מתוך שלא לשמה בא לשמה? על הספר "עצם" של אייל דותן

הספר "עצם" של אייל דותן מספר על אדם לוריא, מנהל השקעות צעיר, שבעקבות מפגש עם אמנית בינלאומית בשם ג'יזל, מחליט להעמיד מיצב (פרפורמנס) של גופת אדם בלב מוזיאון, ובמשך כחודש להציג את הליכי הרקבון שלה לעיני הקהל (להבדיל מתערוכת הגופות "bodies" שהתארחה בישראל והציגה גופות משומרות). הסיפור מלווה את המסע חוצה היבשות של השניים בניסיון להקים את המיצב, ומתיימר, נוכח הקשיים הרבים שמעלה מיצב חדשני זה, להשאיר את הקוראים "צמודים לספר", במטרה לגלות האם יצליחו השניים במסעם.

במרכז הספר עומד המתח שבין אמנות למציאות. אחד הפרדוקסים של האמנות לגווניה הוא שהרבה פעמים היא מבקשת לשקף את המציאות בעוד למעשה היא מסרסת אותה, מעדנת אותה. תיעוד של הכיבוש, לדוגמא, מעביר את הכיבוש מקטגוריה של "מציאות" לקטגוריה של "אמנות", הוא לא מאפשר מגע בלתי-אמצעי עם המציאות, ולא אחת תמונות מסוג זה יוצרות קהות-חושים. למעלה מכך: האמנות בהכרח יוצרת מצג שווא של המציאות או מכסה על המציאות. כך, בתחילת הספר אדם וג'יזל נוסעים להפגנה נגד הגדר בשיח' ענאן, ובזמן שמתקיים עימות אלים בין מפגינים לחיילים, אדם מצלם את ג'יזל על אחת מחורבות המקום.

נראה כי המיצב שאדם וג'יזל מבקשים להציג מנסה לערער או לטשטש את המתח הזה. העמדת גופה בחלל מוזיאון מהווה לכאורה גישה בלתי-אמצעית למוות. אולם ההשתהות של המבט על הגופה, הצגת המוות באופן אמנותי – מייצרת אסתטיקה פאשיסטית, היא מהווה ייצוג אמנותי של פעולה שנהוג לשפוט אותה במונחים מוסריים/ מהותיים. המבט לא מתמקד בצד המוסרי-מהותי של הפעולה, אלא בצד האסתטי; איך המוות נראה.

המסע חובק העולמות של אדם מתיימר להיות גם מסע נפשי, סיפור על חזרה בתשובה. אדם, שערב פגישתו גם ג'יזל היה "אשף פיננסי", חוצה את הקווים ועובר לחיות בצלה של האמנות, עובר לחיים של "אמנותו-תורתו". על מנת להדגיש את המהפך שעבר אדם משוק ההון הכלכלי לייצור הון תרבותי וערכי, הספר מכביר במונחים כלכליים מהעולם הישן של אדם, ולא רואה צורך להנהירם לציבור הרחב, שבשבילו מושגים אלו חסרי משמעות, ובכך הוא לכאורה משגיב אותם; הקורא הסביר חושב שאלו מונחים שנבצר מבינתו להבין ולפיכך הם "חשובים", ובכך הספר מעצים את המסע של אדם. ההליכה מן הקצה אל הקצה משדרת חשיבה תבניתית, ובכך ניכרת הבוסריות של הספר, שמתעקש שהמסע יהיה מקוטב אחד לקוטב השני, במקום להכיר בגווני ביניים.

ככל מסע נפשי, ככל חזרה בתשובה, הצלחתו תלויה במידה רבה במניעים של המחפש. היהדות מדהירה את חברי קהילתה לחזור בתשובה אפילו ממניעים זרים, מתוך תקווה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אך גם היא מבינה שאין אחרית ואין תוחלת למסע שלא יסתיים ברצון כן, בעשייה לשמה.

תחילתו של המסע של אדם נבע אף הוא ממניעים זרים. הוא נסע להפגנה בשיח' ענאן, שם הכיר את ג'יזל, מתוך התערבות ילדותית עם חברו מימון, ונסע לשם בפעם השנייה רק בכדי להשיג את מספר הטלפון של ג'יזל. ובעיקר, הרעיון להציב גופת אדם התגלגל מכך שהוא הציג את עצמו בפני ג'יזל כאמן, מתוך רצון להרשים אותה, מפני שלא רצה שתדע שהוא מנהל השקעות.

לכן, בכדי שאדם ישלים את מסעו ויעמיד את המיצב, הוא חייב לעבור מהפוזיציה של עשיית דברים ממניעים זרים, שלא לשמה (להרשים את ג'יזל), לפוזיציה של עשיית הדברים לשמה, לעיסוק באמנות לשם האמנות. השאלה האם המיצב יעמוד בסוף הסיפור תלויה בשאלה האם אדם אכן השלים את מסעו, האם מתוך שלא לשמה בא לשמה.

[פורסם לראשונה ב"חיה רעה", אתר "מגפון": http://megafon-news.co.il/asys/archives/125406]

משנכנס אדר אני מתחיל להתגעגע ליותם

משנכנס אדר אני מתחיל להתגעגע ליותם, חבר טוב שלי שהתאבד בחודש אדר לפני חמש שנים.

כתבתי ברשימה קודמת ("למה אנחנו לא אוהבים התאבדויות") שיותם אינו נוכח בחיי, וזו אכן הייתה המציאות ברוב הזמן, אולם זו הייתה אמת לשעתה. לא כל הזמנים דומים ולא כל העתות שוות. בשנה האחרונה התאכזבתי מכמה מהאנשים הקרובים לי, ולכן חשתי בחסרונו של יותם יותר ויותר, וזיכרונו מציף אותי יותר ככל שתאריך מותו מתקרב. כפי שאפרט להלן, חיסרונו הינו מהותי, כלומר ברור שאף אחד לא יכול להיות יותם, אולם היה ביותם תכונה שבלטה בייחודה.

ראשית דבר, הערה: ההיפותזה שאכתוב להלן מבוססת על ניסיוני האישי, כלומר היא השלכה של התחושות והמחשבות שלי על אחרים, ולכן יכול להיות שהיא שגויה בעליל. אולם כפי שכתבתי בעבר ("אין לו לאדם אלא מה שעיני רואות: עיון באגדת רשב"י ובנו היוצאים מהמערה"), אין לאדם אלא מה שעיניו רואות, כלומר אין לאדם אפשרות להתבונן על הזולת אלא דרך הפרספקטיבה שבה הוא חווה את החיים ודרכה הוא שופט את המציאות.

כתבתי בעבר שבכל סיטואציה של משבר ביחסים, כל צד לסכסוך צריך לשאול עצמו כיצד הוא תרם להיווצרות המצב, הן מכיוון שככל הנראה חשיבה זו אחוזה במציאות, והן כי זו חשיבה שתוכל לסלול את הדרך ליציאה מהמשבר. וכששאלתי את עצמי באותן סיטואציות שחבריי אכזבו אותי מה חלקי בכך, הגעתי למסקנה ששידרתי חולשה.

אנחנו לא אוהבים אנשים חלשים. נהוג לומר על חיות (ופוליטיקאים) שברגע שהן מריחות חולשה הן עטות על האויב. אולם אני חושב שבחברה בכללותה המצב שונה. בשל כך אני אישית מעריץ נשים אסרטיביות. שנאת החולשה הינה גם אדן (אדן, לא בניין) בהבניית התפישה הפמיניסטית שלי. נשים כנועות משדרות חולשה ואני לא אוהב חולשה.

לפני כשנתיים וחצי ישבתי עם חבר ודיברנו על הסגולות של הפסיכולוג אליו הוא הולך. השיחה התמצתה בכך שאני טענתי כי "טוב חבר טוב מפסיכולוג", בעוד החבר שלי טען כי מותר הפסיכולוג מן האדם הוא שלפסיכולוג שלו הוא יכול לספר הכל, ואילו לחברים שלו הוא לא יכול לספר הכל. כשאני חושב על זה היום, נראה לי כי הדבר נובע מאותה סיבה: החבר שלי לא רצה לחשוף את החולשות שלו בפני חבריו, כי הוא הבין שאנשים לא אוהבים חוּלשות.

מעבר לכך שחולשה משמיעה טפילות ואנשים לא אוהבים חלשים כי הם לא רוצים שיטפלו עליהם, אני חושב שיש כאן יסוד מהותי יותר. אנחנו לא אוהבים חלשים לא בגלל שעלולות להיות לכך השלכות עלינו אלא בגלל שאנחנו מעריצים כוח, אנחנו לא רוצים שהחולשה של הקרובים אלינו תקפוץ בטעות עלינו. הרפיסות מדבקת. אנשים לא אוהבים חולשה כי הם לא רוצים להכיר בצדדים החלשים שבהם, הם רוצים להדחיק את אותם פנים חלשות שבהם.

ובאותה סיטואציה שבה חבריי אכזבו אותי, חשבתי שחבר נמדד דווקא בשעה שאתה רופס, דווקא בשעה שאתה חלש. ואני חושב שיותם היה אחד מחברי-הסגולה שידע להכיל את החולשות שלי, שידע לקבל אותי לא רק על אף חולשותיי אלא גם בשל חולשותיי, שידע לעמוד לצדי דווקא ברגעי החולשה. וכעת הדבר חסר לי.

אבל צריך גם לדעת לקחת מרחק בטוח מהחולשה, לא לתת לחולשה להשתלט עלינו. אחרת, היא עלולה להכניע אותנו.

ונעבור לפרסומות: על ביקורת הטלוויזיה של מורן שריר

מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", התייחס במדור הביקורת שלו מיום שישי האחרון (8.2.13) לפרסומת החדשה של רשות המסים. טור זה אינו מעידה חד-פעמית של שריר. הוא כתב בעבר כמה וכמה פעמים על פרסומות. כך באוקטובר האחרון כתב על הפרסומת של "הוט" שמקודמת על ידי דמויות מהסדרה "הבורר", ובנובמבר הוא כתב על הפרסומת של "סלקום" שמשלבת שחקנים אתיופים.

לכאורה, הגלישה של שריר מביקורת טלוויזיה לביקורת על הפרסומות היא מעילה בתפקיד. שריר אמור להיות מבקר של תוכניות טלוויזיה ולא של הפרסומות השזורות בינות התוכניות. הקורא מבקש לקרוא ביקורת טלוויזיה ושריר מוכר לו פרסומת. מצג שווא. רק לשם ההשוואה (שבהמשך תופרך), לא יעלה על הדעת שמבקר קולנוע יתייחס רק לפרסומות שבתחילת הסרט או שביקורת של עיתונות כתובה תתייחס למודעות האבל שבין השאר מממנות את הפרינט. יש רגליים לסברה ששריר עושה זאת, בין השאר, גם מתוך נוחיות, שכן הפרסומת היא קצרה ותמציתית, היא לא דורשת צפייה של למעלה מחצי שעה בתוכנית טלוויזיה. הפרסומת היא מאוד אינטנסיבית בשפע שלה, והיא בעיקר משודרת במחזוריות, כך שהיא מציפה את התודעה פעם אחר פעם.

כשמבקר טלוויזיה כותב על ספוט (פרסומת לטלוויזיה), הוא למעשה אומר שאין הבדל ביניהן. הוא מבטל את המעמד הטפילי של הפרסומת – שהרי הפרסומת מוצצת את דמה של הטלוויזיה, ובלעדי האחרונה אין לפרסומת קיום – והופך אותה לשוות זכויות לאמה הורתה. התייחסות לפרסומת מעצימה את מרחב הלגיטימיות שלה, היא הופכת להיות מ"הרע במיעוטו" או "רע הכרחי" לבעלת ממשות עצמאית. בכך, שריר  נכנע להיגיון השיווקי של הפרסומת, הוא לא רואה בפרסומת צפייה כפויה, הוא מקבל על עצמו מרצון את הצפייה בפרסומות. סביר להניח שחלק מקוראיו של שריר יישארו לצפות בפרסומות בעקבות המדור שלו.

המעבר מפרסומות לתוכניות טלוויזיה ובחזרה אומר שאין למעשה פרופסיה שנקראת "מבקרי טלוויזיה". מבקרי טלוויזיה הם למעשה מבקרי תרבות. יותר משמבקרי טלוויזיה מתייחסים לפורמט המיוחד של הטלוויזיה, לתוכן של התוכניות, לצורה, הם עוסקים בדימויים שהטלוויזיה מייצרת (ראו למשל את הטור שלו על הפרסומת של משרד התמ"ת מדצמבר). ולכן אין הבדל בין תוכנית ריאליטי לשעשועון לפרסומות. בכולן ניתן לעסוק בעולם של דימויים ודרכן לבקר את התרבות כולה. לא צריך הכשרה כלשהי בכדי לכתוב ביקורת טלוויזיה כיוון שאין הבדל בין ביקורת טלוויזיה לטור דעה: בשניהם הכותב מביע את דעתו על נושא מסוים, ואין ספק ששריר עושה זאת בכישרון רב. נתנו לשריר את הפינה של ביקורת טלוויזיה, אז דרכה הוא מביע את דעתו.

כשם שהשוואת הספוטים לתוכניות הטלוויזיה מאדירה את הראשונות, היא מורידה מערכן של האחרונות. גם תוכניות הטלוויזיה וגם הפרסומות עוסקות בשיווק של תוכן. ההבדל הוא לא מהותי, אלא כמותי. השוואה זו משתלבת עם הטענה של בודריאר כי אין באמת "עולם אמיתי". כשם שהטלוויזיה מחדירה אל ביתנו עולם פנטזיונרי שלא ימומש, כך עושות הפרסומות. "משחקי הכס" לא פחות בדיוניים מהאפשרות שבר רפאלי תנשק מגה-חנון או שאראלה תתקשר אליי. שתיהן מציגות עולם בדיוני כעולם אמיתי, שתיהן משקרות לצופה. שתיהן מאפשרות לצופה אסקפיזם. הן עוזרות לו לברוח מהמציאות שמטושטשת בזמן שהטלוויזיה דלוקה, ומתחילה רק משהיא נכבית.

משטרת האופנה: על הפנמת המבט החברתי והתחפושת בפורים

אחד המקומות הראשוניים בהם החברה מטביעה את חותמה על בני-האדם הוא בלבושם. נהוג לחשוב כי הבגדים שאנו לובשים הם חלק מהבחירות האינדיבידואליות ביותר שאנו עושים ביום-יום – אחרת, לשם מה אני נעמד כל בוקר מול הראי במאמץ להתאים בגדים?! – אולם כבר בבגדים שאנו לובשים החברה פוצעת את דל"ת האמות שלנו, היא מפקיעה את רשות היחיד שלנו ומעתיקה את האדם מן המרחב הפרטי למרחב הציבורי. הבגדים שאנו לובשים הם אמצעי המשטוּר של החברה על פרטיה, הם הדרך של החברה לפקח על חבריה.

הפיקוח החברתי באמצעות הבגדים הוא כפול. בשלב הראשון החברה קובעת לנו כיצד להתלבש. היא קובעת כי נשים יתלבשו בצורה מסוימת, סטודנטים יתלבשו בצורה אחרת וכיוצא בזה. בשלב זה מרחב ההתנאה, מרחב הבחירה של הפרט הוא יחסית גדול. בשלב השני, והוא השלב המשמעותי יותר, האדם מתנהל בהתאם ללבושו, בהתאם לדרך בה החברה מצפה מלובש הבגדים להתלבש. זה השלב בו האדם מפנים את המבט החברתי.

כשאדם דתי חובש כיפה הוא מפנים את הדרישה החברתית להתנהג בהתאם לאדם שומר-מצוות, ולכן ישנו הציווי לכך. באמצעות הכיפה החברה מפקחת על האדם שיתנהג כמתבקש. ניתן אולי לומר כי זו דוגמא לא מוצלחת, שכן אדם דתי מחויב למצוות ללא תלות בציפיות החברה ממנו, והכיפה רק מהווה תזכורת. אולם אפשר לחשוב גם על חייל הלובש מדים: קשה יותר לומר כי הוא יזהר במעשיו רק מכיוון שהוא מחונך לכך. אחת הפונקציות של המדים היא לגרום לחייל להתנהג בהתאם למצופה מחייל. והדברים נכונים לכל "לובש מדים": כששופט יושב במשפט הוא לובש גלימה שתפקידה להפקיע אותו משלל הזהויות האחרות שלו ולגרום לו להפנים את המבט החברתי.

אמנם גם בשלב זה לאדם יש יכולת בחירה, וזו משתנה בהתאם ל"אופי הלבוש": שופט או גבר שחובש כיפה ירגישו מחויבים יותר לייצג את המדים או את הכיפה מאשר סטודנט אנונימי שלובש ג'ינס וכובע. ולכן צריך לדבר על רצף, על סקאלה, שבקצה אחד שלה ניתן להציב את "לובשי המדים" ובקצה השני את "האדישים", אולם אני סבור שגם האדישים במובן מסוים מתנהגים בהתאם לאדישותם, כי החברה מצפה מהם להיות אדישים. ובתווך ישנם הרבה מאוד מקרים שגרתיים, כמו שאדם שלובש חליפה יתנהג אחרת אם היה לובש טרנינג וטי-שירט. כמו כן, האדם לא חייב להישמע באופן אבסולוטי לצו-לבושו. אולם די בכך שפעם אחת בגדיו הצליחו למשמע אותו, בכדי לראות כי הבגדים עושים את האדם.

ההוכחה החזקה ביותר לכך שהאדם הפנים את המבט החברתי היא שהוא נוהג בחדרי-חדרים באותו אופן בו הוא היה נוהג בפרהסיא. בדידי הווא עובדא: אני סברתי כי אדם יכול להיות "יהודי שלם" גם כשהוא לא מסמן את עצמו באמצעות כיפה, אולם עם הזמן גיליתי כי הכיפה לא מפקחת על חובשה רק כשהוא נמצא במרחב הציבורי, כך שיתנהג בהתאם; גם כאשר הוא נמצא לבדו המחוייבות הדתית שלו נחלשת רק בשל העובדה כי הוא אינו חובש כיפה. ניתן לומר כי מדובר לכל היותר בקורלציה ולא בקשר סיבתי, ויש לתלות את הסיבה להתדרדרות הדתית בגורם אחר, אולם לעניות דעתי הסיבה נעוצה דווקא בכך. ניתן אולי להבין זאת אם חושבים על הדוגמא הבאה: כשאדם לובש חליפה בביתו הוא יתנהג אחרת מאשר כשהוא לובש פיג'מה, הוא יתייחס לעצמו יותר ברצינות ולו רק בשל הבגדים האחרים שהוא לובש. הוא לא צריך שהחברה תפקח על מעשיו ממש – הוא הפנים את המבט החברתי.

ההלכה הדתית מאמינה מאוד בבגדים כשוטרים חברתיים, וזה נכון לא רק למופעים מובהקים כמו כיפה או ציצית, אלא גם לבגדי היומיום. ניתן לראות את כל הלכות הצניעות לנשים דרך הפריזמה הזו: נשים מצוות להתלבש צנוע כי כך הן מפנימות את העובדה שעליהן להתנהג בצניעות. ניתן גם לומר כי זו הסיבה שהתורה ציוותה "לא ילבש גבר שמלת אישה" (דברים כ"ב, 5). התורה מניחה כי לגברים יש תפקידים מסוימים ולנשים תפקידים אחרים, וכי אם גבר ילבש בגדי נשים הדבר ישפיע על התנהגותו. הבגדים זו דרכה של תורה להשגיח כי כל מגדר ממלא את ייעודו.

לאור זאת, אני חושב, יש לראות את המנהג להתחפש בפורים. אחד המאפיינים המרכזיים של מגילת אסתר הוא היפוך הסדר החברתי, בין אם דרך עלייתו של העם היהודי מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, ובין אם – כפי שכתבתי ברשומה "העצמה נשית במגילה" – באמצעות כך שנשים הן אלו שמניעות את עלילת המגילה, דבר מהפכני ופורץ דרך באותה תקופה. לאור הדברים שאמרנו, התחפושת מסמלת דווקא את פריעת הסדר החברתי, השתחררות מכבלי המבט החברתי. בעוד בכל השנה האדם באמצעות בגדיו ממשטר את עצמו, מתנהג בהתאם לציפיות שלו מבגדיו, יום אחד בשנה האדם משיל מעצמו את המוסכמות החברתיות ונוהג אחרת, מנסה לנהוג שלא לפי דגם חברתי זה או אחר, מנסה להתנער מהפנמת המבט החברתי – רק ליום אחד.