אשה לאשה צ'ילבה? על פסיקה של שופטות בקיזוז מזונות מפוטנציאל ההשתכרות

במסגרת הקורס בדיני משפחה, למדנו על ההתמודדות של שופט או שופטת במערכת המשפט האזרחית שנאלצות לפסוק בנושאים מסוימים לפי הדין הדתי, וזאת על רקע תפישות יסוד שונות ואף מנוגדות העומדות בבסיס שתי מערכות אלו (הדתית והאזרחית), ועל מספר טכניקות בהן השופטים והשופטות נוקטות בשל כך. אחת מהטכניקות האלו היא פסיקה אזרחית לפי דעות שהן בעמדות מיעוט בדין הדתי.

אחת הסוגיות בהן ננקטה טכניקה זו היא פוטנציאל השתכרות בדיני מזונות. לפי הדין הדתי, אדם חייב במזונות אשתו עד לגירושין, כאשר לרוב שאלה זו עולה מרגע הפרידה בין בני הזוג ועד לגירושין הסופיים. המזונות מחושבים לפי הצרכים של האשה בעת הנישואין, והם ניתנים לקיזוז בהתאם למשכורת של האשה. כך שאם הצרכים של האשה מסתכמים ב-100, והיא מרוויחה 80, המזונות הם למעשה 20. מה קורה אם האשה יכולה להתפרנס ומחליטה שלא לעשות כך? לרוב פסקו בתי הדין הרבניים לפי המצב בפועל: אם האשה עבדה – קיזזו את משכורתה מדמי המזונות, ואם היא לא עבדה – לא קיזזו. אולם באחת מהפסיקות בראשית שנות התשעים (תיק טו/8005 א' נ' ב') פסק בית הדין הרבני בחיפה כי ניתן לקזז את מזונותיה של האשה מפוטנציאל ההשתכרות שלה.

שני פסקי דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב של השופטת רות שטרנברג-אליעז, שאח"כ הגיעו לבית   המשפט העליון (ע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל וע"א 5930/93 פדן נ' פדן), אימצו את הפסיקה של בית הדין הרבני בחיפה בעניין פוטנציאל ההשתכרות של האשה, וקיזזו את דמי המזונות, וכך סימנו את הדרך לשורה של פסקי דין בבתי משפט לענייני משפחה שקיזזו אף הן את מזונות האשה מפוטנציאל ההשתכרות שלה.

רות הלפרין-קדרי, במאמרה "מזונות אישה: מתפישה של שונות לתפישה של (אי)-שוויון" (משפט וממשל ז 767 (התשס"ה)) עומדת על התופעה ועל העיוות שהיא יוצרת. מעבר לכך שהפסיקה הזו עיוורת לנסיבות, והיא לא מבחינה בין מקרים בהם לטענת הלפרין-קדרי מוצדק לפסוק כך (במקרה ביקל, האשה הפסיקה לעבוד בסמוך לגירושין) לבין מקרים בהן זה לא מוצדק (במקרה פדן, האשה היא סטודנטית עם תינוקת קטנה), פסיקה של פוטנציאל השתכרות לא מכירה לכאורה בערך של "עבודות הבית" (כביסה, בישול וכו') ולא בתנאי השוק שמתגמלים עבודת אשה בצורה פחותה מאשר מתגמלים עבודת גבר. הלפרין-קדרי טוענת שמהלך זה הוא בשורשו חיובי, והוא "חלק מפרויקט נטרול ההבחנה המגדרית… שמטרתו היא קידום השוויון המגדרי, שהרי עצם הטלת חובת מזונות חד־סטרית נתפשת כנורמה אנטי־שוויונית", אך היא מסכמת ש"זהו חטאו של השוויון הפורמלי המתעלם לחלוטין מן התשתית הבלתי־שוויונית" (שם, בעמ' 801, 803).

הלפרין-קדרי עומדת על התופעה ומבקרת אותה ביסודיות, ואין לי מה לחדש בנושא. אבל אותי הטריד הרבה יותר הנתון הבא: שתי הפסיקות שהתחילו את המגמה הזו ניתנו על-ידי שופטת (אשה), וכן למעלה ממחצית מפסקי הדין שהלפרין-קדרי מביאה במאמרה, ובהן קיזוז מזונות בשל פוטנציאל השתכרות, ניתנו ע"י נשים. האם יש לנתון זה משמעות?

אם נמשיך את המגמה של הלפרין-קדרי, ניתן לומר כי לא זו בלבד שפסיקה זו מקדמת שוויון פורמאלי ברוח הפמיניזם הליברלי שאומר כי אין דבר העומד בפני נשים הרוצות לצאת לעבוד; הפסיקה בנושא זה היא מייצג מובהק של "פמיניזם לבן", של נשים מבוססות ומשכילות שמגדירות את הפמיניזם לפי קבוצת השייכות שלהן. הביקורת של הפמיניזם הצבעוני תאמר שנשים אלו לא יודעות מה קורה בקרב קבוצות אחרות (ה"צבעוניות"), קבוצות המיעוט, שמתמודדות עם צרות אחרות. בהקשר הנוכחי ניתן לחשוב על משכורות נמוכות שלא מתמרצות נשים לצאת מהבית, או שעל כל אשה שיוצאת מהבית תבוא אשה אחרת  מ"קאסטה" נמוכה יותר ותטפל בילדיה, תנקה בשבילה וכיו"ב. כלומר, ביקורת זו אומרת שבנוסף לכל הרעות החלות שבקיזוז פוטנציאל ההשתכרות, הנשים על כס השיפוט תומכות במגמה זו כיוון שהן מסתכלות על קבוצת השייכות שלהן בלבד.

ואז חשבתי על המיתוס המיזוגני "אשה לאשה – צ'ילבה (בערבית: כלבה)", המתאר יריבות אינהרנטית שיש בין נשים. האם יש במשפט זה אמת? אין ספק כי גם אם אין במשפט זה אמת, הוא מוזן ע"י אגדות רבות, כשהמוכרות ביותר הן שלגיה וסינדרלה. האם זה היה המניע (אפילו הלא-מודע) של השופטות בעניין קיזוז פוטנציאל ההשתכרות? ממה נובעת היריבות, אליבא דטענה זו, בין הנשים?

לפי המסמך "האשה המזדהה עם נשים" (The Woman Identified Woman) שפרסמה ב-1970 קבוצה בשם רדיקלסביות, שנאה של נשים לנשים אחרות היא תוצאה של תרבות המוגדרת ע"י גברים. בהקשר של פוטנציאל ההשתכרות, ניתן לומר כי האידיאל של האשה כיצור כלכלי פרודוקטיבי ברוח ההומו אקונומיקוס, כמו שאומרת הלפרין-קדרי, נכפה על נשים ע"י התרבות הפטריארכלית. נשים מתנגדות להתקשרויות לנשים אחרות, כיוון שאלו משקפות את הדיכוי שלהן עצמן. להתמודד עם אשה אחרת פירושו להתמודד עם עצמך, אותו עצמי ממנו האשה ביקשה להתחמק. כשהשופטות רואות את הנשים שלא משתכרות, הן מבקשות להתחמק מהתמודדות זו.

בל הוקס, במאמרה משנת 1984 על "אחיוּת" (Sisterhood: Political Solidarity between Women), מחברת את נושא זה לנושא המעמדי עליו עמדתי לעיל. לטענתה, אחד המאבקים של התנועה הפמיניסטית הוא בסקסיזם, שהוא ביטוי של כל אפליה, ניצול או דיכוי. לשם כך, על נשים להתאחד כנגד מערכת הדיכוי המעמדית, אפילו אם דיכוי מסוים לא פוגע בהן ספציפית. כלומר, היריבות בין הנשים היא מעמדית. בהקשר שלנו, ניתן לומר כי ההחלטה של השופטות, הנתונה כמובן לשיקול דעתן השיפוטי, היא בחירה שבין המעמד למגדר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s