מתוך שלא לשמה בא לשמה? על הספר "עצם" של אייל דותן

הספר "עצם" של אייל דותן מספר על אדם לוריא, מנהל השקעות צעיר, שבעקבות מפגש עם אמנית בינלאומית בשם ג'יזל, מחליט להעמיד מיצב (פרפורמנס) של גופת אדם בלב מוזיאון, ובמשך כחודש להציג את הליכי הרקבון שלה לעיני הקהל (להבדיל מתערוכת הגופות "bodies" שהתארחה בישראל והציגה גופות משומרות). הסיפור מלווה את המסע חוצה היבשות של השניים בניסיון להקים את המיצב, ומתיימר, נוכח הקשיים הרבים שמעלה מיצב חדשני זה, להשאיר את הקוראים "צמודים לספר", במטרה לגלות האם יצליחו השניים במסעם.

במרכז הספר עומד המתח שבין אמנות למציאות. אחד הפרדוקסים של האמנות לגווניה הוא שהרבה פעמים היא מבקשת לשקף את המציאות בעוד למעשה היא מסרסת אותה, מעדנת אותה. תיעוד של הכיבוש, לדוגמא, מעביר את הכיבוש מקטגוריה של "מציאות" לקטגוריה של "אמנות", הוא לא מאפשר מגע בלתי-אמצעי עם המציאות, ולא אחת תמונות מסוג זה יוצרות קהות-חושים. למעלה מכך: האמנות בהכרח יוצרת מצג שווא של המציאות או מכסה על המציאות. כך, בתחילת הספר אדם וג'יזל נוסעים להפגנה נגד הגדר בשיח' ענאן, ובזמן שמתקיים עימות אלים בין מפגינים לחיילים, אדם מצלם את ג'יזל על אחת מחורבות המקום.

נראה כי המיצב שאדם וג'יזל מבקשים להציג מנסה לערער או לטשטש את המתח הזה. העמדת גופה בחלל מוזיאון מהווה לכאורה גישה בלתי-אמצעית למוות. אולם ההשתהות של המבט על הגופה, הצגת המוות באופן אמנותי – מייצרת אסתטיקה פאשיסטית, היא מהווה ייצוג אמנותי של פעולה שנהוג לשפוט אותה במונחים מוסריים/ מהותיים. המבט לא מתמקד בצד המוסרי-מהותי של הפעולה, אלא בצד האסתטי; איך המוות נראה.

המסע חובק העולמות של אדם מתיימר להיות גם מסע נפשי, סיפור על חזרה בתשובה. אדם, שערב פגישתו גם ג'יזל היה "אשף פיננסי", חוצה את הקווים ועובר לחיות בצלה של האמנות, עובר לחיים של "אמנותו-תורתו". על מנת להדגיש את המהפך שעבר אדם משוק ההון הכלכלי לייצור הון תרבותי וערכי, הספר מכביר במונחים כלכליים מהעולם הישן של אדם, ולא רואה צורך להנהירם לציבור הרחב, שבשבילו מושגים אלו חסרי משמעות, ובכך הוא לכאורה משגיב אותם; הקורא הסביר חושב שאלו מונחים שנבצר מבינתו להבין ולפיכך הם "חשובים", ובכך הספר מעצים את המסע של אדם. ההליכה מן הקצה אל הקצה משדרת חשיבה תבניתית, ובכך ניכרת הבוסריות של הספר, שמתעקש שהמסע יהיה מקוטב אחד לקוטב השני, במקום להכיר בגווני ביניים.

ככל מסע נפשי, ככל חזרה בתשובה, הצלחתו תלויה במידה רבה במניעים של המחפש. היהדות מדהירה את חברי קהילתה לחזור בתשובה אפילו ממניעים זרים, מתוך תקווה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אך גם היא מבינה שאין אחרית ואין תוחלת למסע שלא יסתיים ברצון כן, בעשייה לשמה.

תחילתו של המסע של אדם נבע אף הוא ממניעים זרים. הוא נסע להפגנה בשיח' ענאן, שם הכיר את ג'יזל, מתוך התערבות ילדותית עם חברו מימון, ונסע לשם בפעם השנייה רק בכדי להשיג את מספר הטלפון של ג'יזל. ובעיקר, הרעיון להציב גופת אדם התגלגל מכך שהוא הציג את עצמו בפני ג'יזל כאמן, מתוך רצון להרשים אותה, מפני שלא רצה שתדע שהוא מנהל השקעות.

לכן, בכדי שאדם ישלים את מסעו ויעמיד את המיצב, הוא חייב לעבור מהפוזיציה של עשיית דברים ממניעים זרים, שלא לשמה (להרשים את ג'יזל), לפוזיציה של עשיית הדברים לשמה, לעיסוק באמנות לשם האמנות. השאלה האם המיצב יעמוד בסוף הסיפור תלויה בשאלה האם אדם אכן השלים את מסעו, האם מתוך שלא לשמה בא לשמה.

[פורסם לראשונה ב"חיה רעה", אתר "מגפון": http://megafon-news.co.il/asys/archives/125406]

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s