אודי .vs אי-הוודאות

בתקופה האחרונה אני יוצא ובא מקליניקות של רופאים שונים, בגלל בעיה כלשהי שיש לי. כיוון שהבדיקות השונות לא העלו ממצאים, והבעיה עדיין קיימת, רופא המשפחה חושב שאני סובל מחרדה, כלומר שהבעיה היא פסיכוסומטית: התחושות הגופניות שאני חש הן תוצאה של גורמים נפשיים. כשהוא אמר לי את זה בהתחלה, זה הזכיר לי את התיוג המבטל, המחפצן, שנהגו להדביק לנשים בעקבות תופעות שונות, ולכנותן היסטריות.

למען האמת, הייתי שמח מאוד אם הבעיה הייתה מסתכמת בחרדה ותו לא. יתרה מזו: הייתי שמח אם כלל הבעיות הנפשיות שלי היו מסתכמות בחרדה בלבד. אבל עם חרדה, עם רק חרדה, לא הולכים למכולת, כלומר לא הולכים לרופא. מכיוון שבתוך גופי אנוכי יושב, אני יודע שהבעיה קיימת – אני לא הוזה, אני לא הזוי – ואני די בטוח שלא מדובר בחרדה – אמרתי לרופא שזו לא נראית לי הבעיה. מאחר שסירבתי לשתף פעולה עם האבחון החרדתי, נזכרתי בפרק "The Package" בסיינפלד (פרק 139, עונה שמינית), שבו איליין מגלה שאחד הרופאים כתב עליה בגיליון הרפואי שלה difficult, ותהיתי האם גם לי צפוי עתיד דומה.

אני חושב שהרבה פעמים במצבים של עימות או אי-הסכמה, חשוב לנסות לעמוד על האינטרסים של הצד השני, ואם לא לנסות להכיל את הצד השני, לפחות להבין את המניעים שלו, להבין באיזה מקום הוא עומד. ניסיתי להעמיד את עצמי בנעליו של הרופא שלי, בכדי להבין מנין נובעת חוסר האמפתיה שהוא הפגין כלפיי, ולא הצלחתי להבין.

כיוון שבמשפטים אנחנו (אני) שקועים ומשוקעים, בשלב מסוים התחלתי להסתכל על הסיטואציה מזווית משפטית. יצא לי להיתקל בסיפורים רבים של רשלנות רפואית. לאחר שאתה נחשף לאדישות של הרופאים, כפי שהיא עולה מהסיפורים על רשלנות רפואית, חשבתי שאני בתור רופא הייתי נוהג בזהירות מוגברת. תהיתי האם גם הרופא שלי משקלל זאת בהחלטות שלו, האם גם הוא חושש מתביעות של רשלנות רפואית בגלל זיהוי מאוחר של הבעיה. והשתלשלות האירועים כפי שתוארה לעיל כמובן רק העצימה את אי-ההבנה שלי.

כשמדובר במעשים שהם יציר כפיו של האדם, אם בר-הסמכות אומר לך שמה שחשבת שהוא X הוא Y למרות שאתה יודע שהוא X, כיוון שבר-הסמכות הוא שקובע את ההגדרות, הדעה שלך לא חשובה. אם הצבא יגדיר ש"רטוב זה נקי", אין זה משנה שהלכלוך נותר בעינו על הרצפה, או שהלכלוך מטואטא מתחת למיטה. אבל אם הרופא יגיד לי שאני בריא, זה לא יסלק את המחלה במילימטר. ולכן, לאחר שהחשיבה המשפטית השתלטה עליי והשתעשעתי ברעיון שלכל הפחות אוכל לתבוע את האימ-אימא של הרופא, הגעתי למסקנה שאין במחשבה זו נחמה – וגם לא לאחר מעשה, מתוך איזה רצון לנקמה. אין נחמה בנקמה. לא כשהבריאות שלי על כף המאזניים.

ואני חושב שהדבר הכי לא נעים והכי מתסכל בסיטואציה הנוכחית הוא אי-הוודאות בנוגע למצב לאשורו, אי-ודאות שנעה על הציר שבין הכל לכלום (כרגע כלום), ונגדה אני נלחם. אי-הוודאות היא כידוע האויבת מספר אחת של האנושות, היא השאיפה הבלתי-מושגת ושלעולם לא תוגשם של האנושות (תנו דעתכם לנוסחה שמשמשת את ביהמ"ש העליון מאז בג"ץ קול העם לנסיגה של זכות חוקתית מפני אינטרס הציבור: אפשרות הפגיעה של הזכות באינטרס היא "קרובה לוודאי"; כיוון שהאדם לעולם לא ישיג ודאות, מובטחת התוצאה כי האינטרס ייסוג מפני הזכות).

אמת, אי-הוודאות היא חלק מחיינו. אך לאדם יש עוגנים רבים של ודאות במציאות, אפילו במובן האפיסטמולוגי, במובן של הכרת המציאות: האדם יודע שאם המוח שלו ישדר פעולה לאצבעות שלו שהן יזוזו, הן יזוזו, וכן הלאה. ועדיין יש איים של אי-ודאות, ויש הבדל בין אי-ודאות נקודתית (תופיע או לא תופיע לדייט? השמנה היא אם רזה? היש בה עץ אם אין?) לבין אי ודאות שאופפת את כל הקיום, שמטילה את הבריאות שלנו בצל הספק.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s