מיהו מחזיק? על הרחבת האחריות הסביבתית של רשויות

פתגם בתלמוד אומר כי "קדרה של שותפים היא לא חמה ולא קרה" (עירובין ג, ע"א). כך גם במציאות משפטית לא בהירה, יכול ויהיו מספר גופים שאחראים ולא-אחראים בו-זמנית על מפגעים סביבתיים הנמצאים בשטחם. האם הרשויות השונות עושות ככל יכולתן בכדי למנוע מפגעים אלו? האם ניתן להרחיב את האחריות שלהן לכך?
.

לקיץ נקשרות לרוב אסוציאציות חיוביות, אולם הקיץ העומד לפתחנו מביא עמו גם יתושים. יתושים, זאת יש לדעת, אינם רק מטרד כי אם מפגע תברואתי, כמו שנוכחנו מקדחת הנילוס המערבי, מטרד שבסופו של תהליך עלול לחולל תחלואה ואף תמותה. לאלו הסוברים כי קדחת הנילוס התרחשה בתחילת שנות האלפיים ואינה עוד מנת חלקנו, הזכיר קיץ 2012 כי קדחת הנילוס עדיין כאן, ולא מן הנמנע שהיא תשוב לפקוד את ישראל בקיץ הממשמש ובא.

מציאות משפטית לא בהירה דיה, מאפשרת לרשויות להיות אחראיות ולא אחראיות בו זמנית. האם הרשויות השונות עושות ככל יכולתן כדי למנוע מרבצי יתושים? האם ניתן להרחיב את האחריות שלהן לכך? ברע"פ 11623/05 מדינת ישראל נ' איגוד ערים אזור איילון, שיצא לאחרונה מבית המשפט העליון, ישנה הרחבה פרשנית משמעותית של אחריות הרשויות למפגעים סביבתיים.

המשיב, איגוד ערים אזור איילון (ביעור יתושים וסילוק אשפה), מופקד, בין יתר תפקידיו, על ביעור יתושים בשטחי הרשויות המקומיות המאוגדות בו, כשבשטח רשויות אלו מצוי נחל גזר, אשר בשטחו נתגלו מקרים של קדחת הנילוס המערבי. במהלך חודש ספטמבר 2001, נתן המנהל, כהגדרתו בפקודת בריאות העם, הוראה לאיגוד לנקוט אמצעים למניעת מפגע היתושים בנחל, ומשנמצא בשלוש ביקורות שונות כי האיגוד לא מילא אחר הנחיות המנהל, ושטח גידול זחלי היתושים לא הודבר כיאות, הגישה המדינה כתב אישום נגד האיגוד. לאחר שבית המשפט השלום ברמלה זיכה את האיגוד, ובית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע אותו חלקית, ביקשו שני הצדדים רשות ערעור מבית המשפט העליון, וזה נענה לבקשתם.

במוקד הערעור עומדת פרשנות המילה מחזיק בסעיפים 43 ו-47 לפקודת בריאות העם. סעיף 43 קובע: "כל דייר או מחזיק … חייב לנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים בהתאם לפקודה זו ולכל תקנות שהותקנו על פיה ע"י המנהל, כדי למנוע את גידול היתושים". סעיף 47 קובע: "רשאי המנהל לדרוש מאת המחזיק … להחזיק את הנחלים או אמות המים במצב כזה שלא יאפשר גידול יתושים". מכיוון שאין בפקודת בריאות העם הגדרה למונח "מחזיק", שאב השופט חנן מלצר דוגמא מסעיף 34כד לחוק העונשין, שהגדיר החזקה כ"שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו", ובהתאם להלכת הוכשטט אמר כי השליטה אינה חייבת להיות החזקה פיזית כי אם השפעה על מושא השליטה.

מכאן למד השופט מלצר כי המשיב מחזיק בשטח ולכן נושא באחריות פלילית. אמנם לא ניתן לראות באיגוד כ"מחזיק" בכל הקשר חוקי אחר, אולם כיוון שלצורך ביעור היתושים האיגוד הוא בעל הסמכות והוא זה ששולט בשטח באופן הטוב ביותר או "מונע הנזק הטוב ביותר" (בלשון דיני הנזיקין) – הוא הנושא באחריות הפלילית לאי-ביעור היתושים בנחל גזר.

עולה מפסיקתו של השופט מלצר כי ההרחבה המשמעותית שהוא עושה לא חלה רק על סעיפים 43 ו-47, אלא על המונח מחזיק לכל אורך הפקודה, או בלשונו: "הנה כי כן ככל שענייננו במחזיק במקום, עלינו לבחון האם יש לו שליטה באתר המדובר, הלכה למעשה, וזאת באספקלריה של פקודת בריאות העם". ומכאן שניתן להחילו גם על סעיף 54 לפקודת בריאות העם, האומר כי מחזיק שבשטחו התגלה מפגע – וסעיף 53 מונה עשרות מצבים הנכנסים תחת הגדרת המילה "מפגע" – חייב לפנות את המפגע אף אם הוא לא גרם למפגע זה במעשה או במחדל, וזאת למרות שסעיף 11ב לחוק למניעת מפגעים מחייב את המפגע או את בעל הנכס להפסיק את המפגע או לסלקו, והוא לא מסתפק רק במחזיק בעלמא. כלומר, האחריות המושתת בפקודת בריאות העם על מי שהמפגע מצוי בשטחו – הוא "המחזיק" – רחבה יותר מזו שבחוק למניעת מפגעים, שמצמצם את האחריות למפגע או לבעל הנכס בלבד.

לאור ההרחבה המשמעותית של השופט מלצר, כל עירייה או תאגיד מים וביוב, בנוסף לאיגודי הערים, יהיו חשופים מעתה לטענה שהינם "מחזיקים" של קרקעות בהם קיימים מפגעים סביבתיים. ניתן בהחלט לחשוב על אפשרות שבה רשות שבשטחה ישנו מאגר מים עומדים הנמצא אף אולי בשטח פרטי ואשר עשוי להיות מקור לקינון יתושים, או שבשטחה כל מפגע סביבתי אחר, תהיה אחראית לפינוי המטרד. אמנם לא  היא זו שגרמה למפגע או לא מופקדת על פינוי המפגע, כמו איגוד ערים הנ"ל, אך הפירוש של מחזיק כבעל שליטה עשוי להכריח אותה להיות אחראית למטרד, כיוון שהיא מונעת נזק יעילה. יש לזכור כי לפי סעיף 71א(ה) לפקודה, גם העבירות בפקודת בריאות העם הן עבירות מסוג אחריות קפידה, וככאלה אינן דורשות מחשבה פלילית או רשלנות, והעיקר בהן הוא ההתנהגות האובייקטיבית והתוצאה הפוגענית.

לסיום אבקש להעיר שתי הערות. ראשית, ראוי לציין את הקריאה הנואשת של בית המשפט העליון להחליף את פקודת בריאות העם המנדטורית בחוק ישראלי עדכני, המתאים לאתגרי השעה בתחומי הבריאות ואיכות הסביבה.

שנית, יש להדגיש כי למרות המוטיבציה הגבוהה של בית המשפט העליון להרחיב את האחריות הפלילית של הרשויות, מקרה זה ממחיש את טענתה של אור קרסין כי בתחום ההגנה על איכות הסביבה, המדיניות המשפטית אופיינה עד היום ברטוריקה מחמירה, בצד ענישה חלושה, שכן למרות שהשופט מלצר הרחיב את האחריות של איגוד הערים, הוא החליט להשאיר את הקנס שנתן בית המשפט השלום על כנו – 6,000 ש"ח בלבד. לארגון שמדווח על רווחים של מיליוני שקלים בשנה, סביר להניח כי הקנס הזה הוא לא יותר מ"מכה קלה בכנף". אם השמירה על איכות הסביבה אכן בראש מעייניו של בית המשפט, מן הראוי שיגבה זאת בענישה הולמת.

**

המאמר התפרסם לראשונה בגיליון 4 של כתב העת המקוון "מסחרי". ניתן לראות את המאמר כאן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s