלה?", מנסה להבין מה אני לא מבין ולמה אני לא מבין – חשבתי לעצמי שאף אחד לא מודע לטרגדיה שלי ושכמותי, הכמעט-חכמים. במערכת הבחירות האחרונות לכנסת התשע-עשרה, לא הייתה אף מפלגה שייצגה אותנו, הכמעט-חכמים, אין אף מפלגה שתביא את הסיפור שלנו. יש מפלגה לספרדים, ולירוקים ולפיראטים אבל אין מפלגה שתייצג את הכמעט-חכמים, אין מפלגה שתעמוד על הזכויות של הכמעט-חכמים. אנחנו ציבור שקוף. לא סופרים אותנו.

הכמעט-חכמים אלו אותם אנשים שבטוחים במיליון אחוזים שהם חכמים, אבל הם לא, הם לא חכמים. חסר להם המַייל הנוסף, "המכה בפטיש", המגע האחרון שיגרום להם להיות חכמים. הם עושים הכל "נכון", כמו החכמים, אבל הם רואים את החכמים מצליחים ואת עצמם נשרכים מאחור. הם רואים את אחיהם המצליחים נכנסים בשערי הארץ המובטחת, ואילו הם יכולים רק להשקיף על הארץ ואליה לא לבוא. הם שואלים את עצמם "מה יש להם שלי אין". המתבונן מהצד מהנהן בנחרצות: "well.. שכל?!", אבל הם לא יודעים לדקור את הנקודה, הם לא יכולים לשים את האצבע על הבעיה, הם לא יודעים שהתשובה לשאלתם היא "well.. שכל?!".

אבל הכמעט חכמים משוכנעים שהם חכמים, ולכן הם ממשיכים לדבוק בדרכי החכמים ולהצליח חלקית מאוד, ולכן הם יסתובבו לעד עם תחושה של החמצה ותסכול. אם הם היו חושבים שהם בינוניים או ממוצעים, הם היו חיים חיים בינוניים – עבודה, אישה, ילדים, משכנתא, מוות – ומרגישים טוב עם עצמם, מרגישים מלאים; מבחינתם הם בינוניים והם השיגו הכי הרבה שהם יכולים בתור בינוניים. אנשים ממוצעים יקחו קורסים פרא-משפטיים מסוג ה"משפט ו…" – "משפט ושקר כלשהו", וזה בסדר גמור, אבל לכמעט-חכמים זה לא מספיק, הם יקחו "דיני מסים" כמו החכמים ויבהו במרצה כל השיעור. כשהכמעט-חכמים יקבלו 84, הם יקרעו קריעה, הם ירגישו שיש תקרת זכוכית סביב ה-88 שהם לעולם לא יצליחו לשבור. אבל כשהממוצעים יקבלו 84 הם יסגרו את מועדון ה"אוטו" ויזמינו את כל הכיתה למסיבה. לא זכוכית ולא פלסטיק. 88 זה המאה החדש, זו התקרה ואין בלתה. אבל בשביל הכמעט-חכמים להיות ממוצעים זה בינוני, הם נועדו לגדולות, הם נועדו להיות חכמים.

הטרגדיה של הכמעט-חכמים היא לא שהם לא-חכמים. זה אכן מצער, הן מזווית מבטם הסובייקטיבית והן בהתבוננות אובייקטיבית, שהם לא חכמים ולעולם לא יהיו חכמים, וזה לא פחות נוגע ללב שהמרחק מהם להיכל החכמה הוא כהרף עין. הם לא צריכים לחצות נהרות וימים בכדי להגיע להיכל החכמה, הם לא "טיפשים". הטרגדיה היא אינה העובדה שאותו מרחק הוא קטן, אבל יציב. כפשֹע.

כתבתי בעבר ("5 הערות על עבודה") שאחת השאלות שאני נוהג לשאול בדייטים כשהעניינים מתחילים להתחמם או לחילופין כשהעסק נתקע, היא "ממה את מפחדת". ציינתי באותה רשומה שלא חסרות לי פוביות – ברוך ה'– והבאתי שם תשובה אחת, וכעת אביא תשובה נוספת: מכיוון שברגיל אני סומך בעיניים עצומות על חוש השיפוט העצמי שלי, שהוא מנחה אותי בכל שעל גם אם הנורמה או הסביבה מורות אחרת, אחד החששות הגדולים שלי הוא שאני אאבד את זה, אאבד את חוש השיפוט, שאני אחיה במין בועה פנימית שבה אני בטוח שאני צודק, שהמציאות תגיד חד-משמעית "לבן", ולי לא אהיה צל של ספק שמדובר ב"שחור".

הטרגדיה של הכמעט-חכמים היא שיש להם שיפוט עצמי לקוי. שהם לא מבינים שיש חוסר הלימה בין המציאות לבין תפישת העצמי שלהם. שהם בטוחים שהם חכמים בעוד המציאות מורה אחרת. ולא משנה כמה עובדות החיים יטפחו על פניהם ויגידו להם שהם לא-חכמים – הם לא יודו בזה כי הם איבדו את השיפוט העצמי. והמרחק בין אובדן השיפוט העצמי לשיגעון הוא קטן מאוד. כפשֹע.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הטרגדיה של הכמעט-חכמים

  1. האנשים הכמעט-חכמים
    מביטים הם אל תוך עצמם
    ורואים פינות ריקות, אולי קצת אפלות.

    האנשים הכמעט-חכמים,
    מנסים תמיד לרצות את כולם,
    רק כדי להיות עמוסים,
    רק כדי להיות אהובים,
    על ידי אחרים,
    ולברוח מעצמם.

    האנשים הכמעט-חכמים,
    הם כל-כך כל-כך חכמים
    ולו רק בשל העובדה
    שהם- מעיזים.

    האנשים הכמעט-חכמים,
    יביטו על עצמם בראי,
    יחכו דקה-שתיים וישפילו מבטם
    ואולי בשל כך, ואולי למרות הכל-
    האנשים הכמעט-חכמים
    מבינים יותר מהכל.

  2. הרגת אותי (כלומר: הזדהיתי)!
    עם זאת, העובדה שאתה כותב על כך ושאני מזדהה יכולה להעיד שכושר השיפוט העצמי שלנו דווקא במקום. לא? חוץ מזה יש בנו משהו יפה. אני, למשל, חשבתי בעבר שנחנתי בשכל אנליטי חד. המציאות (4 יחידות מתמטיקה בציון ממוצע בלבד) לא הפריעה לי להתכונן ל-5 יחידות. הציון הנמוך (לא נכשל!) שהוצאתי במבחן השני מצוי לפניי, אבל הוא לא מפריע לי להמשיך ולכוון גבוה. בכל התחומים.
    נ

    • הי,
      תודה רבה.
      אני מסכים שאני [אנחנו] במצב "טוב יחסית" כשאני מבין כשיש "בעיה", אולם זה לא מונע ממני להתאכזב מעצמי בכל פעם מחדש.
      ואכן, תמיד כדאי לכוון גבוה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s