האדם הזר לעצמו: בעקבות הספר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" של נתן אנגלנדר

הסיפורים בספרו החדש של נתן אנגלנדר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" מתרחשים בשני מקומות עיקריים, ארה"ב וישראל. חלוקה זו אינה חלוקה גאוגרפית גרידא ואינה נעשית לצורך מחקר סטרוקטורליסטי בלבד, אלא היא משליכה על איכויות הסיפורים כמו גם על העוקץ הטמון בהם: הסיפורים שמתרחשים בארה"ב ניכרים באמינות ובחדות שבהם, הם נכתבו בדיוק רב והביקורת בהם סרקסטית וחודרת, ואילו הסיפורים שמתרחשים בישראל מתאפיינים ברישול כתיבתי ועוקץ הביקורת בהם מוקהה. נראה כי למרות שאנגלנדר חי בישראל מספר שנים, הוא טרם רכש לעצמו מבט מעמיק וחדשני על החברה הישראלית.

הסיפורים המתרחשים בארה"ב מצטמצמים לקהילה היהודית המקומית. הדבר מאפשר לאנגלנדר ברוב הגדול של הסיפורים להשחיז את ביקורתו על יהדות ארה"ב, אשר כולה מושתתת על השואה; יהדות שבנויה על העבר ולא על העתיד, על ברית גורל משותף אך לא על ברית ייעוד, אך לא על עתיד מסוים אליו צועדת יהדות ארה"ב.

הסיפורים הסובבים את השואה בספר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" ו"מחנה שקיעה", הם המוצלחים ביותר בספר, דווקא כיוון שהם מערערים על הטאבו שיש סביב דיבורים על השואה, כמו ראיית הניצולים כ"קדושים", ובעיקר משום שנכתבו על ידי אינסיידר, אחד מבפנים, שמסוגל לכתוב מתוך מבט חומל אך סרקסטי, מבלי ששני אלו יסתרו זה את זה.

לא פחות חשוב מכך, אנגלנדר מצליח לכתוב על הקהילה היהודית מבלי ליפול למלכודת הפרובנציאליות, מבלי שמעל קובץ הסיפורים שלו תתנוסס הכותרת "סיפורים מהשטעטל". זאת, לא משום שהסיפורים שהתרחשו בקהילה היהודית של לונג איילנד יכולים להתרחש בכל מקום; סיפוריו של אנגלנדר נטועים עמוק ביהדות ארה"ב, אך הם עוסקים בדילמות של זהות, בהתמודדות של האני מול האחר או של רוב מול מיעוט – וכיצד אלו מונחים נזילים, שכן בסיטואציות מסוימות האני הופך לאחר והמיעוט לרוב – דילמות שמעסיקות כל אחד ואחת, ללא הבדל דת, גזע או טעם ספרותי.

בין לבין ישנם שני סיפורים פסדו-ביוגרפיים: "כל מה שאני יודע על המשפחה שלי מהצד של אימא" ו"הקורא". בשניהם עומדת במרכז דמות הסופר, אך הקורא לא באמת יכול לדעת אם אלו סיפורים אוטוביוגרפיים או שרק נקודת התצפית שלהם מסופרת דרך עיניו של הסופר. הספק הזה נשתל בלב הקורא, ובכך אנגלנדר יוצר לכאורה חללים ספרותיים שהרשות נתונה בידי הקורא למלאם. אלא שהמניפולציה הספרותית הזו כה שקופה, ונדמה כי העייפות המנשבת מבין הסיפורים האלו מקורה בעמדתו של הסופר כלפיהם, הרואה בהם תרגיל בכתיבה ותו לא. אטיוד.

שונים מסיפורי ארה"ב הסיפורים המתרחשים במדינת ישראל. בשני הסיפורים האלו, "גבעות תאומות" ו"פירות בחינם לאלמנות צעירות", אנגלנדר מסלים את הסרקזם שלו כאשר הוא מצייר את גיבורי הסיפור כמשוגעים, ובכך הוא הופך אותם לקריקטורות. כתיבה מודרניסטית – כפי שמתאפיינת הכתיבה של אנגלנדר – שהופכת את הדמויות להזויות, יכולה להאיר חלקים בנפש שכתיבה ריאליסטית או נטורליסטית לא תחשוף, היא מסוגלת לגלות חלקים לא פתורים לא רק אצל הדמויות אלא גם, ואולי בעיקר, אצל הקורא עצמו, שמעדיף להדחיק את ההפרעות הקטנות שלו.

אך כתיבה כזו יכולה לצלוח רק אם הכותב מאמץ את המבט החומל-סרקסטי, את המבט הפנימי של הדמויות. ההקצנה של הדמויות אצל אנגלנדר לא מקרבת אותן אלינו ולא יוצרת רשתות של הזדהות, אלא עושה את הפעולה ההפוכה: היא יוצרת ניכור; היא לא מביאה לפתרון או התרה, כי אם לייאוש. הספר מעמיק את הזרות של האדם מעצמו. הקורא, שביקש עם פתיחת הספר מענה להפרעות הקטנות שלו, שיש לכל אחד, נותר עם סגירתו מיואש יותר מביום שפתח אותו, לאחר שמצא שהספר הרחיב את הניכור שלו מעצמו.

התפרסם לראשונה במדור הספרות של "מגפון": http://megafon-news.co.il/asys/archives/140121

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s