תקופת מבחנים/ רווקוּת

הַהֶבְדֵּל בֵּין שְׁמּוֹנִים לְתִשְׁעִים הוּא

קָפֶה מֻגָּשׁ לַמִטָּה,

חִיּוּךְ נִשְׁלַח דֶּרֶךְ מַרְאָה,

יָד מוֹצֵאת יָד מִתַּחַת שְׂמִּיכָה,

קַרְסֹל בְּקַרְסֹל מִתְחַכֵּךְ.

.חִבּוּק.

צביטה קטנה בלב: על הספר "גחליליות" של גילית חומסקי

קורא פותח כריכה של ספר. כמו תמיד, כשהוא ניצב בנקודת הזינוק, בנקודת הפתיחה, הוא חושש. הוא לא יודע מה צפוי לו בין עליו של הספר. הוא קופץ לתוך ענן של עמימות, לתוך מים עמוקים של אי-ודאות. הוא מגשש באפלה עד שהוא חש בידה הבוטחת של הסופרת. הסופרת מושיטה לו יד ואומרת לו: בוא אתי. הקורא מושיט לה ידו, ויחד הם צועדים בשבילי הסיפור.

הספר "גחליליות" של גילית חומסקי עוקב אחר סיפורה של יפעת רוזנברג, צעירה ששנות ילדותה כדתייה עברו עליה בבני ברק המתחרדת, ושבמהלך הסיפור מתבשרת שהיא מועמדת לתפקיד ייצוגי חשוב.

הספר מדלג בין שתי נקודות תצפית: זו של יפעת הצעירה וזו של יפעת המבוגרת. נקודת התצפית הילדותית מחדירה לספר משב רוח מרענן, שכן היא מאפשרת לבחון את המציאות מזווית ראיה חדשה, ולא דרך עיני השגרה של המבוגר. וב"גחליליות", המבקש לספר גם את סיפורה של העיר בני ברק, יש לכך חשיבות כפולה – תצפית זו מאפשרת לראות את העיר לא בצבעי שחור-לבן, אלא דרך עיניהם של הילדים, שטרם עברו הליך חִברוּת מלא, ומנעד הצבעים שלהם רחב יותר משל המבוגרים. מאידך, נקודת התצפית הילדית מאפשרת לראות עוולות קטנות, שמקוממות דווקא בגלל שהן שוליות-לכאורה, כמו כשהספרנית מסרבת להשאיל ספר למספרת, כיוון שהיא לא מתלבשת "נכון".

טביעת ידה של חומסקי כמשוררת מורגשת היטב בספר. לפרקים, למרות ששורות הספר מיושרות מימין לשמאל, אפשר לחוש ריתמוס לירי, כאילו שורות הספר היו קצוצות כבשיר. ישנם משפטים בספר שבנויים "נכון" מבחינה תחבירית, אך למעשה הם לא גמורים, סתומים, ואלו משרים על הספר אווירה קסומה.

המשפטים שאינם גמורים יוצרים את האינטימיות הכה נחוצה שבין הקורא למחבר, כמו שני אהובים שהאחד אומר חצי משפט והשני יודע בדיוק למה הוא מתכוון. התקשורת שבין הקורא למחברת היא ברמה כל כך גבוהה, שהקורא לא נדרש למשפטים מפורשים, והמחברת מצדה משיבה לו אהבה.

אולם דווקא כשיחסי האמון בין הקורא למחברת בשיאם, המחברת מקלקלת את הרקמה העדינה שנוצרה בין השניים, כאשר היא מעלה באוב שדים מן העבר של יפעת ומכריחה אותה להתעמת עמם. מתווסף לכך הדחף של חומסקי לסגור מעגלים, והתחושה המתקבלת היא שסגירת המעגלים נכפית על הספר.

הקורא והמחברת הולכים בין שבילי הספר שלובי זרועות, אך המחברת אינה סומכת על הקורא שילך עמה עד לסוף הספר. היא חוששת שהקורא יברח לה. כשם שהקורא זקוק למחברת, זקוקה היא לו – ולכן היא חשה צורך ליצור מניפולציה ספרותית, להגביר את עוצמת הלהבות כדי להבטיח את הישארות הקורא. נוסף על כך, המחברת לא סומכת על הקורא שיחבר את כל קצוות הסיפור בעצמו, בראשו. דווקא ברגע הכי אינטימי, המספרת, שעד כה בטחה בקורא שיבין דבר מתוך דבר, מקפידה בסוף הסיפור להאכילו בכפית. והקורא, ששמר אמונים למחברת ומעולם לא ביקש מחוות מז'וריות כאלו או הוראות מדויקות, שלאורך כל הספר חש "ביחד", מרגיש פתאום בודד. הוא יודע שאין בכך בכדי לקלקל את הדרך הארוכה והנפלאה שהוא והמחברת עשו יחד, ושאין סופו מעיד על תחילתו. אבל בתוך תוכו, הוא מרגיש צביטה קטנה בלב.

פורסם לראשונה באתר מגפון: http://megafon-news.co.il/asys/archives/155920

אובדן הנעורים: על התוכנית לטיפוח מצויינות

הפקולטה למשפטים מעודדת מסלול עוקף נעורים. הבהלה להתמחות, או באופן רחב יותר – המירוץ לקריירה המקצועית – מדהיר את תלמידי ותלמידות הפקולטה לשדרג את קורות החיים שלהם, לעבות את הרזומה בעוד עבודה פארא-משפטית מסייעת, שורה לחיזוק הקוּרִיקוּלוּם וִיטֶה, או כל דבר-מה נוסף. התלמיד הופך להיות סל"ק  סטודנט לחוץ קריירה (אפשר גם לחוץ-התמחות. במקור זה נשמע יותר טוב: בל"ח/ית – בחור/ה לחוצ/ת חתונה). והמחשבה קדימה לעבר התחנה הבאה, הדאגה התמידית לעתיד המקצועי, גורמת לנו במקום לחיות בהווה – לחיות בעתיד, היא מוחקת למעשה את ההווה. וכפי שציינתי בעבר ("המתנדבים בע"מ"), גם אני חטאתי בכך. וכשההווה הוא הנעורים, משמעות הדבר היא אובדן הנעורים.

יש חשיבות לחיות כל שלב בחיים במלואו – "לכל זמן, ועת לכל-חפץ תחת השמים", אמר קהלת – אך אני חושב שישנה חשיבות יתרה כשזה נוגע לנעורים. ראשית כי כדאי, כיוון שמדובר בתקופה יחסית קצרה שלעולם לא תשוב, ובעיקר בתחנה אחרונה לפני "החיים הבוגרים". כשחבר ללימודים סיפר לי כי הוא מתחיל לעבוד במשרד עורכי-דין נחשק על תקן של מתמחה – והוא עודנו סטודנט – נזכרתי בכך שכילדים קטנים, שטרם קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות, היינו "מתחרים" בינינו מי יצליח לצום יותר זמן בתעניות שבלוח השנה היהודי, כשהשיא כמובן היה לצום את הצום במלואו, ושהמורה אמרה לנו: עוד יהיו לכם 70 שנה לצום "עד הסוף", אז לאן אתם ממהרים? תיהנו מהעובדה שאתם מותרים באכילה. וחשבתי על אותו חבר, שאמנם בהחלט השיג משרה נחשקת, אבל ויתר לחלוטין על כל תקופת הלימודים. ואני חושב: אט לך בנאדם. מה הלחץ? יהיו לך עוד 60 שנה של עבודה כעורך-דין, תהנה משיעור משעמם, קפה פושר (תרתי משמע) בגרג או קוּלֵר שלא עובד בימי האביב השרביים. כלומר גם החוויות הלא-חיוביות (וקל וחומר החוויות החיוביות) הן חד-פעמיות, הן לעולם לא יחזרו. הנעורים הם התחנה האחרונה לפני שהרכבת נוסעת לעבר החיים הבוגרים.

אך מעבר לכך שכדאי לחיות את הנעורים, אני חושב שגם צריך לחיות אותם, כי לפעמים דילוג על שלבים בחיים, הליך גדילה מואץ, יציאה לעולם בטרם עת – עשויים לגרום לרגרסיה (נסיגה), לכך שהאדם בגיל 30 מרגיש צורך לשחק בברביות. אני נזכר בחבר טוב שהחליט שכל התיכון הוא בזבוז זמן אחד גדול, ולכן סיים את כל הבגרויות בכיתה י"א ובכיתה י"ב החל ללמוד בישיבה גבוהה. מעבר לעובדה שכל ההליך לווה בקשיים, אני זוכר שבאתי אליו הביתה בערך כשהיינו בני 23, והוא בדיוק הראה לי את מערכת התופים שהוא קנה. והדבר הראשון שחשבתי עליו באותו זמן הוא: הבנאדם פספס את חוויית הנעורים.

ואם ניתן לפטור את כל הדוגמאות הנ"ל בלחץ פנימי, בשיגעון של התלמידים ותו לא, באה התוכנית לטיפוח מצוינות שפתחה הפקולטה – וטופחת על פנינו. אלו לא רק התלמידים שהם לחוצי-עתיד, גם הפקולטה מעודדת זאת. תלמידי התוכנית, נאמר לנו, "… יידרשו להתמודד עם משימות ולעמוד במטלות נוספות על אלה שעומדים בהן חבריהם… ויידרשו לתרום לפקולטה ולחבריהם הלומדים בה על-ידי ארגון פעילויות אקדמיות, ציבוריות וחברתיות… תקוותנו היא כי חלק משמעותי מבוגרי התכנית ימשיכו ללימודי מחקר וישתלבו בפרויקטים מיוחדים עתידיים."

אני חושב שאפשר לדחות את המחשבות על "פרויקטים עתידיים" – ואפילו מחשבות על עתיד מחקרי – לסוף התואר, ואולי אפילו לסוף ההתמחות. אפשר ליהנות  מריבוי האפשרויות העומדות לפתחנו באשר לחיינו העתידיים, אפשר ליהנות מהשהות וההתבשלות בתוך סימן שאלה – כל עוד אנחנו לא מוכרחים לקבל את ההחלטות, כל עוד קול דודי לא דופק על הדלת, כל עוד לא הגיעה השעה. אפשר לחגוג את היותנו סימן שאלה.

אבל הפקולטה חושבת אחרת. במקום לחיות את ההווה, לחוות את ההווה, הפקולטה כבר מכוונת את התלמידים אל עבר מטרה מוגדרת בעתיד, ובאופן ספציפי יותר – לעתיד מחקרי. היא לא רואה צורך או כדאיות בלחיות את ההווה, לחוות את הנעורים. השופט מישאל חשין אמר (בע"ם 6106/92): "קטן הוא אדם… הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו", והפקולטה אומרת: "תלמיד הוא חוקר, גם אם חוקר קטן בממדיו". היא רוצה לגנוז לנו את התוכניות שלנו לנעורים. תחת האצטלה של "מצויינות", היא מוכרת לנו מסלול ישיר לחיי המבוגרים. התוכנית אולי מציעה טיפוח מצויינות, אך היא למעשה קפסולה מרוכזת להזדקנות מואצת.

והדברים ידועים

הדברים ידועים. בבסיס התיאוריה הפוליטית של הפילוסופים תומאס הובס ו-ז'אן ז'אק רוסו, עומדות שתי תפישות קוטביות על "טבע האדם". בעוד הובס טען כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רוסו סבר כי יצר לב האדם טוב מנעוריו. כתבתי בעבר כי מחלוקת זו היא הנושא המרכזי של הספר "בעל זבוב", וציינתי כי לא ניתן באמת להוכיח את אחת הגישות באופן חד-משמעי, ובסופו של דבר זו שאלה של בחירה: האם אנחנו בוחרים להאמין כי האדם טוב מנעוריו, או שמא אנו מעדיפים לחשוב כי האדם רע מנעוריו. אני לא חושב כי ישנן ראיות לכאן או לכאן; אין במופעים "רעים" של אדם או בגילויים "טובים" שלו בכדי להוכיח את אחת העמדות – הובס ורוסו יגידו ש"הסטייה" מהדי-פולט היא תוצאה של החברה – שכן השאלה היא מהי ברירת המחדל, מהו השורש.

ואני בוחר ובחרתי להאמין כי בני האדם הם אנשים טובים בבסיסם. כפי שכתבתי ברשומה קודמת, יש לי כמה הנחות מוצא שמנחות אותי בחיי, שמכוננות אותי. אז כתבתי שאני לא יכול לחיות בעולם שאין בו אפשרות של תיקון. אותו דבר בנוגע להנחה כי בני האדם טובים בבסיסם. כשם שאני מאמין שאני אדם טוב בבסיסי, כשם שאני מאמין שהסובבים לי שוחרים את טובתי, כך אני מאמין כי כל בני האדם טובים בבסיסם. המחשבה כי יש אנשים רעים בטבעם היא בלתי נסבלת מבחינתי. אני יכול לקבל עולם שבו מכורח הנסיבות אנשים נכפים להרע זה לזה או אפילו מתאכזרים איש לרעהו; אבל אני לא יכול לשאת את המחשבה כי זהו טבע האדם. האדם טוב מנעוריו. אלא שלאחרונה, יותר ויותר פעמים, המציאות טופחת על פניי.

בספר "גחליליות" של גילית חומסקי שסיימתי זה מכבר, המחברת מפזרת לכל אורך הספר את המילה "טרמיט", על הטיותיה השונות, בכדי לציין דברים שמכרסמים אותך מבפנים, שקורעים את קורי התמימות שעוטפים אותך, אותנו. וחשבתי שהמקרים בהם נתקלתי הם כמו הטרמיטים שבספר, שאוכלים אותך מבפנים.

אחד מגילויי הרוע שמפרים את שלוותי הוא אנשים שמתעלמים מקיומי. מישהי שלומדת איתך ביחד חולפת על פניך במסדרון, ומבחינתה אתה אויר; אנשים שעבדת איתם צמוד, ומרגע שבטל "הדבר" – הצורך האינסטרומנטלי בקשר אתך – בטל גם אתה. אתה לא קיים מבחינתם. למה, הם חייבים לך משהו? הם חייבים להתייחס אליך? וברגע שהבנת שאתה היית אמצעי, גשר לטפס עליו להגיע למקום אחר, אתה מרגיש מרוקן. שלולית.

ודוקו: הבעיה היא כפולה. הבעיה הקטנה (ו"המעשית" יותר) היא אותם גילויי רוע, שיש להתמודד עמם. אבל הבעיה המשמעותית יותר היא שסכימת כל מופעי הרוע מערערת על ההנחה כי האדם בבסיסו הוא יצור טוב, הוא שוחר טוב. וערעור על ההנחה הזו, ערעור על ההנחה שבני האדם טובים מטבעם, מערער את כל עולמי. לא רק בגלל שהוא מעיד על שיפוט עצמי לקוי, אלא בגלל שההנחה הזו אומרת שהעולם כולו – וגם אני! – רוע, כי זה אומר שיש כל כך הרבה רוע בעולם מטבעו, מבלי שקלקלו אותו. ושמיטת ההנחה כי האדם טוב בטבעו, שומטת את האדמה שמתחת לרגליי.

לאחותי הבכורה

אחותי הבכורה (הידועה בשם "מבקרת המדינה", כפי שפירטתי ברשומה "האיש שחצה את הקווים") ילדה לפני שלושה ימים בשבוע ה-27 להריונה (היריון רגיל הוא כ-38 שבועות; בע"ה יהיה בסדר). כיוון שאת ההיריון הטרימה תקופה קצרה של שמירת היריון, חשבתי, בהקשר של אחותי, כמה עצב יש בסיטואציה הזו, עצב שנמהל במצוקה, השלמה והקלה. מצוקה מדוע? אני חושב שהדבר הכי קשה בהיריון, ואחותי הסכימה איתי, הוא המעבר החד משליטה מלאה על החיים לאימפוטנציה מוחלטת, חוסר אונים משווע. אבל יש כאן גם השלמה, שכן דווקא כשהתחושה היא חוסר אונים, כשהאישה מבינה שאינה יכולה לעשות דבר, אין ברירה אלא להשלים עם המצב. ועם ההשלמה באה ההקלה: כשאין ביכולתך לעשות דבר, יש בכך הקלה: אפשר להרפות מהמירוץ המתמשך של החיים, אפשר לשחרר.

המשפחה שלי החלה בבליץ של אמירת תהילים, ובהן צדק שאיני מבין מדוע להגיד תהלים; אני לא כופר בחשיבות, האמיתית או הפסיכולוגית, של התפילה, של ההזדקקות לחסדי שמיים. אבל בפרפרזה על "נהג מונית" של רוברט דה נירו: אם אתה רוצה להתפלל – תתפלל, אל תאמר תהלים. אם אתה רוצה לירות (להשיג את מטרתך) – תירה, אל תדבר, אל תמלמל. אבל אז חשבתי שגם כשהאדם עומד על פי תהום, גם כשהוא תלוי על בלימה – הוא עדיין חייב משהו להחזיק בו, אפילו משהו קטן ולא רציונאלי בעליל (ואולי דווקא משהו לא רציונאלי, אחרת הוא יחוש אכזבה גדולה אם תפילתו לא תיענה). גם כשהוא נסחף במים הגועשים של החיים, הוא חייב להושיט יד ולהיאחז בענף מקרי, ענף שנקרה בדרכו.

וגם חשבתי שעם כל המאמצים של הפרויקט העצום והחשוב של הפמיניזם בהפיכת המשפחה לשוויונית יותר, של השוואת "הנשיאה בנטל של החיים", ההיריון הוא המעוז האחרון שהפמיניזם לעולם לא יצליח לכבוש, לפחות לא באופן מוחלט, הוא המקום בו האישה לעולם תהיה בודדה – ובשל כך, המקום האחרון בו הגבר השוויוני לעולם יחוש מוגבל.

למה כוונתי? אסתייע לשם כך בהגדרות של צדדים לעבירה שבחוק העונשין: במשפחות מהדור הראשון, האישה הייתה מבצעת יחידה: הייתה חלוקת תפקידים "ברורה", האיש היה מפרנס, והאישה הייתה – לא פעם בנוסף לעבודה בחוץ – אחראית לגידול הילדים, למטלות הבית, לכביסה וכולי. בדור השני, האישה הייתה מבצעת עיקרית, אבל האיש היה משדל ("מאמי, אני לא יודע להפעיל מכונה, את עושה את זה הרבה יותר טוב ממני [משום מה, גם לגברים השוויוניים ביותר יש איזה קושי אימננטי בהפעלת מכונה כביסה, כאילו נשים נולדו עם הוראות הפעלה למכונת כביסה]). במקרה היותר טוב, עדיין בדור השני, האיש היה מסייע, הוא לא היה רואה את עצמו כאחראי על מטלות הבית או גידול הילדים, אבל הוא הסכים – בשמחה! מה זאת אומרת? – לסייע לאשתו. אבל אז הגיע הדור השלישי – האיש לא ראה את עצמו מסייע לאשתו, האיש והאישה היו מבצעים בצוותא. האיש לא היה צריך שאשתו תגיד לו "מאמי, תפעיל מכונה" – הוא היה עושה את זה לבד. הוא לא עשה טובה שיום בשבוע הוא הביא את הילדים מהגן, הוא היה שותף שווה בשווה בגידול הילדים. (וכמובן שהדורות אינם בהכרח כרונולוגיים, ויכול להיות שבאיש אחד ישכנו שלושת הדורות: לעניין אחד הוא יהיה משדל, ולעניין אחר מבצע בצוותא).

אבל כשזה מגיע להיריון אין שוויון בנטל. גם האיש התומך והמקסים ביותר בעולם יכול להיות לכל היותר מסייע, הוא לעולם לא יכול לשאת בנטל עם אשתו. מהלידה והלאה הוא אולי יכול להיות מבצע בצוותא, אבל עד שזה יקרה, לכל אורך תקופת ההיריון – האישה תהיה הלוחמת והוא יהיה לכל היותר תומך לחימה, הוא אולי יסייע בהבאת המודיעין ויגרום לכך שהמלחמה תהיה קלה ככל שניתן ובלי תקלות לא צפויות – אבל אז האישה תצא לבדה לשדה הקרב. בודדה במערכה.