מיהו מחזיק? על הרחבת האחריות הסביבתית של רשויות

פתגם בתלמוד אומר כי "קדרה של שותפים היא לא חמה ולא קרה" (עירובין ג, ע"א). כך גם במציאות משפטית לא בהירה, יכול ויהיו מספר גופים שאחראים ולא-אחראים בו-זמנית על מפגעים סביבתיים הנמצאים בשטחם. האם הרשויות השונות עושות ככל יכולתן בכדי למנוע מפגעים אלו? האם ניתן להרחיב את האחריות שלהן לכך?
.

לקיץ נקשרות לרוב אסוציאציות חיוביות, אולם הקיץ העומד לפתחנו מביא עמו גם יתושים. יתושים, זאת יש לדעת, אינם רק מטרד כי אם מפגע תברואתי, כמו שנוכחנו מקדחת הנילוס המערבי, מטרד שבסופו של תהליך עלול לחולל תחלואה ואף תמותה. לאלו הסוברים כי קדחת הנילוס התרחשה בתחילת שנות האלפיים ואינה עוד מנת חלקנו, הזכיר קיץ 2012 כי קדחת הנילוס עדיין כאן, ולא מן הנמנע שהיא תשוב לפקוד את ישראל בקיץ הממשמש ובא.

מציאות משפטית לא בהירה דיה, מאפשרת לרשויות להיות אחראיות ולא אחראיות בו זמנית. האם הרשויות השונות עושות ככל יכולתן כדי למנוע מרבצי יתושים? האם ניתן להרחיב את האחריות שלהן לכך? ברע"פ 11623/05 מדינת ישראל נ' איגוד ערים אזור איילון, שיצא לאחרונה מבית המשפט העליון, ישנה הרחבה פרשנית משמעותית של אחריות הרשויות למפגעים סביבתיים.

המשיב, איגוד ערים אזור איילון (ביעור יתושים וסילוק אשפה), מופקד, בין יתר תפקידיו, על ביעור יתושים בשטחי הרשויות המקומיות המאוגדות בו, כשבשטח רשויות אלו מצוי נחל גזר, אשר בשטחו נתגלו מקרים של קדחת הנילוס המערבי. במהלך חודש ספטמבר 2001, נתן המנהל, כהגדרתו בפקודת בריאות העם, הוראה לאיגוד לנקוט אמצעים למניעת מפגע היתושים בנחל, ומשנמצא בשלוש ביקורות שונות כי האיגוד לא מילא אחר הנחיות המנהל, ושטח גידול זחלי היתושים לא הודבר כיאות, הגישה המדינה כתב אישום נגד האיגוד. לאחר שבית המשפט השלום ברמלה זיכה את האיגוד, ובית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע אותו חלקית, ביקשו שני הצדדים רשות ערעור מבית המשפט העליון, וזה נענה לבקשתם.

במוקד הערעור עומדת פרשנות המילה מחזיק בסעיפים 43 ו-47 לפקודת בריאות העם. סעיף 43 קובע: "כל דייר או מחזיק … חייב לנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים בהתאם לפקודה זו ולכל תקנות שהותקנו על פיה ע"י המנהל, כדי למנוע את גידול היתושים". סעיף 47 קובע: "רשאי המנהל לדרוש מאת המחזיק … להחזיק את הנחלים או אמות המים במצב כזה שלא יאפשר גידול יתושים". מכיוון שאין בפקודת בריאות העם הגדרה למונח "מחזיק", שאב השופט חנן מלצר דוגמא מסעיף 34כד לחוק העונשין, שהגדיר החזקה כ"שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו", ובהתאם להלכת הוכשטט אמר כי השליטה אינה חייבת להיות החזקה פיזית כי אם השפעה על מושא השליטה.

מכאן למד השופט מלצר כי המשיב מחזיק בשטח ולכן נושא באחריות פלילית. אמנם לא ניתן לראות באיגוד כ"מחזיק" בכל הקשר חוקי אחר, אולם כיוון שלצורך ביעור היתושים האיגוד הוא בעל הסמכות והוא זה ששולט בשטח באופן הטוב ביותר או "מונע הנזק הטוב ביותר" (בלשון דיני הנזיקין) – הוא הנושא באחריות הפלילית לאי-ביעור היתושים בנחל גזר.

עולה מפסיקתו של השופט מלצר כי ההרחבה המשמעותית שהוא עושה לא חלה רק על סעיפים 43 ו-47, אלא על המונח מחזיק לכל אורך הפקודה, או בלשונו: "הנה כי כן ככל שענייננו במחזיק במקום, עלינו לבחון האם יש לו שליטה באתר המדובר, הלכה למעשה, וזאת באספקלריה של פקודת בריאות העם". ומכאן שניתן להחילו גם על סעיף 54 לפקודת בריאות העם, האומר כי מחזיק שבשטחו התגלה מפגע – וסעיף 53 מונה עשרות מצבים הנכנסים תחת הגדרת המילה "מפגע" – חייב לפנות את המפגע אף אם הוא לא גרם למפגע זה במעשה או במחדל, וזאת למרות שסעיף 11ב לחוק למניעת מפגעים מחייב את המפגע או את בעל הנכס להפסיק את המפגע או לסלקו, והוא לא מסתפק רק במחזיק בעלמא. כלומר, האחריות המושתת בפקודת בריאות העם על מי שהמפגע מצוי בשטחו – הוא "המחזיק" – רחבה יותר מזו שבחוק למניעת מפגעים, שמצמצם את האחריות למפגע או לבעל הנכס בלבד.

לאור ההרחבה המשמעותית של השופט מלצר, כל עירייה או תאגיד מים וביוב, בנוסף לאיגודי הערים, יהיו חשופים מעתה לטענה שהינם "מחזיקים" של קרקעות בהם קיימים מפגעים סביבתיים. ניתן בהחלט לחשוב על אפשרות שבה רשות שבשטחה ישנו מאגר מים עומדים הנמצא אף אולי בשטח פרטי ואשר עשוי להיות מקור לקינון יתושים, או שבשטחה כל מפגע סביבתי אחר, תהיה אחראית לפינוי המטרד. אמנם לא  היא זו שגרמה למפגע או לא מופקדת על פינוי המפגע, כמו איגוד ערים הנ"ל, אך הפירוש של מחזיק כבעל שליטה עשוי להכריח אותה להיות אחראית למטרד, כיוון שהיא מונעת נזק יעילה. יש לזכור כי לפי סעיף 71א(ה) לפקודה, גם העבירות בפקודת בריאות העם הן עבירות מסוג אחריות קפידה, וככאלה אינן דורשות מחשבה פלילית או רשלנות, והעיקר בהן הוא ההתנהגות האובייקטיבית והתוצאה הפוגענית.

לסיום אבקש להעיר שתי הערות. ראשית, ראוי לציין את הקריאה הנואשת של בית המשפט העליון להחליף את פקודת בריאות העם המנדטורית בחוק ישראלי עדכני, המתאים לאתגרי השעה בתחומי הבריאות ואיכות הסביבה.

שנית, יש להדגיש כי למרות המוטיבציה הגבוהה של בית המשפט העליון להרחיב את האחריות הפלילית של הרשויות, מקרה זה ממחיש את טענתה של אור קרסין כי בתחום ההגנה על איכות הסביבה, המדיניות המשפטית אופיינה עד היום ברטוריקה מחמירה, בצד ענישה חלושה, שכן למרות שהשופט מלצר הרחיב את האחריות של איגוד הערים, הוא החליט להשאיר את הקנס שנתן בית המשפט השלום על כנו – 6,000 ש"ח בלבד. לארגון שמדווח על רווחים של מיליוני שקלים בשנה, סביר להניח כי הקנס הזה הוא לא יותר מ"מכה קלה בכנף". אם השמירה על איכות הסביבה אכן בראש מעייניו של בית המשפט, מן הראוי שיגבה זאת בענישה הולמת.

**

המאמר התפרסם לראשונה בגיליון 4 של כתב העת המקוון "מסחרי". ניתן לראות את המאמר כאן

למה לי לקחת ללב

בתקופה האחרונה שוחחתי עם כמה אנשים, ומהון לשם העניינים טיפה התלהטו, עקיצות ידידותיות התעופפו באוויר, ואז, בשתי שיחות שונות עם אנשים שונים, בן-זוגי לשיחה אמר לי: "אתה לא מבין שאף אחד לא יכול לפגוע בי. אתה לא מבין שאתה לא יכול לפגוע בי". וכמובן שכוונתם הייתה לא רק להדוף את העלבון, אלא להשתמש בו כחרב פיפיות: העלבון שהטחתי בהם, נהפך לעלבון כלפיי: אני כה חסר ערך בעיניהם שדבר שאומר לא נוגע בהם.

אני חושב שהמשפט הזה, "אף אחד/ אתה לא יכול לפגוע בי", מספר רבות על דוברו. למעשה, אני חושב שניתן להבין את המשפט הזה בשלוש דרכים, כשכל אחת גרועה מקודמתה. הדרך הראשונה היא לומר שהם משקרים. מכיוון שבתוך עמי אנוכי יושב – העם המכונה בני-אנוש, ואף אני בן אנוש, ואני יודע דבר או שניים על רגשות בני אדם – קשה לי להאמין שיש אדם שלא ניתן לפגוע בו, או אפילו בגרסה המעודנת – שאני לא יכול לפגוע בו. דעתי זו מבוססת בעיקר על היכרות בסיסית עם בני אדם, אבל גם על בני שיחתי כנ"ל.

כך, למשל, פעם אחת שוחחנו אני, פלונית ואלמונית, ובין השאר העברתי ביקורת על הלבוש של אחת המתרגלות (למה לא מלמדות אותן בסמינר לדוקטורנטיות להתאים בגדים? בחיי שקשה להקשיב בשיעור למרצה שמתלבשת ברישול). ואז בת שיחתי, אותה אחת מקודם שאמרה שאני לא יכול לפגוע בה, הפצירה בי שאחווה את דעתי על לבושה שלה, חזור והפצר, עד שלאחר יומיים (ברוטו) של הפצרות כנ"ל, נעתרתי. (הערה מתודית: יצא לי שם של אחד שמעביר ביקורת על הדרך שבה חבריי – בעיקר על א/נשים שאני מחבב או/ו לא מפחד מהן/ם [אני מפחד מ-99.9% מהעולם] – מתלבשים/ות. אלא שאני לא מעביר רק ביקורת, אני גם נותן הרבה מחמאות, ומשום מה אנשים זוכרים רק את הביקורת ולא את המחמאות. Note to myself: אני חייב להפסיק עם זה).

אם נצא מנקודת הנחה שליכולת של אדם מסוים לפגוע בנו יש קורלציה ליחס שלנו לאותם אנשים, כך שככל שדעתו של אותו אדם חשובה לנו כך גדלה המסוגלות שלו לפגוע בנו – היכולת לפגוע בנו והחשיבות שאנו מייחסים לדעתו של אותו אדם אלו שני צדדים של אותה מטבע – העובדה שפלונית הנ"ל שידלה אותי לחוות דעתי על לבושה אומרת בהכרח שאני יכול לפגוע בה. קשה לומר שמצד אחד דעתי חשובה לה אך מאידך אני לא יכול לפגוע בה (והדברים נכונים, בהבדלים הנדרשים, גם לבן שיחי השני שאמר לי כי איני יכול לפגוע בו).

וכאן אני מגיע לאפשרות השנייה לפירוש המשפט: הדחקה. אותם אנשים כל כך לא מודעים לעצמם שהם מדחיקים את האפשרות שניתן לפגוע בהם (שאני יכול לפגוע בהם), ובגלל חוסר המודעות הזו לדעתי מצבם גרוע מהראשונים, שלפחות יודעים שהם חיים בשקר. ושוב, אני מניח שכל בני האדם שווים, כולנו פגיעים. לאותם בני שיחי לעיל אין פטנט שאין לאנשים אחרים. אז למה הם עושים את זה? למה הם עוטים על עצמם פסבדונים של חסין-פגע? ככל הנראה בגלל שזה הדבר הכי יעיל לעשות. חונכנו, ובעיקר החיים שפשפו אותנו, כך שבכדי להצליח בחיים אין ברירה אלא לשים את הרגשות בצד. מי שפגיע נשאר מאחור.

אבל יש גם אפשרות שלישית, והיא שאותם בני אדם דוברי אמת, כלומר שאותם אנשים באמת לא פגיעים, הם מוטציה, זן מוצלח במיוחד, שלא יכול להיפגע (או להיפגע ממני). וכפי שציינתי, לדעתי זו האפשרות הגרועה ביותר, שכן הפגיעות היא פונקציה של רגישות, ורגישות אינה נעצרת בגופו של אדם, אלא להשקפתי היא תכונה כוללנית: אדם שרגיש לעצמו רגיש גם לעוול שנעשה לזולת. אני לא רוצה להיות אדם שאטום לסבלי הזולת. אבל גם אם אדם לא קרוב אצל עצמו בלבד, גם אם ניתן להיות רגיש לזולת ולנטרל את הרגישות ככל שהיא נוגעת לעצמך, עדיין יש חשיבות לפגיעות כיוון שהפגיעות היא המפתח לקבלת ביקורת, וקבלת ביקורת היא הדרך לשינוי. ולפעמים שינוי זה כל מה שאנחנו צריכים. לא כך?

האדם מחפש משמעות

אני חושב שאיבדתי את היכולת לחוות באופן בלתי אמצעי את המציאות. לפעמים אני מקנא באנשים "רגילים" שיכולים לפעול בעולם וליהנות מכל הטוב שהוא מציע מבלי לחשוב יותר מדי. הם לא צריכים לחשוב, הם פשוט נהנים. אבל כשאני עושה פעולה כלשהי בעולם, אני חייב שתהיה לה משמעות, אני חייב שהיא תעבור דרך מסנן של משמעות, דרך פריזמה של משמעות. אני לא יכול "סתם" ליהנות מתוכנית טלוויזיה או מטיול בטבע. אני רואה אנשים שכל החיים שלהם מדלגים ממסיבה למסיבה; יש לי חבר אינטלקטואל שאני מאוד מעריך שאוהב לשחק במשחקי מחשב – ובחיי שאני לא מבין למה הם עושים את זה. למה?! אני חייב שלפעולות שלי תהיינה משמעות! מה משמעותי בשחייה בבריכה? אין משמעות. ואני באמת לא זוכר מתי הייתי בפעם האחרונה בבריכה.

החיים כ"כ קצרים, ויש לנו כ"כ הרבה מה להספיק וכ"כ הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, שאין זמן לעשות פעולות חסרות משמעות. אין זמן. אין זמן להבלי העולם הזה. אפשר לומר שזו השקפת עולם "דתית", אבל אני לא מצפה לגמול על הפעולות שלי בעולם הבא – אני לא יודע אם הוא ישנו – אני רוצה משמעות עכשיו, בעולם הזה. (אנשים כמובן יכולים להסיק מכך שהזמן קצר שיש "לטרוף את החיים". ונניח ש"טרפנו את החיים". ואז מה?). כשכל פעולה מצריכה משמעות, סך כל הפעולות מצטמצם למינימום.

נכון, אני לא עושה רק פעולות שיש להן משמעות. אני "מבזבז זמן". אבל פעולות אלו באמת לא רבות, הן בבחינת רע הכרחי או הרע במיעוטו. כורח בל  יגונה. כשזו הגישה, הפעולות חסרות-המשמעות הן ספורות, מעטות. אני מתמקד בפעולות שיש להן פוטנציאל להפיק משמעות. יכול להיות שתהיה לי חוויה משמעותית בשחייה בבריכה, אך הסיכוי לכך קלוש. יש סיכוי רב יותר שאפיק משמעות מקריאת ספר. אבל אם אכן לא אפיק דבר משמעותי מהספר (אחכים, אתקרב לעצמי, אבין את העולם) – זו תהיה פעולה חסרת משמעות.

הדברים צפים כי יצא לי לדבר עליהם עם כמה וכמה אנשים. לאחרונה ישבתי עם מישהי בפגישה, והיא אמרה לי שזו "גישה" מאוד תועלתנית. זה נכון וזה גם מעניין, כי בדיוק באותו שבוע דיברנו על תועלתנות בקורס של המרצה לתורת המשפט. ואחת המסקנות אליה הגענו היא שכולנו תועלתניים. למשל, הפילוסוף ג'רמי בנת'ם (1748-1832) אמר שהשאת התועלת נאמדת בעונג (ומזעורה נמדד בסבל). למשל, אותה עלמה דגלה בצבירת חוויות. היא אמרה לי שלפי האסכולה שלי לעולם לא אדע מהי החוויה של לשכב על חוף הים. כלומר, בדרכה היא ממקסמת את התועלת שלה, היא משיאה את העונג שלה מהעולם הזה.

כפי שציינתי ברשומה קודמת (אודי vs. אי הוודאות), בתקופה האחרונה אני יוצא ובא ממרפאות שונות בשל בעייה רפואית לא ברורה. וכפי שציינתי, כיוון שמתחם אי הוודאות הוא כה רחב – הכל או לא כלום – יצא לי להרהר בסיטואציה שזה "הכל", כלומר שזו מחלה סופנית (הרהור בעלמא). ובאותה שיחה לעיל, שאלה אותי האישה שאלה שלכאורה מוטטה את האסכולה שבניתי לי: מה הייתי עושה אם היו מודיעים לי שנשארו לי עוד מספר חודשים לחיות. האם עדיין הייתי ממשיך בסוּרי: קורא ספרים, מחפש משמעות, או שהייתי עוזב הכל והולך "לטרוף את החיים"? התשובה האינסטינקטיבית שלי הייתה כן, הייתי עוזב הכל ויוצא "לחיות את הרגע". אבל כעבור זמן, כתוצאה מההרהורים הנ"ל, פקפקתי בתשובה שלי. אני לא באמת אצטער אם יהיו חוויות שלא אחווה, אני לא באמת מאמין ברשימת חוויות שצריך לסמן לידם וי. גם אם מלאך המוות יסמן לי עם שעון החול שזמני אוזל, אני עדיין אמשיך לחפש משמעות.

מתחילים/ ריימונד קארבר – ביקורת

את קובץ הסיפורים "מתחילים" של ריימונד קארבר קראתי במקביל לקורס "דיני משפחה" שאני לומד באוניברסיטה, והקריאה המקבילה – של הקורס ושל הספר – הדהדה לי הדדית, כך שהקורס שימש חומר מבוא לקריאת הספר, והספר שימש חומר קריאה משלים לחומרי הקריאה הנלמדים במהלך הקורס.

הספר הוא הוצאה מחדש של קובץ הסיפורים "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", שהוציא קארבר ב-1981, ללא התערבותו האינטנסיבית של גורדון ליש, עורכו של קארבר. לדעתי השם הראשון שניתן לספר מוצלח יותר, כי הוא מצליח לשקף את התמה המרכזית שמצאתי בקובץ הסיפורים, או את השאלה המרכזית שעומדת בבסיסם: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה?

שם הקורס "דיני משפחה" הוא במידה רבה מסמן שקרי: הנמען סבור כי הוא מצביע ישירות על המסומן, כי ניתן ללמוד בו "מהי משפחה", כשלמעשה למדים בו "מהי לא משפחה". הצוהר דרכו נפגשים בקורס עם דיני המשפחה נעשה בעיקר בהליכי גירושין, המקרים הנלמדים במסגרת דיני המשפחה מספרים על בגידות, סחיטות הדדיות, סירובי גט וכיו"ב, כשכל סיפור טרגי מקודמו. אי אפשר להיבנות מזה, אי אפשר מכלל לאו להסיק הן – לא ניתן מתוך ראיה מה לא לעשות – לדעת מה כן לעשות. ולא אחת אני שואל את עצמי: כיצד זה יתכן? כיצד אנשים שנשבעו אהבה זה לזו מסוגלים לעולל כל כך הרבה רע לבן זוגם? כיצד סיפור שהתחיל עם כל כך הרבה ציפיות ותקוות מסתיים באופן כזה טרגי?

התשובה נמצאת, בין השאר, בסיפורים של קארבר. שלא כמו המקרים המגיעים לבית המשפט, שמספרים כיצד החבילה מתפרקת, חלק מסיפוריו של קארבר, כמו "איפה כולם", "ביתן קיץ" ו"הסטוץ", מתמקדים ברגע שלפני, הוא מצליח לכלוא את הזמן ולהתבונן שנייה לפני שהכל קורה, לפעמים כאשר הסוף ידוע מראש ולפעמים כשהסוף לא ידוע. הוא מצליח להשהות את הצמצם על הרגע שבו האדם נותן מכה קלה למגדל קלפים ורגע לפני שהמגדל מתמוטט – כשאפילו הדמויות בסיפור חושבות שהכול כרגיל, ורק המספר והקורא רואים את האסון המתקרב ולא יכולים לעשות עם זה כלום. חטיבה נוספת של סיפורים מתמקדת ברגע אחרי שהעולם חרב, כמו בסיפורים המצוינים "אולי תרקדו" ו"עינית", שבעדינות וברגישות שקארבר מספר אותם מדגישים את החלל שנפער אצל האדם לאחר הגירושין. נדמה שרגישות זו מצליחה ללכוד את השבריריות של מוסד הנישואין כולו.

אולם העדינות והרגישות מורגשות היטב בכל סיפוריו של קארבר, גם בחטיבת הסיפורים בקובץ שלא מדברת על אהבה, כמו ב"דבר קטן וטוב", אחד הסיפורים המצוינים בספר, וב"רוצה לראות משהו". קארבר לא נדרש למניפולציות שננקטות לעתים בסיפורים קצרים, כמו בסיפורי הפתעה, קרי סיפורים שהסיום שלהם סוגר איזה פער שהקורא לא היה מודע לקיומו, וכך נוצר ניגוד בין מה שהקורא חשב שיקרה לבין מה שהתרחש באמת. בסיפורים הרגישים קארבר במיטבו. הסיפורים שמתארים את המריבות והאלימות בין בני הזוג טובים פחות לדעתי, שכן הם מתרחשים במתח גבוה; כשכולם צועקים מסביב קשה להקשיב לסיפור. 

סיפורים קצרים, לרוב, הם כמו ממתק: הם חזקים ואינטנסיביים מאוד וקשה לקוראם ברצף. קריאה של מספר סיפורים בזה אחר זה ממחישה את עיקרון "התועלת השולית הפוחתת": הביס הראשון מהעוגה יהיה טעים יותר מהביס השני, והביס השני לא ידמה בטעמו לביס העשירי. לכן מומלץ לקרוא את "מתחילים" בכל פעם קצת. כך ניתן יהיה להשיא את ההנאה מהספר הנפלא של קארבר.


פורסם לראשונה במדור הספרות "חיה רעה" באתר "מגפון", כפי שניתן לראות כאן

3 הערות על הדרת המזרחיים מהשטרות החדשים

אישורה של הממשלה את עיצוב השטרות החדשים בתחילת השבוע, שחרר (שוב) את "השד העדתי" מהבקבוק, שכן המהלך לווה בביקורת שאין ולו דמות אחת ממוצא מזרחי שמעטרת את השטרות. וברעש הסערה התקשורתית שמעתי כמה טענות חזקות לצד טענות שטותיות, ולכן חשבתי שלא מן הנמנע שאכתוב את מחשבותיי בנושא, ותמקמו אותן אתן על הסקאלה שבין טענות חשובות לקשקוש-בלבוש.

[1] לרוב, כשעולה הדרישה לייצוג של מיעוט/ אוכלוסיה מודרת בפורומים שונים, היא צופנת בתוכה שתי דרישות שונות, או דרישה והנחה סמויה. הדרישה הראשונה היא שיינתן ייצוג לאותו פלח באוכלוסיה שלא זכה לייצוג, כשהטענה היא שאי-ייצוגו נובע מאותו מאפיין שבגללו הוא נכלל בתוך המיעוט. כך, כשיש דרישה לייצוג מזרחי, כוונת המוחים היא לא לומר "גם לנו מגיע", כי אם בקשה להכליל מזרחי שאינו מיוצג בשל היותו מזרחי. כלומר, זו לא רק בקשה למן "שוויון פורמאלי" אלא תיקון אפלייה. וככזה, יש לו חשיבות רבה על המסר שהוא מבקש להעביר לכלל אותו ציבור לא מיוצג: שהוא לא שקוף, שהוא לא נחוּת, וכשמעלימים ציבורים שלמים מייצוג, יש נטייה גם להתעלם מכל הציבור כולו. ומכאן שבייצוג קבוצות מיעוט בקבוצות מפתח יש גם בכדי לכונן את עצמו ואת זהותו של אותו בן לקבוצת המיעוט.

ההנחה הסמויה היא שאותו מיעוט אמור להביא אתו דבר-מה נוסף, מצופה ממנו להשמיע קול אחר. כך הוא בייצוג של נשים בדירקטוריונים או במוסדות המדינה, וכך הוא בבחירת שופט מזרחי לבית המשפט העליון. מהו אותו דבר מה נוסף? ככל הנראה כל מה שההגמוניה היא לא, כל מה שההגמוניה משליכה על "האחר", ומכאן שהמייצג יכול לכלול תכונות סותרות: רכות וחמלה, מסורת, הקשבה – you name it. בנוגע לפרשת שטרות כסף, ברור כי רק האלמנט הראשון נמצא, וזה לדעתי האלמנט המשמעותי יותר.

[2] שמעתי טענה כי אין מקום לערבב רוח (משוררים) וחומר (כסף), אולם לפנים הניבטות אלינו מהשטרות, ולייצוג של קבוצות מיעוט במטבע (שטר) המקומי בפרט, יש חשיבות רבה. הכסף המקומי הוא סמל לעצמאות, לריבונות, לחוזק כלכלי. כאשר מטביעים על המטבע המקומי את דמותם של אנשי רוח מסוימים, לא רק "עושים כבוד" לאותם אנשים, לא רק מתגאים באנשי הרוח שלנו; בהטבעתם של טשרניחובסקי ואלתרמן על השטרות אנחנו אומרים שלא פחות משאנחנו כאן בזכות העוצמה הכלכלית – אנחנו כאן בזכות אותם אנשי הרוח. כשם שמטבע לאומי מכונן את המדינה, כך אלתרמן וטשרניחובסקי מכוננים את המדינה. העצמאות והריבונות של ישראל היא תוצאה של רחל ולאה גולדברג לא פחות מאשר באמצעות השקל החדש.

[3] תומר פרסיקו כתב (בדף הפייסבוק שלו) כי הוא בעיקרון הוא בעד ייצוג של מזרחים על השטרות, אך לא היה רוצה שהדבר היה נעשה כחותמת גומי בלבד: "נאמר שהשופט טירקל, או שרי רז, לא מבינים דבר בפיוט. כלום. הם אפילו לא שמעו על דוד בוזגלו. אבל אומרים להם: אנחנו צריכים מזרחי על שטר. אז הם אומרים: בסדר, תביאו מזרחי ונשים על שטר. אז אומרים להם: הנה, בוזגלו. אז הם אומרים: שיגעון, קיבלנו. עכשיו, שאלו את עצמכם: האם באמת יש כאן הבעת הערכה לדוד בוזגלו?".

פרסיקו כמובן עונה בשלילה. אבל לדעתי התשובה לכך היא בחיוב או למצער מורכבת יותר. והדבר גם משיק לנקודה הבאה: כל האנשים שכתבו נגד הדרת המזרחים מהשטרות החדשים, מנו מספר מועמדים ראויים ואמרו כי הם יכולים למנות עוד עשרות כאלו. אך מאליה מתבקשת השאלה: גם אם אינם צריכים להתאמץ בכדי לקושש כמה מזרחים ראויים, מהם אותם עשרות מול המאות והאלפים שניתן למנות מקרב האשכנזים? אינכם רואים שזה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל?

התשובה שלי היא שזה לא משנה, כשם שהתשובה שלי לשאלה שפרסיקו מעלה היא בחיוב. האם מישהו זוכר שמגילת שיר השירים כמעט ולא נכנסה לתנ"ך? האם התהליכים שמתאר פרסיקו אינם מתרחשים, בוורסיה כזו או אחרת, בהרבה וועדות בכנסת? האם מישהו זוכר, והדבר קרה רק לפני 20 שנה, שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר ברוב של 32 חברי כנסת מול 21 מתנגדים? האם הדבר עמד בדרכו של הגל הגואה של "המהפכה החוקתית"?

תהליכי קנוניזציה אינם נבחנים בכאן ובעכשיו, אלא בהשפעתם לטווח הארוך. ההערכה (ואני טענתי שיותר מעוצמה יש כאן ביטוי לקוממיות) שפרסיקו מצפה לה אינה נמדדת במעשה ההטבעה עצמו, אלא היא הליך מתמשך שמתכונן ע"י כל הנמענים של המטבע הלאומי. ולכן יש חשיבות פחותה שאותם גדולי רוח ממוצא מזרחי הם  מיעוט, שכן מה שיזכרו זה את אותן דמויות שיוטבעו על השטרות. תהליכי קנוניזציה הם עיקשים וארוכים, ותוצאתם תקבע לא בהכרח באקט הראשוני, אלא בהליך הדהוד חוזר בין המוען לנמענים במהלך הדורות.