אין מתנות חינם: חשיבה מחודשת על מיסוי מתנה

* פורסם לראשונה בגיליון 3 של כתב העת "מסחרי", כפי שאפשר לראות כאן 

 ** גרסה קודמת (וחלקית) של מאמר זה פורסמה בעבר ברשומה: המתנה – זווית מיסויית, זווית אנתרופולוגית

.

.מהי מתנה? לשאלה זו יש חשיבות והשלכות בשדות ואתרים שונים בחיים ובכלל זה בשדה המשפטי, ובאופן ספציפי יותר בדיני המסים. במידה רבה הפרדיגמה המשפטית "לית ליה מגרמיה כלום", אין לה מעצמה דבר, היא יונקת כולה מתחומי-ידע אחרים, ולכן משמוע מחדש של מונחים, כמו מונח המתנה, יכול לצבוע מחדש את השדה הנתון. המשמעות שנעמיס על מושג המתנה יכולה לשנות לא רק את ההתייחסות שלנו למתנה כי אם לשנות את הדין הנוהג.

מיסוי ההכנסה בישראל נעשה לפי תורת המקור אותה ירשנו מהאנגלים. סעיף 2 לפקודת מס הכנסה קובע שעל מנת לגבות מס הכנסה לא די בהתעשרות בלבד, אלא חייבים שלהכנסה זו יהיה מקור כלשהו, כאשר הסעיף מונה מספר של מקורות שחייבים במס (השתכרות מעבודה, קצבה וכו')[1]. סעיף-קטן (10) ("סעיף העוללות"), מאפשר לגבות מס הכנסה מכל מקור אחר, אולם הוא עדיין מחייב מקור. בעבר נעשו ניסיונות למצוא רציונאלים לתורת המקור, אך הם אינם מניחים את הדעת או אינם רלוונטיים[2]. לאור זאת, תורת המקור בוקרה רבות, הן בספרות המשפטית[3] והן בפסיקה[4].

כיוון שהמתנה אינה נזכרת בסעיף 2, קבלת מתנה אינה הכנסה המחויבת במס[5]. נראה שהרציונאל שעומד מאחורי ההחלטה שלא למסות מתנה הוא שהמוטיבציה לנתינת המתנה היא מתחום הרגש, ולכן למרות שהיא מעשירה את האדם לא ראוי למסותה[6]. לכך ניתן להוסיף שבשל היותה מתחום הרגש היא מקרית, windfall ("מתת שמיים"), לא צפויה, ולכן לא ממסים אותה, כשם שלא מטילים מס על מלגות או ירושה[7]. המקרה אותו מרבים לצטט בנושא זה הוא פסק-דין בעניין רופא[8]. בעניין זה פציינט הביא לרופא שלו תוצרת חקלאית כמתנה כיוון שהאחרון טיפל בו במסירות, וביהמ"ש קבע כי זו אינה נחשבת בגדר הכנסה.

כאמור, ההנחה היא שהמוטיבציה לנתינת מתנות היא רגשית, כמו הכרת תודה. האמנם? האנתרופולוג מרסל מוס טוען שבציביליזציות רבות נעשים קשרי החליפין והקשרים החוזיים בצורת מתנות, המוענקות באופן תאורטי מרצון, אך למעשה יש חובה לתת אותן וחובה להשיב עליהן. מוס מצא שבעצם המחווה המלווה את הענקת המתנה יש בדיוֹן, פורמליות ושקר חברתי. מוס אמנם חקר את מושג המתנה בקרב חברות פרימיטיביות שונות, אך הוא טוען שהמוסר והכלכלה הללו פועלים גם בחברות שלנו באופן קבוע ומתחת לפני השטח[9].

מוס הראה כי מתנות אינן רק העברת מטלטלין אלא חלק ממערכת חוזית רחבה יותר, שכוללת למשל גם מחוות-נימוסים וטקסים. בני החברה אינם חופשיים שלא לבקש הכנסת אורחים או שלא לקבל מתנות, כשם שאינם חופשיים לסרב לתת מתנות. אי נתינה או אי לקיחה של מתנה משולים להכרזת מלחמה. לכן מוס מכנה אותם מערכת העברות טוטאלית מן הסוג הלוחמני.

ניתן להביא לכך דוגמאות גם מהמציאות של ימינו. מעבר לכך שהיסוד הנפשי בדבר מחויבות לתת מתנה, והציפייה לקבל תמורה עבורה במועד מאוחר יותר – קיימים בכל החברות ובכל התקופות, אולי הדוגמא המובהקת ביותר לכך שמתנות הן חלק ממערכת של מחויבויות היא מוסד החתונה, שכבר פיתח כללים מאוד ברורים לגובה הסכום הנדרש להביא, או טיפים שנותנים למלצרים ונותני שירותים אחרים והם כבר הרבה מעבר ל"הכרת תודה" ספונטנית. לצד שתי דוגמאות אלו, בהן כמדומני הנטייה היא דווקא לקמוץ את היד, ישנן דוגמאות לנתינה ראוותנית, כמו שמוס מציין, שתפקידה לבסס היררכיה. ניתן לחשוב למשל על מצוות "משלוח מנות" בפורים, ועל אנשים שנוטים להפריז בכך באופן מופגן.

בכיוון דומה הולך צבי טריגר במאמר שפרסם לאחרונה על תרבות מתנות החתונה בישראל[10]. טריגר טוען שבשלושים שנה האחרונות חלה התפתחות משמעותית בתרבות מתנות החתונה בישראל, כך שאם בעבר נהוג היה להביא מתנת-קופסה (חפץ), ולהביא מתנת-מעטפה (כסף) היה נחשב למעליב, כיום מצב הדברים הפוך ונוצר כמין חוזה, לפיו בעלי השמחה מצפים שהאורח יכסה בכסף את המנה שלו, והאורחים מצפים לקבל תמורה ראויה למתנתם. אולם טריגר מתמקד נקודתית באירוע מסוים, ותולה אותו בתרבות החומרית שהחברה בישראל החלה לובשת, בעוד מוס מדגיש כיצד תרבות המתנות הינה בתשתית חיינו, נכונה לכל הציוויליזציות ובכל התקופות.

מכאן ניתן להסיק שלא מדובר במערכת של נתינה ולקיחה אלא ב"כלכלת מתנות". אם כך, טענו רבים ממבקריו של מוס, אם כל מתנה מחייבת מתנה שמנגד, בעצם כל נתינה בעולמנו היא חליפין ואינה מחווה, כלומר יש כאן מחיקה של מושג המתנה לטובת מושג הסחורה. לקושי זה ניסה להשיב הפילוסוף וחוקר התרבות ז'ורז' בטאיי[11]. בטאיי אינו מבטל את האיזון הנוצר מן היחס שבין המתנה לתמורתה, אולם במקום להתמקד ביחס הכלכלי שנוצר, בטאיי שם דגש על ההבנה שהמתנה נוכחת בכל עבר. לא ניתן לצמצמה לכדי ערך טובין מסוים; תנועת הטבע כולה היא מתנה: השמש נותנת את קרניה והאדמה פורצת אל הארץ בגעש וולקני.

מבקריו של בטאיי טענו שהוא לא הפנים את העיקרון על פיו נושאת המתנה את תמורתה בקשר בל יינתק. המבקרים רואים בתפיסת המתנה אותה הציג – כמתנה חסרת תמורה, שהיא על פי מוס דבר שאינו בנמצא. עם זאת, ניתן להבין את הגותו של בטאיי באופן אחר. בטאיי אינו טוען לשבירת האיזון בין מתנה לתמורתה, אלא מנסה להציג, דווקא בתוך מסגרת זו, את משמעות מושג המתנה. בטאיי מציג את מערכת ההעברה הטוטלית מן הסוג הלוחמני לא כמערכת של מסחר; אם נתת לי מתנה ואני פשוט שילמתי לך תמורתה את הערך הנקוב לא ניתן לומר שקיימתי את חובתי להחזיר. כל מתנה מחייבת מתנה בתמורה, אבל התמורה חייבת להיות אף היא מתנה, ולא ניתן להשיב עליה בכסף.

נראה כי עכשיו יש עת רצון ובשלה השעה להוספת מיסוי על קבלת מתנה. ראשית, ניתן לראות בקיעים ברציונאל כי אין למסות "מתת שמיים", בדמות התיקון לפקודת מס הכנסה מ-2003, שהוסיף את סעיף 2א המטיל מס על הגרלה או פרסים[12]. בדברי ההסבר לחוק נאמר כי כיוון שזכיות מהגרלות, פרסים והימורים מגדילות את עושרו של הזוכה, אין סיבה להימנע ממיסויין[13]. כמו כן, כפי שמציין טריגר, ניכרת הכרה של בית-המשפט בערך "המסחרי" של מתנות החתונה[14]. כך בעניין בן אאיס נ' מנהל מס שבח מקרקעין, השופט אור מוטרד מהניסיון להתחמק מתשלום מס רכישה על דירת זוג שזה עתה התחתן, בטענה שחלק מכספי הרכישה הגיעו ממתנות החתונה, ומציין "מתנות ממין אלה מצטברות למשאביהם האחרים של בני הזוג הנישאים ומתמזגות בהם"[15].

למעלה מכך: ברוב המדינות בעולם המערבי יש מס מתנה שהולך בד בבד עם מס ירושה, בכדי למנוע תכנון מס שיעקוף מיסוי על ירושה באמצעות הענקת "מתנות" לקרובי משפחה בעודם בחיים[16]. לא למותר לציין, כי אפשרות להטלת מס ירושה (שהיה נהוג בארץ עד 1981) הועלתה בוועדה הציבורית לרפורמה במס הכנסה ("ועדת בן בסט")[17] בדו"ח הוועדה לשינוי כלכלי חברתי ("ועדת טרכנטנברג")[18].

אך שלא כמו הגרלה ופרסים, לרוב מתנות אינן מתת שמיים. הרציונאל העומד מאחורי הרעיון של אי-מיסוי המתנה – אינו רלוונטי, וגם אם החוק הישראלי דורש מקור הכנסה בכדי לגבות מס, ניתן למסותה דרך סעיף העוללות, או להחריגה במפורש, כשם שנעשה ביחס להגרלה או פרסים. אם נקבל את הפרשנות המקובלת למוס, יוצא שברוב המקרים המתנה אינה נובעת מרגש מתפרץ של הכרת תודה, ולכן מקרה רופא לעיל אינו מקרה פרדיגמטי. כל מפרשיו של מוס מסכימים שהמתנה אינה מקרית, חד-פעמית או לא צפויה, ובכך היא שונה מפרס או ירושה. המתנה היא חלק ממערכת; כשם שהיא הוּצְאה, כך היא צפויה לחזור. המתנה אינה "חוזה" חד-פעמי, אלא היא קושרת בין הנותן לבין המקבל כך שנוצר מעגל נתינה, ואף רשת חברתית צפופה של נותני ומקבלי מתנות. המתנה איננה רנדומלית. היא לא פחות תדירה בחיינו מאשר המשכורת החודשית. המתנה קבועה בחיינו, והיא כאן בכדי להישאר.

 

[1] סעיף 2 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

[2] ראו למשל אריה לפידות "גלגוליה של תורת 'המקור' בדיני מס הכנסה בארץ" הפרקליט כב 53 (התשכ"ו), המציע הסבר היסטורי לכך.

[3] ראו למשל יוסף אדרעי "דוקטרינת המקור – סוף הדרך; על הגדרת המונח 'הכנסה' בדין הישראלי הנוהג" משפטים י"ז 25 (התשמ"ז).

[4] ראו למשל, דנ"א 3962/93 מינץ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד נ(4) 817 (1996), פסקה 9 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן, והמקורות שם.

[5] לכלל זה יש מספר חריגים. כך, סעיף 1 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, מגדיר מכר כ"לרבות השכרתו… הקניית רשות לשימוש בו בתמורה… וכן נתינתו במתנה…"; סעיף 97(א)(5) לפקודת מס הכנסה אומר כי על מנת שמתנת ריווח הון ליחיד תהיה פטורה ממס נדרש ש"שוכנע פקיד השומה כי המתנה ניתנה בתום לב ובלבד שמקבל המתנה אינו תושב חוץ"; סעיף 64א7 לפקודה מחייב במס רכישה מופחת זכות במקרקעין שנותנים במתנה; ועוד.

[6] יש כמובן משמעות ליחסים שבין נותן המתנה למקבלה, ולכן ברור שמתנה שנותן מעסיק לעובד, כמו שי לחג, אינה נחשבת למתנה לעניין זה, כי אם חלק מהמשכורת, ויש לראות בה תקבול שכר בשווה-כסף.

[7] אדרעי, לעיל הערה 3, בעמ' 28.

[8] עמ"ה (מחוזי ת"א) 223-224/57 רופא נ' פקיד השומה רחובות, רו"ח ח 213 (1958).

[9] מרסל מוס מסה על המתנה (הילה קרס מתרגמת, 2005).

[10] צבי טריגר "בהחלט הייתם צריכים: מבט חוזי על תרבות מתנות החתונה בישראל" עיוני משפט לה 51 (תשע"ב).

[11]  Georges Bataille, The Accursed Share (Robert Hurley trans., 1991)

[12] סעיף 2א(א) לפקודה.

[13] דברי הסבר להצעת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003, ה"ח הממשלה 262, 325.

[14] טריגר, לעיל הערה 10, בעמ' 93.

[15] ע"א 169/88 בן אאיס נ' מנהל מס שבח מקרקעין, אזור תל־אביב, פ"ד מה (1) 875, 879 (1991).

[16] יריעת מאמר זה קצרה מלהחיל סקירה של הטלת מס על מתנה במשפט המשווה, אך פטור בלא כלום אי אפשר. כך למשל, בבריטניה נכללות במס הירושה כל המתנות שהוענקו במהלך שבע השנים שקדמו לפטירתו של אדם; בארצות הברית מחויב האזרח לדווח במידה והעניק מתנות לאחר בלמעלה מ-13,000 דולר בשנה (בכדי למנוע התחמקות ממס ירושה). המס מוסדר במסגרת חוק מס הכנסה:  26 U.S.C.§ 2001-2704 ,(Internal Revenue Code.

[17] משרד האוצר דין וחשבון הועדה הציבורית לרפורמה במס הכנסה (2000). הוועדה המליצה, בין השאר, על חובת דיווח על מתנות העולות על 50,000 ש"ח. ראו שם בעמ' 111-112. המלצות הוועדה לעניין מס עיזבון לא הבשילו לכדי הצעת חוק. דו"ח הוועדה זמין בקישור להלן:  http://ozar.mof.gov.il/reform/basat_report.htm

[18] משרד ראש הממשלה דין וחשבון הוועדה לשינוי כלכלי חברתי (2011). הוועדה החליטה לבסוף שלא להחיל את מס הירושה, מטעמים טכניים-תכנוניים, ראו שם, בעמ' 103-104. דו"ח הוועדה זמין באתר הוועדה בקישור להלן:  http://hidavrut.gov.il/

בעל הבית השתגע, או: מדוע בתי המשפט מעוותים את דיני המשפחה האזרחיים

בישראל כידוע דיני המשפחה כפופים לדין הדתי. אמנם יש מספר נושאים בדיני משפחה בהם הדין החל הוא דין אזרחי, כמו אימוץ או ירושה, ובהם הן בתי הדין הדתיים והן בתי המשפט האזרחיים רשאים לדון, אולם שלא כמו ברוב ענפי המשפט במדינת ישראל, בהם דין המדינה הוא דין טריטוריאלי, כלומר הוא חל על כל מי שנמצא במדינת ישראל, דיני הנישואין והגירושין, מזונות האישה ומזונות הילדים כפופים לדין האישי, קרי לדת שאליה משתייך האזרח, כאשר בענייני נישואין וגירושין לבית הדין הדתי יש סמכות ייחודית (בנוסף לכך שהדין הדתי חל), ואילו בענייני מזונות האישה והילדים יכולים גם בתי המשפט לענייני משפחה לדון, בהתאם לדין הדתי של הצדדים.

כיוון שהמשפט האזרחי לא מתלהב מכך שדיני המשפחה ברובם מתנהלים לפי הדין הדתי ושאין בישראל נישואין אזרחיים, בתי המשפט פיתחו דיני משפחה אזרחיים דרך פסיקה. במקרים אחדים בתי המשפט פירשו את הדין הדתי באופן ליברלי או/ו א-מגדרי, ובמקרים אחרים הם ייצרו חלופות נישואין, דוגמת מוסד הידועים בציבור או אפשרו לאנשים שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל להירשם בארץ כנשואים.

לכאורה זה מצב חיובי, שכן בהיעדר נישואין אזרחיים לפי החוק, בתי המשפט יוצרים תחליפי נישואין. אולם בכך יש שתי בעיות. הראשונה היא שכיוון שבתי המשפט מצאו הסדר חלופי, המחוקק לא מדהיר את עצמו לחוקק תחלופה מלאה ומסודרת, בעוד ההסדרים הנוכחיים לוקים בחסר. לכל מי שרוצה לזכות בהטבות ובחובות הנובעות מהנישואין, אומר לעצמו המחוקק, ישנו מוסד הידועים בציבור (וכן האפשרות להינשא בחו"ל ולהירשם כנשוי בארץ). בבעיה זו אגע בהרחבה בהמשך. הבעיה השניה היא שישנו פער עצום בין האקטיביזם של בתי המשפט לבין העובדה שהם מפתחים דיני משפחה אזרחיים מתוך אינטואיציה אזרחית-ליברלית אך לא באופן מכוון ושיטתי, בהתאם לכללים אזרחיים, ובכך גורמים לעיוותים שונים.

בנוגע לסיטואציה הראשונה (פרשנות ליברלית של הדין הדתי), לדוגמא, לפי הדין הדתי אדם חייב במזונות אשתו עד לגט הסופי.  אולם לפי ההלכה, האיש יכול לטעון "טענת הגנה" כי הגירושין הם תוצאה של בגידת האישה, ובכך להיות פטור ממזונות. אם מתווספת לבגידה של האישה גם בגידה של האיש, לפי ההלכה האיש עדיין יכול לטעון לפטור ממזונות אשתו. כיוון שבתי המשפט האזרחיים לא אוהבים זאת, במקרה שבו גם האיש בגד באשתו, הם עדיין חייבו אותו במזונות האישה. אלא שבשורה של פסיקות של הנשיא לשעבר מאיר שמגר (כמו ב-ע"פ 904/91 כהן נ' כהן), רואים שבמקרים של בגידה כפולה, האישה היא זו שמסרבת לקבל את הגט מידי בן-זוגה, וזאת בכדי להמשיך לקבל את המזונות שכאמור נמשכים עד לגט הסופי, ולמרות זאת ביהמ"ש אכן פסק לה מזונות.

ניתן להביא גם דוגמה לעיוות שנוצר כתוצאה מכינון של תחליף נישואין כמו מוסד הידועים בציבור. לרוב, מוסד הידועים בציבור ברחבי העולם נועד לאנשים שלא מעוניינים למַשְפֶט את מערכת היחסים ביניהם, כלומר  מוסד זה הוא נישואי-ניסיון (Try marrige). ועל אף שבישראל יכולים להיות "ידועים בציבור תוצרת הארץ", כמו אנשים שפסולי חיתון לפי הדין הדתי (כהן וגרושה, זוגות חד-מיניים) או אנשים שאידיאולוגית מתנגדים למוסד הנישואין הדתי – מתברר שרוב הידועים בציבור בישראל הם ידועים בציבור אוניברסליים. אלא שבתי המשפט כ"כ להוטים להשוות את דיני הידועים בציבור לדיני הנישואין, שהם רואים צל-נישואין כנישואין, וזאת למרות שבני הזוג הידועים בציבור לא התכוונו למסד את הקשר שלהם. כך למשל בע"א 7021/93 בר-נהור נ' עזבון אוסטרליץ, ישנו זוג שעושה הסכם לפני שהם עוברים לגור ביחד ובו נאמר שהם לא רוצים להיות ידועים בציבור, אלא שביהמ"ש אומר שידועים בציבור הוא מצב אובייקטיבי, ולכן מחייב את יורשי האיש לתת לאישה מזונות מהעיזבון.

נוכח העיוותים הרבים שבתי המשפט יוצרים תחת הלהט הדתי לכונן נישואין אזרחיים בישראל, נשאלת השאלה מדוע זה קורה. מדוע בתי המשפט כורתים את הענף תחתיו הם יושבים, שהרי במקום לייצר מוסד נישואין אזרחי ליברלי הם כופים על האזרחים מסגרות שהם לא מעוניינים בהן, הם גורמים לאזרחים לברוח מאותם תחליפים. כשמישהו פועל נגד האינטרסים של עצמו, הדבר אומר דרשני, הדבר מחייב תיאוריה שתסביר זאת, ועד כה טרם ניתנה תשובה מערכתית בנושא. אפשר כמובן לטעון שאין קשר ישיר בין כל הטעויות, השגיאות נעשו בתום לב, מבלי משים, ואם בתי המשפט אכן היו נותנים עליהן את הדעת, הם היו מתקנים את מעשיהם.

אולם אני חושב שראיה צרה כזו מפספסת את התמונה המלאה. הצגת השופטים כתינוקות שנשבו בלהט האקטיביזם השיפוטי מקטינה את צלם האדם שבהם, מתארת אותם כחובבנים. חזקה על בני האדם שהם פועלים בעולם מתוך כוונה ומודעות למעשיהם. אולם גם אם נצא מנקודת הנחה כי השופטים תמי לב וקשה לייחס מניעים כאלו לשופטים, אפשר לומר שישנו תת-מודע של קהילת השופטים שמפעיל את השופטים. לכל הפחות לא ניתן להתעלם מהתוצאה המתקבלת.

והתוצאה המתקבלת היא ש"בעל הבית השתגע". השופטים יורים לכל הכיוונים בכדי ללכוד את תשומת לבו של המחוקק. הם כמו אומרים למחוקק "תחזיק אותי", הם מתריעים בפניו: הפקדת בידינו נשק רב עוצמה, אך אנו לא יודעים כיצד לפעול בהיעדר חוברת הפעלה, בהיעדר חוק מנחה. אם לא תחוקק, נמשיך לעשות טעויות.

אם נצא מנקודת הנחה שבתי המשפט להוטים לכונן נישואין אזרחיים באופן השלם ביותר, כלומר לפי חוק, רק באופן זה הם יכולים להכריח את המחוקק לפעול. הם יודעים שמצב הדברים שבו "האדמה בוערת" – הוא האפשרות הכי מעשית שתגרום למחוקק לפעול. כשלא מתרחש דבר, עיקרון האינרציה הפוליטית אומר כי הסטטוס קוו הוא המצב בטוב ביותר. אף מערכת לא אוהבת שינויים, ונישואין אזרחיים בישראל הם זעזוע עמוק למערכת. קשה להאמין שהדבר היה גורם למחוקק להקשיב לרחשי לב הציבור (בהנחה שזה אכן רצון הציבור), שהרי מושכל ראשון בפוליטיקה הוא שהנבחרים לא מקיימים את רצון בוחריהם.

המצב שבו יש לנו נישואין אזרחיים תוצרת פסיקה הוא יותר גרוע. המצב הזה "מרדים את השטח" לחלוטין. יכול להיות שחלק מהאזרחים אכן מרוצים מהמצב הנוכחי. לכל היותר המחוקק אומר לעצמו ולאזרח – מה אתם רוצים? יש לכם נישואין אזרחיים דרך פסיקה. נכון, המצב לא מושלם, ויש זכויות שידועים בציבור לא זכאים להם – אבל הכל הוא בר-תיקון, אין דבר שלא ניתן לתקן תוך כדי תנועה.

רק במצב שבו החסרונות עולים על היתרונות, שבו הטעויות מסכלות את הכוונה האמיתית-לכאורה של השופט, רק כאשר השופט מציף את הבעיה על פני השטח – רק מצב זה מצמיד את המחוקק לקיר, מאלץ אותו לפעול, פן יעשו השופטים שגיאות נוספות. אולי השופטים אכן פועלים בתום לב, אך במצב הדברים הנוכחי קשה שלא לראות את התמונה המלאה: המחוקק חייב לפעול.

האדם הזר לעצמו: בעקבות הספר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" של נתן אנגלנדר

הסיפורים בספרו החדש של נתן אנגלנדר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" מתרחשים בשני מקומות עיקריים, ארה"ב וישראל. חלוקה זו אינה חלוקה גאוגרפית גרידא ואינה נעשית לצורך מחקר סטרוקטורליסטי בלבד, אלא היא משליכה על איכויות הסיפורים כמו גם על העוקץ הטמון בהם: הסיפורים שמתרחשים בארה"ב ניכרים באמינות ובחדות שבהם, הם נכתבו בדיוק רב והביקורת בהם סרקסטית וחודרת, ואילו הסיפורים שמתרחשים בישראל מתאפיינים ברישול כתיבתי ועוקץ הביקורת בהם מוקהה. נראה כי למרות שאנגלנדר חי בישראל מספר שנים, הוא טרם רכש לעצמו מבט מעמיק וחדשני על החברה הישראלית.

הסיפורים המתרחשים בארה"ב מצטמצמים לקהילה היהודית המקומית. הדבר מאפשר לאנגלנדר ברוב הגדול של הסיפורים להשחיז את ביקורתו על יהדות ארה"ב, אשר כולה מושתתת על השואה; יהדות שבנויה על העבר ולא על העתיד, על ברית גורל משותף אך לא על ברית ייעוד, אך לא על עתיד מסוים אליו צועדת יהדות ארה"ב.

הסיפורים הסובבים את השואה בספר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" ו"מחנה שקיעה", הם המוצלחים ביותר בספר, דווקא כיוון שהם מערערים על הטאבו שיש סביב דיבורים על השואה, כמו ראיית הניצולים כ"קדושים", ובעיקר משום שנכתבו על ידי אינסיידר, אחד מבפנים, שמסוגל לכתוב מתוך מבט חומל אך סרקסטי, מבלי ששני אלו יסתרו זה את זה.

לא פחות חשוב מכך, אנגלנדר מצליח לכתוב על הקהילה היהודית מבלי ליפול למלכודת הפרובנציאליות, מבלי שמעל קובץ הסיפורים שלו תתנוסס הכותרת "סיפורים מהשטעטל". זאת, לא משום שהסיפורים שהתרחשו בקהילה היהודית של לונג איילנד יכולים להתרחש בכל מקום; סיפוריו של אנגלנדר נטועים עמוק ביהדות ארה"ב, אך הם עוסקים בדילמות של זהות, בהתמודדות של האני מול האחר או של רוב מול מיעוט – וכיצד אלו מונחים נזילים, שכן בסיטואציות מסוימות האני הופך לאחר והמיעוט לרוב – דילמות שמעסיקות כל אחד ואחת, ללא הבדל דת, גזע או טעם ספרותי.

בין לבין ישנם שני סיפורים פסדו-ביוגרפיים: "כל מה שאני יודע על המשפחה שלי מהצד של אימא" ו"הקורא". בשניהם עומדת במרכז דמות הסופר, אך הקורא לא באמת יכול לדעת אם אלו סיפורים אוטוביוגרפיים או שרק נקודת התצפית שלהם מסופרת דרך עיניו של הסופר. הספק הזה נשתל בלב הקורא, ובכך אנגלנדר יוצר לכאורה חללים ספרותיים שהרשות נתונה בידי הקורא למלאם. אלא שהמניפולציה הספרותית הזו כה שקופה, ונדמה כי העייפות המנשבת מבין הסיפורים האלו מקורה בעמדתו של הסופר כלפיהם, הרואה בהם תרגיל בכתיבה ותו לא. אטיוד.

שונים מסיפורי ארה"ב הסיפורים המתרחשים במדינת ישראל. בשני הסיפורים האלו, "גבעות תאומות" ו"פירות בחינם לאלמנות צעירות", אנגלנדר מסלים את הסרקזם שלו כאשר הוא מצייר את גיבורי הסיפור כמשוגעים, ובכך הוא הופך אותם לקריקטורות. כתיבה מודרניסטית – כפי שמתאפיינת הכתיבה של אנגלנדר – שהופכת את הדמויות להזויות, יכולה להאיר חלקים בנפש שכתיבה ריאליסטית או נטורליסטית לא תחשוף, היא מסוגלת לגלות חלקים לא פתורים לא רק אצל הדמויות אלא גם, ואולי בעיקר, אצל הקורא עצמו, שמעדיף להדחיק את ההפרעות הקטנות שלו.

אך כתיבה כזו יכולה לצלוח רק אם הכותב מאמץ את המבט החומל-סרקסטי, את המבט הפנימי של הדמויות. ההקצנה של הדמויות אצל אנגלנדר לא מקרבת אותן אלינו ולא יוצרת רשתות של הזדהות, אלא עושה את הפעולה ההפוכה: היא יוצרת ניכור; היא לא מביאה לפתרון או התרה, כי אם לייאוש. הספר מעמיק את הזרות של האדם מעצמו. הקורא, שביקש עם פתיחת הספר מענה להפרעות הקטנות שלו, שיש לכל אחד, נותר עם סגירתו מיואש יותר מביום שפתח אותו, לאחר שמצא שהספר הרחיב את הניכור שלו מעצמו.

התפרסם לראשונה במדור הספרות של "מגפון": http://megafon-news.co.il/asys/archives/140121

פלונית, תזכירי לי איך קוראים לך?

יש משהו מרתק באופן שבו מוצגים שמות הצדדים בהליך משפטי, ואני חושב שאפשר ללמוד מכך משהו. למשל במשפט פלילי, בו המדינה תובעת אדם מסוים, נקרא לו אלי כהן, ההליך יקרא מדינת ישראל נ' כהן. חשבו על כך: מדינה שלמה, על כל זרועותיה ורשויותיה, על מערכת אכיפת החוק שלה, מול האזרח הקטן; מדינה שלמה, על כל אזרחיה, מול כהן. מהעבר האחד שמונה מיליון תושבים, מהעבר השני אדם אחד. מה הסיכוי שלו? ואם כהן יורשע ויערער על הרשעתו, ההליך יקרא כהן נ' מדינת ישראל. זה לא רק חסר סיכוי, זה נשמע כמעט דון קישוטי, האזרח שנלחם בטחנות הרוח, טחנות הצדק. וגם אם נרפה מהדימוי של האזרח הנלחם בביורוקרטיה, במערכת, הרי לא רק את המדינה כהן מעמיד למשפט; הוא בעיקר מעמיד למשפט את ערכיה של המדינה, שבשמם היא הרשיעה אותו. זה לא רק כהן נ' מדינת ישראל, זה כהן נ' ערכי הצדק, השוויון והחירות, שהמדינה מתיימרת להילחם למענם.

הדברים נושאים אופי שונה כשמדובר בסכסוך הנוגע לדיני משפחה, כשכאן ישנן שתי דרכים נפוצות לרישום שמות ההליכים. כיוון שההליכים בסכסוכים משפחתיים חוסים תחת עלטה מסוימת, ולכן ברירת המחדל היא שסכסוכי משפחה מתדיינים בדלתיים סגורות, הליך סטנדרטי הנוגע לענייני משפחה יקרא פלוני נ' אלמוניתפלונית נ' פלוני וכיו"ב.

ויש בזה משהו מופלא לא פחות: ראשית, על מנת לקיים את הדיון, על מנת לגבור על היריב, על התובע או התובעת להתנתק מעצמם, לאבד את זהותם, לאפסן את אישיותם. להיות איש ללא שם, איש ללא אישיות. צריך לשים את הרגשות בצד, לטפח אפילו רשעות או אכזריות מסוימת, וממילא להיות לא-אדם, להתכנס לתוך אישיות אנונימית: להיות פלוני. יתרה מזו: נגד מי פלוני נלחם? נגד זרה מהרחוב? הוא נלחם נגד אשתו לשעבר. עד לפני דקה הם היו איש ואישה, הם היו בשר אחד, הם אהבו זה את זה. ועכשיו? כעת הוא נלחם נגד אישה ללא שם, נגד פלונית. הדבר היחיד המחבר ביניהם הוא הסכסוך: הם נלחמים על רכוש, דירה, מזונות ומשמורת ילדים כמו שני זרים. את שם, על הספסל השני – תזכירי לי מי את? פלונית, תזכירי לי איך קוראים לך?

אבל יש דרך שנייה לרישום ההליך, ולפיה שמות הצדדים נכתבים, וכיוון שבאזכור אחיד או כשרוצים לקצר משמיטים את השמות הפרטיים של הצדדים, ההליך יקרא לפי שמות המשפחה בלבד. כשרואים פסק דין שנקרא כהן נ' לוי, לא מייחסים לכך חשיבות רבה. אבל בדיני משפחה, כיוון שהאישה נושאת לרוב את שם משפחתו של בן-זוגה לשעבר, באופן אבסורדי גם לאחר הגירושין (התייחסתי לנושא בפוסט "לרגל עונת החתונות") – הליך בתביעות אלו ייכתב כהן נ' כהן.

אני זוכר שכבר כשראיתי לראשונה את הסרט הנהדר קרמר נ' קרמר, הדבר הילך עליי קסם. לא זו בלבד שהאדם לובש מחדש את אישיותו; כיוון שהשמות הפרטיים מושמטים, חשיפה להליך המשפטי, לכותרת של המסמך בלבד, מותירה את הרושם כי מדובר באדם אחד. התובע לא נלחם באיש ללא פנים ולא באישיות זרה; הוא נלחם בעצמו, הוא תובע את עצמו. התובע והנתבעת, שעד לפני רגע היו לאיש אחד, נאבקים בעצמם. במלחמה כזאת אין מנצחים. במלחמה כזו כולם מפסידים. גם כשהאיש זוכה במשמורת על הילדים, גם כשהאישה זוכה במזונות – שניהם מפסידים. שניהם, האיש והאישה איבדו משהו, שניהם השאירו משהו מהם שם, באולם בית המשפט. שניהם יודעים שבמהלך המשפט משהו מהם מת.

הזכויות הסמויות מן העין: על ארגון "זכויות כחולבן"

תנועת ימין חדשה בשם "זכויות אדם כחולבן" מבית "המכון לאסטרטגיה ציונית", מבקשת לשבור את המונופול של השמאל על זכויות אדם, ולהראות כי גם לימניים אכפת מזכויות האדם. כפי שעולה מאתר המכון, התנועה, שכבר זכתה לסיקור מכובד בתקשורת (ראו כתבה בערוץ 10, וב"העולם הבוקר"), שמה לה למטרה לתעד פעילויות לא חוקיות של חיילי צה"ל במחסומים, לערוך סדנאות חינוך בנושא טוהר הנשק ולפעול למען יישום הזכות לרפואה שוויונית (ראו פרטים באתר המכון).

התנועה טוענת למונופול של ארגוני השמאל על זכויות האדם, ולטענה זו אגיע בהמשך, אבל באותה נשימה לוקחת על עצמה מונופול על הציונות, כאשר היא טוענת שהיא ארגון זכויות האדם הציוני (הראשון), משמע כל ארגוני זכויות האדם שקדמו לה היו פוסט-ציונים. כך מתן בר-נוי, מתנדב בארגון, נשאל בראיון ל"העולם הבוקר": "אז אתם ארגון זכויות אדם ציוני?", ומשיב: "כן, אפשר להגדיר זאת כך." נטילת הבעלות על המושג ציונות  צריכה לקומם כל איש ואישה שמגדירים את עצמם כ"שמאל ציוני", אך לטעון ברישא של המשפט כי לשמאל יש בעלות על זכויות האדם ובסיפא לקחת בעלות על הציונות, זו כבר חוסר הגינות ואפילו סתירה פנימית. המראיינת הצליחה להפיל את בר-נוי בפח שהוא הציב לעצמו. אם היו ארגוני שמאל ציוניים לפני כן, מה הרבותא?

האם לארגוני השמאל היה מונופול על זכויות האדם? לא ברור מה מנע עד כה מארגוני הימין ליטול את "כתר זכויות האדם" שהיה מונח בקרן זוית, אולם לאור מטרות הארגון והסיקור התקשורתי של הפעילות, נראה כי ל"זכויות כחולבן" יש הגדרה צרה מאוד של זכויות אדם, שלא לומר חוסר הבנה בסיסי. האם שמירה על החיילים במחסומים זו שמירה על הליבה של זכויות האדם? הדבר דומה לארגון שכל מטרתו הוא לעזור לזקנים לחצות את הכביש, אבל לא דואג שהזקנים יקבלו את הזכויות הבסיסיות שלהם או שיהיה להם כסף לתרופות ומזון. אין ספק כי זכויות כחולבן הוא תואם-מחסום-ווטש, והארגון הימני רק מחקה את המקור, אולם מחסום ווטש הוקם ב-2001, לאחר שהיו כבר כמה וכמה ארגוני זכויות אדם שפעלו בשטח ("שלום עכשיו", לדוגמא, הוקם כבר ב-1978), ומתוך תחושת ואקום בפעילות ספציפית, הוא העמיד לעצמו מטרה לפקח על חיילי צה"ל במחסומים. ארגוני זכויות האדם עד כה לא השליכו את כל יהבם על פעילות מחסומים.

מעבר לעובדה כי "מחסום ווטש" סלל את הדרך ל"זכויות כחולבן", נראה כי ההתמקדות במחסומים נובעת מהעובדה כי הפנים של הארגון מופנות החוצה אל התקשורת והעולם, שכן מחסומים הם לא רק נקודת חיכוך בין הצבא לפלסטינים אלא נקודת חיכוך בין ישראל לבין "המזרח הפרוע", שהציבור הישראלי מבקש להדחיק ולנתק עצמו ממנו, וישנה תחושה תמידית שלא לגמרי ברור מה מתרחש שם. נדמה שכל תפקידו של הארגון הוא רק לדאוג שהכביסה המלוכלכת לא תתכבס בחוץ, כפי שאומר מתן אשר בראיון בערוץ 2, ולכן ממילא הוא מכוון את עצמו לפעילות ב"נושאים סקסיים" שזוכים לתשומת לב תקשורתית. אבל סיקור סיזיפי ופרטני של נושאי הליבה של זכויות האדם, כמו שלילת הגישה למשאבי טבע (מים, קרקע) – כל הזכויות הסמויות מעין התקשורת – ממילא לא יזכו לטיפולו של הארגון.

אולם הדבר המטריד ביותר בכל הסיפור הוא ראייתו של הכיבוש כמצב נורמלי, כשמדי פעם מתרחשות הפרות של השקט הציבורי, כמו חיילים שמכים אזרחים במחסומים או פעולות צה"ל שמפרות את טוהר הנשק. אולם לדידו של הארגון אין בעייתיות כשלעצמה בהימצאות ישראל בגדה המערבית. חיילים שמפטרלים בלב עיר, מעצרים שמתבצעים באישון ליל – זה נורמלי. אין הפרה של זכויות אדם בעצם הימצאות ישראל בשטחים הכבושים.

השילוב של התמקדות הארגון בסוגיות נפיצות עם קריצה לתקשורת יחד עם התפישה שהימצאות ישראל בגדה המערבית אינה אינהרנטית מפרה את זכויות האדם של הפלסטינים – מצביעה על המטרה האמיתית של הארגון: להנציח את המצב הקיים – שהוא לדידם נורמלי – להוכיח שאפשר לקיים "כיבוש נאור", אפשר להמשיך עם המשטר הנוכחי ולשמור על צלם אנוש. לא האדם ולא זכויות האדם של הפרט בראש מעייניו. הארגון שם לו למטרה לשמור על הלהבות בגובה נמוך, להגיע למצב "שהכיבוש נעשה יותר נוח", לדאוג שההפרעה הנפשית ממנה סובלת מדינת ישראל (הכיבוש) לא תתפרץ החוצה.

אודי .vs אי-הוודאות

בתקופה האחרונה אני יוצא ובא מקליניקות של רופאים שונים, בגלל בעיה כלשהי שיש לי. כיוון שהבדיקות השונות לא העלו ממצאים, והבעיה עדיין קיימת, רופא המשפחה חושב שאני סובל מחרדה, כלומר שהבעיה היא פסיכוסומטית: התחושות הגופניות שאני חש הן תוצאה של גורמים נפשיים. כשהוא אמר לי את זה בהתחלה, זה הזכיר לי את התיוג המבטל, המחפצן, שנהגו להדביק לנשים בעקבות תופעות שונות, ולכנותן היסטריות.

למען האמת, הייתי שמח מאוד אם הבעיה הייתה מסתכמת בחרדה ותו לא. יתרה מזו: הייתי שמח אם כלל הבעיות הנפשיות שלי היו מסתכמות בחרדה בלבד. אבל עם חרדה, עם רק חרדה, לא הולכים למכולת, כלומר לא הולכים לרופא. מכיוון שבתוך גופי אנוכי יושב, אני יודע שהבעיה קיימת – אני לא הוזה, אני לא הזוי – ואני די בטוח שלא מדובר בחרדה – אמרתי לרופא שזו לא נראית לי הבעיה. מאחר שסירבתי לשתף פעולה עם האבחון החרדתי, נזכרתי בפרק "The Package" בסיינפלד (פרק 139, עונה שמינית), שבו איליין מגלה שאחד הרופאים כתב עליה בגיליון הרפואי שלה difficult, ותהיתי האם גם לי צפוי עתיד דומה.

אני חושב שהרבה פעמים במצבים של עימות או אי-הסכמה, חשוב לנסות לעמוד על האינטרסים של הצד השני, ואם לא לנסות להכיל את הצד השני, לפחות להבין את המניעים שלו, להבין באיזה מקום הוא עומד. ניסיתי להעמיד את עצמי בנעליו של הרופא שלי, בכדי להבין מנין נובעת חוסר האמפתיה שהוא הפגין כלפיי, ולא הצלחתי להבין.

כיוון שבמשפטים אנחנו (אני) שקועים ומשוקעים, בשלב מסוים התחלתי להסתכל על הסיטואציה מזווית משפטית. יצא לי להיתקל בסיפורים רבים של רשלנות רפואית. לאחר שאתה נחשף לאדישות של הרופאים, כפי שהיא עולה מהסיפורים על רשלנות רפואית, חשבתי שאני בתור רופא הייתי נוהג בזהירות מוגברת. תהיתי האם גם הרופא שלי משקלל זאת בהחלטות שלו, האם גם הוא חושש מתביעות של רשלנות רפואית בגלל זיהוי מאוחר של הבעיה. והשתלשלות האירועים כפי שתוארה לעיל כמובן רק העצימה את אי-ההבנה שלי.

כשמדובר במעשים שהם יציר כפיו של האדם, אם בר-הסמכות אומר לך שמה שחשבת שהוא X הוא Y למרות שאתה יודע שהוא X, כיוון שבר-הסמכות הוא שקובע את ההגדרות, הדעה שלך לא חשובה. אם הצבא יגדיר ש"רטוב זה נקי", אין זה משנה שהלכלוך נותר בעינו על הרצפה, או שהלכלוך מטואטא מתחת למיטה. אבל אם הרופא יגיד לי שאני בריא, זה לא יסלק את המחלה במילימטר. ולכן, לאחר שהחשיבה המשפטית השתלטה עליי והשתעשעתי ברעיון שלכל הפחות אוכל לתבוע את האימ-אימא של הרופא, הגעתי למסקנה שאין במחשבה זו נחמה – וגם לא לאחר מעשה, מתוך איזה רצון לנקמה. אין נחמה בנקמה. לא כשהבריאות שלי על כף המאזניים.

ואני חושב שהדבר הכי לא נעים והכי מתסכל בסיטואציה הנוכחית הוא אי-הוודאות בנוגע למצב לאשורו, אי-ודאות שנעה על הציר שבין הכל לכלום (כרגע כלום), ונגדה אני נלחם. אי-הוודאות היא כידוע האויבת מספר אחת של האנושות, היא השאיפה הבלתי-מושגת ושלעולם לא תוגשם של האנושות (תנו דעתכם לנוסחה שמשמשת את ביהמ"ש העליון מאז בג"ץ קול העם לנסיגה של זכות חוקתית מפני אינטרס הציבור: אפשרות הפגיעה של הזכות באינטרס היא "קרובה לוודאי"; כיוון שהאדם לעולם לא ישיג ודאות, מובטחת התוצאה כי האינטרס ייסוג מפני הזכות).

אמת, אי-הוודאות היא חלק מחיינו. אך לאדם יש עוגנים רבים של ודאות במציאות, אפילו במובן האפיסטמולוגי, במובן של הכרת המציאות: האדם יודע שאם המוח שלו ישדר פעולה לאצבעות שלו שהן יזוזו, הן יזוזו, וכן הלאה. ועדיין יש איים של אי-ודאות, ויש הבדל בין אי-ודאות נקודתית (תופיע או לא תופיע לדייט? השמנה היא אם רזה? היש בה עץ אם אין?) לבין אי ודאות שאופפת את כל הקיום, שמטילה את הבריאות שלנו בצל הספק.

כסא פנוי וחלל ריק: על הספר "כסא פנוי" של ג'יי. קיי. רולינג

הספר "כיסא פנוי" של ג'יי. קיי רולינג נפתח במותו הפתאומי של בארי פרבראדר, חבר המועצה המקומית של העיירה פגפורד. הספר אמנם מלווה את הבחירות למועמד שימלא את הכיסא הפנוי של בארי במועצה, ובתוך כך מציג פסיפס של דמויות צבעוניות בנות העיירה, אולם הבחירות למועצה הן שוליות להתרחשויות בספר, ספיחים המאפשרים לחשוף את הצביעוּת והיריבוּת המבעבעת בקרבם של אנשי העיירה ואת המתח המתקיים בין גאווה מקומית להיותם בני העיירה לבין פרובנציאליות חסרת מודעוּת עצמית.

כמו כל ספר שלא נכתב בישראל, גם "כיסא פנוי" צריך לדלג תחילה על שתי משוכות: ראשית, הספר, שעלילתו מתרחשת בארץ אחרת, מתאר עולם שזר לקורא ולמושגים שהוא מכיר. תחושת ניכור זו מוכפלת כאשר הקורא חש שהספר לא מדבר אליו ועליו, ומועצמת בהוויה הישראלית, המשוקעת בריאליזם ובמציאות חיינו הטובענית. אולם למרות שהעלילה מתרחשת באנגליה ובעיירה קטנה, ומעבר לדפוסים אוניברסליים כמו אהבה רומנטית או יחסי הורים וילדים, מתקבלת התחושה כי הספר נכתב בישראל 2013, והביקורת החברתית המובעת בספר יכולה בהחלט לשמש מאמר ביקורתי בעיתון של מחר.

המשוכה השנייה היא בכך שעל התרגום לשקף ככל הניתן את שפת המקור, על הדיוקים המצויים בה, כפלי המשמעיות הטמונים בה ושלל רבדיה ומעמקיה, כך שהקורא לא ירגיש שהעברית שהוא קורא נגרסת בפיו כחצץ. נראה כי את משוכה זו המהדורה העברית צלחה. אמנם כקוראי עברית לא נוכל לדעת מה הפסדנו, אך נדמה כי תרגומו המוצלח של אסף גברון הצליח במשימתו העיקרית, והיא להעביר לקורא הבינלאומי את ההרגשה כי הוא ועמיתו האנגלי נושמים שניהם את האוויר המקומי של העיירה פגפורד.

רולינג קנתה את תהילתה בסדרת ספרי "הארי פוטר", ופרט זה תמיד ילך לפניה לכל מקום אליו תפנה. קשה שלא להתרשם מהמעבר שרולינג עושה בין ספרות פנטזיה לילדים לבין כתיבה ריאליסטית למבוגרים ומהשליטה המלאה שרולינג מפגינה בכל אחד מהז'אנרים. למעלה מכך: נראה כי העובדה שראשית כתיבתה של רולינג בפנטזיה לילדים, רק שיבחה את כתיבתה. מצד אחד, ככותבת פנטזיה שנדרשת לברוא עולם יש מאין, ולדקדק בכל פרט ופרט בעולם שיצרה, רולינג שולטת בכל הדמויות ועלילותיהן כמו מפעיל מריונטות בתיאטרון בובות, בעוד ישנם ספרים שזונחים ברשלנות או בפזיזות את עלילות המשנה ומשאירים מאחוריהם הרבה קצוות פרומים. זו לא רק שאלה של דיוק והקפדה של הסופר; אותו הלך רוח המלווה את הסופר שמורגל לברוא עולם פנטזיה שלם, מלווה אותו גם בבריאת מציאות על כל הסתעפויותיה.

אולם נראה כי הברכה הגדולה ביותר בשורשיים הספרותיים של רולינג היא העובדה שהתחילה לכתוב לילדים ולאו דווקא כתיבת פנטזיה. לא אחת נדמה כי סופרים רבים מצטיינים בכתיבה מנקודת המבט שלהם, כמבוגרים, ומתקשים לסגל לעצמם את נקודת המבט של האחר, ובאופן ספציפי יותר – המבט של הילדים. אצל רולינג, לעומת זאת, הילדים תופשים נפח רחב מהסיפור. הם גם מרכזיים יותר בעלילה ומסיעים את הסיפור, אך בעיקר יש בספר הבנה לשפה ולתרבות המיוחדים של הילדים, ובהתאם לכך, לפער בין אלו לבין השפה והתרבות של הוריהם, ולהתנגשויות הנוצרות כתוצאה מהפער בין התרבויות.

עם סיום קריאת הספר חשתי ריק מסוים. כמו בסדרת "הארי פוטר", "כיסא פנוי" הוא ספר עב כרס המפרנס למעלה מ-550 עמודים. בהתחלה חשבתי כי הספר לא יותיר עליי רושם, שכן במשך כ-400 העמודים הראשונים העלילה בספר דלילה מדי והוא חסר תובנות משמעותיות. חשבתי, שקריאת הספר תהיה מסוג היעדים שהאדם מציב לעצמו, שמח שהוא עמד בהם, אך רגע לאחר מכן מבין כי היעד אליו הגיע הוא יעד מדומיין, מלאכותי, וחש ריק גדול. אולם בשליש האחרון של הספר מתרחש השינוי שגורם לקורא להיבלע בתוך הספר, לאו דווקא מתוך מתח וסקרנות אלא מתוך הזדהות, וכך על כל דף שקראתי חשתי צער, ואף בדפים האחרונים חיפשתי אמתלות שונות בכדי שלא לקרוא, כך שאהנה מקריאת הספר לעוד זמן מועט. ולכן עם סיום הספר הרגשתי מרוקן; הרגשתי שאיבדתי חבר.

התפרסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" של אתר "מגפון – עיתון ישראלי עצמאי": http://megafon-news.co.il/asys/archives/137442