האדם מחפש משמעות

אני חושב שאיבדתי את היכולת לחוות באופן בלתי אמצעי את המציאות. לפעמים אני מקנא באנשים "רגילים" שיכולים לפעול בעולם וליהנות מכל הטוב שהוא מציע מבלי לחשוב יותר מדי. הם לא צריכים לחשוב, הם פשוט נהנים. אבל כשאני עושה פעולה כלשהי בעולם, אני חייב שתהיה לה משמעות, אני חייב שהיא תעבור דרך מסנן של משמעות, דרך פריזמה של משמעות. אני לא יכול "סתם" ליהנות מתוכנית טלוויזיה או מטיול בטבע. אני רואה אנשים שכל החיים שלהם מדלגים ממסיבה למסיבה; יש לי חבר אינטלקטואל שאני מאוד מעריך שאוהב לשחק במשחקי מחשב – ובחיי שאני לא מבין למה הם עושים את זה. למה?! אני חייב שלפעולות שלי תהיינה משמעות! מה משמעותי בשחייה בבריכה? אין משמעות. ואני באמת לא זוכר מתי הייתי בפעם האחרונה בבריכה.

החיים כ"כ קצרים, ויש לנו כ"כ הרבה מה להספיק וכ"כ הרבה דברים שאנחנו לא יודעים, שאין זמן לעשות פעולות חסרות משמעות. אין זמן. אין זמן להבלי העולם הזה. אפשר לומר שזו השקפת עולם "דתית", אבל אני לא מצפה לגמול על הפעולות שלי בעולם הבא – אני לא יודע אם הוא ישנו – אני רוצה משמעות עכשיו, בעולם הזה. (אנשים כמובן יכולים להסיק מכך שהזמן קצר שיש "לטרוף את החיים". ונניח ש"טרפנו את החיים". ואז מה?). כשכל פעולה מצריכה משמעות, סך כל הפעולות מצטמצם למינימום.

נכון, אני לא עושה רק פעולות שיש להן משמעות. אני "מבזבז זמן". אבל פעולות אלו באמת לא רבות, הן בבחינת רע הכרחי או הרע במיעוטו. כורח בל  יגונה. כשזו הגישה, הפעולות חסרות-המשמעות הן ספורות, מעטות. אני מתמקד בפעולות שיש להן פוטנציאל להפיק משמעות. יכול להיות שתהיה לי חוויה משמעותית בשחייה בבריכה, אך הסיכוי לכך קלוש. יש סיכוי רב יותר שאפיק משמעות מקריאת ספר. אבל אם אכן לא אפיק דבר משמעותי מהספר (אחכים, אתקרב לעצמי, אבין את העולם) – זו תהיה פעולה חסרת משמעות.

הדברים צפים כי יצא לי לדבר עליהם עם כמה וכמה אנשים. לאחרונה ישבתי עם מישהי בפגישה, והיא אמרה לי שזו "גישה" מאוד תועלתנית. זה נכון וזה גם מעניין, כי בדיוק באותו שבוע דיברנו על תועלתנות בקורס של המרצה לתורת המשפט. ואחת המסקנות אליה הגענו היא שכולנו תועלתניים. למשל, הפילוסוף ג'רמי בנת'ם (1748-1832) אמר שהשאת התועלת נאמדת בעונג (ומזעורה נמדד בסבל). למשל, אותה עלמה דגלה בצבירת חוויות. היא אמרה לי שלפי האסכולה שלי לעולם לא אדע מהי החוויה של לשכב על חוף הים. כלומר, בדרכה היא ממקסמת את התועלת שלה, היא משיאה את העונג שלה מהעולם הזה.

כפי שציינתי ברשומה קודמת (אודי vs. אי הוודאות), בתקופה האחרונה אני יוצא ובא ממרפאות שונות בשל בעייה רפואית לא ברורה. וכפי שציינתי, כיוון שמתחם אי הוודאות הוא כה רחב – הכל או לא כלום – יצא לי להרהר בסיטואציה שזה "הכל", כלומר שזו מחלה סופנית (הרהור בעלמא). ובאותה שיחה לעיל, שאלה אותי האישה שאלה שלכאורה מוטטה את האסכולה שבניתי לי: מה הייתי עושה אם היו מודיעים לי שנשארו לי עוד מספר חודשים לחיות. האם עדיין הייתי ממשיך בסוּרי: קורא ספרים, מחפש משמעות, או שהייתי עוזב הכל והולך "לטרוף את החיים"? התשובה האינסטינקטיבית שלי הייתה כן, הייתי עוזב הכל ויוצא "לחיות את הרגע". אבל כעבור זמן, כתוצאה מההרהורים הנ"ל, פקפקתי בתשובה שלי. אני לא באמת אצטער אם יהיו חוויות שלא אחווה, אני לא באמת מאמין ברשימת חוויות שצריך לסמן לידם וי. גם אם מלאך המוות יסמן לי עם שעון החול שזמני אוזל, אני עדיין אמשיך לחפש משמעות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s