בין הלכה ואגדה לשלטון ואמנות: בעקבות הסרט "חמש מצלמות שבורות"

שני סרטים מייד אין איזראל (פלסטין) העפילו לשלב הסופי בקטגוריית הסרט התיעודי בפרס האוסקר – "חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי, שמתעד את המאבק של תושבי הכפר בלעין בגדר ההפרדה, ו"שומרי הסף" של דרור מורה, שמביא את רשמיהם של שישה ראשי שב"כ על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שני הסרטים לא מציגים את "הצד היפה" של ישראל, וזה באנדרסטייטמנט, ויש רגליים לטענה כי דווקא בשל כך הם זכו להיכלל בפיינל-פייב של קטגוריית הסרט התיעודי. "חמש מצלמות שבורות" כל-כך לא מהוקצע ולא מלוטש, שאני נוטה להאמין לטענה זו (את "שומרי הסף" לא ראיתי). לאחר ששני הסרטים לא זכו באוסקר היו כמה "אוהבי ישראל" שנשמו לרווחה, ובין השאר אמרה שרת התרבות, לימור לבנת, כי היא לא הצטערה על כך שהשניים לא זכו וכי היא קוראת לאמנים להטיל על עצמם צנזורה עצמית.

מעבר לכך שצנזורה עצמית ואמנות הם תרתי דסתרי, שני מושגים מקבילים שלעולם לא יפגשו, וכי צנזורה היא הרסנית לאמנות, אני חושב שאמנות היא הכרחית גם "לדידך", גם לימניים ואוהבי ישראל אחרים, אפילו אם האמנות הזו היא "שמאלנית". בניגוד לטענה כי אמנות מסוג זה מעכירה ומכעירה את שמה של ישראל בעולם, אני  נוטה לבטל את ההשפעה המיידית של האומנות. ישראל האמיתית – לא זו שמשתקפת מבעד לאמנות – עושה מלאכתה נאמנה בהוצאת דיבת עצמה, ואמנות כשלעצמה היא נטולת כוח. ודווקא כיוון שההשפעה הפוליטית שלה, השפעה דה-פקטו, היא שולית – "המציאות", רשויות השלטון, יכולות לעמוד לצד אמנות שמאתגרת את המחשבה.

למעלה מכך: גם חז"לנו הכירו בחשיבות העצומה שיש לביקורת אמנותית על חכמי ההלכה. פעם הייתה לי תזה מקיפה על כך שרשויות השלטון והאמנות (תרבות) הן כמו חכמי ההלכה וחכמי האגדה בעולמם של חז"ל, וכיוון שככל שמזדקנים הסידן והזיכרון בורחים, אשחזר אותה בקווים כלליים. לחכמי ההלכה, בתור בעלי הסמכות, הייתה אחריות כלפי ההלכה, ולכן הרבה פעמים קצרה ידם ומרחב התמרון ההלכתי שלהם היה מוגבל, אולם לצדם היו גם חכמי האגדה, שדאגו לשפוך על המנהיגות ופסיקת ההלכה אור ביקורתי ולאתגר את חכמי ההלכה. גם אם הביקורת לא פעלה ישירות, חכמי האגדה זרעו את זרעי הביקורת, שכוחם יכול להיות יפה בעתיד.

אמנם היו חכמים שהיו להם שני כובעים, שדרשו הן בהלכה והן באגדה, ולכן הם יכלו להגיד דברים בכובעם כבעלי אגדה, שלא היו יכולים להרשות לעצמם להגיד בכובעם כבעלי הלכה, אך בשל שתי התכליות השונות, נראה שהייתה השתדלות ל"הפרדת רשויות". כך אפשר לשמוע אמירות כמו: "אמר לו [רבי חייא בר אבא לרבי חנינא בן עגיל]: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו. כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה" (בבלי, בבא קמא, דף נ"ה ע"א), וכן אמירה הפוכה: "אמר לו ר"א בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות" (בבלי, חגיגה, דף י"ד ע"א).

בעבר היו לי דוגמאות רבות, אולם כעת נסתפק כדוגמא בסיפור על רב רחומי (בבלי, כתובות, דף כ"ב ע"ב), שכיכב בנאום הבכורה של רות קלדרון, למרות שזו לא דוגמא מובהקת. הסיפור אומר כי רב רחומי היה לומד תורה כל השנה ומגיע לבקר את אשתו פעם אחת בלבד בשנה, בערב יום הכיפורים, ובשנה אחת שקע בתלמודו ולא הלך לבקרה, וברגע שאשתו הבינה זאת היא הזילה דמעה ובאותו רגע רב רחומי מת.

שמעתי בשבוע שעבר רעיון כי הסיפור הזה מבקש לאזן את לימוד תורה עם הצורך לכבד את אשתו וכו'. באופן כללי, אני לא מחבב דרוּשים שמבקשים לסנכרן בין שני טקסטים; לדעתי יש לתת לכל טקסט להביע את עצמו במלואו. אם יש איחוי בין מקורות, הוא מתרחש אצל הקורא, לא בטקסט. ואני חושב שהדברים נכונים גם בסיפור הזה. הסיפור לא מבקש ליצור איזון בין כמה צרכים. ברור שהסיפור מבקש לבקר את הפרקטיקה לפיה לימוד התורה נחשב לערך-העל. הביקורת אינה מופעלת רק בסופו הטרגי של הסיפור; סופו הטרגי של הסיפור משליך בקריאה לאחור על תחילתו, לאורו אנחנו קוראים את כל הסיפור. הבעייתיות היא לא בכך שהוא פספס את המפגש השנתי; הבעייתיות היא בפרקטיקה לפיה אדם שקוע כל השנה בלימוד תורה ומבקר את אשתו רק פעם אחת בשנה.

 הביקורת יוצרת את המשוואה כי תורה = מוות, רעיון חתרני במהותו, אך חכמי ההלכה היו יכולים לספוג את הביקורת גם אם היא לא הייתה ישימה, דווקא בגלל שהביקורת לא חייבה אותם. הביקורת לא מאיימת על ההלכה אלא היא עומדת בצדה; לעתים היא נספגה בתוך פסיקת ההלכה, לפעמים היא רק נזרעה בתקווה שיום אחד הביקורת תשנה את המציאות.

הוא הדין בכל הנוגע לאמנות מול רשויות השלטון. האמנות אינה מאיימת על השלטון או על קיומה של מדינת ישראל, אלא היא רוצה להביע רעיון מסוים שמצביע על כשלים במדיניות השלטונית. כך, ב"חמש מצלמות שבורות", למרות אי-הדיוקים הרבים שבו, אפשר ללמוד משהו על האבסורד שבמציאות בגדה המערבית (החייל שמכריז על ביתו של בורנאט כ"שטח צבאי סגור"), או אפילו על גרירת הרגליים של המדינה במילוי פסיקת בג"ץ על הזזת תוואי גדר ההפרדה. האמנות לא מבקשת להחליף את השלטון אלא רק לאתגר אותו. הביקורת רק מניחה עצמה בקרן זווית, בתקווה שיום אחד מישהו יבוא וייטול אותה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s