לאחותי הבכורה

אחותי הבכורה (הידועה בשם "מבקרת המדינה", כפי שפירטתי ברשומה "האיש שחצה את הקווים") ילדה לפני שלושה ימים בשבוע ה-27 להריונה (היריון רגיל הוא כ-38 שבועות; בע"ה יהיה בסדר). כיוון שאת ההיריון הטרימה תקופה קצרה של שמירת היריון, חשבתי, בהקשר של אחותי, כמה עצב יש בסיטואציה הזו, עצב שנמהל במצוקה, השלמה והקלה. מצוקה מדוע? אני חושב שהדבר הכי קשה בהיריון, ואחותי הסכימה איתי, הוא המעבר החד משליטה מלאה על החיים לאימפוטנציה מוחלטת, חוסר אונים משווע. אבל יש כאן גם השלמה, שכן דווקא כשהתחושה היא חוסר אונים, כשהאישה מבינה שאינה יכולה לעשות דבר, אין ברירה אלא להשלים עם המצב. ועם ההשלמה באה ההקלה: כשאין ביכולתך לעשות דבר, יש בכך הקלה: אפשר להרפות מהמירוץ המתמשך של החיים, אפשר לשחרר.

המשפחה שלי החלה בבליץ של אמירת תהילים, ובהן צדק שאיני מבין מדוע להגיד תהלים; אני לא כופר בחשיבות, האמיתית או הפסיכולוגית, של התפילה, של ההזדקקות לחסדי שמיים. אבל בפרפרזה על "נהג מונית" של רוברט דה נירו: אם אתה רוצה להתפלל – תתפלל, אל תאמר תהלים. אם אתה רוצה לירות (להשיג את מטרתך) – תירה, אל תדבר, אל תמלמל. אבל אז חשבתי שגם כשהאדם עומד על פי תהום, גם כשהוא תלוי על בלימה – הוא עדיין חייב משהו להחזיק בו, אפילו משהו קטן ולא רציונאלי בעליל (ואולי דווקא משהו לא רציונאלי, אחרת הוא יחוש אכזבה גדולה אם תפילתו לא תיענה). גם כשהוא נסחף במים הגועשים של החיים, הוא חייב להושיט יד ולהיאחז בענף מקרי, ענף שנקרה בדרכו.

וגם חשבתי שעם כל המאמצים של הפרויקט העצום והחשוב של הפמיניזם בהפיכת המשפחה לשוויונית יותר, של השוואת "הנשיאה בנטל של החיים", ההיריון הוא המעוז האחרון שהפמיניזם לעולם לא יצליח לכבוש, לפחות לא באופן מוחלט, הוא המקום בו האישה לעולם תהיה בודדה – ובשל כך, המקום האחרון בו הגבר השוויוני לעולם יחוש מוגבל.

למה כוונתי? אסתייע לשם כך בהגדרות של צדדים לעבירה שבחוק העונשין: במשפחות מהדור הראשון, האישה הייתה מבצעת יחידה: הייתה חלוקת תפקידים "ברורה", האיש היה מפרנס, והאישה הייתה – לא פעם בנוסף לעבודה בחוץ – אחראית לגידול הילדים, למטלות הבית, לכביסה וכולי. בדור השני, האישה הייתה מבצעת עיקרית, אבל האיש היה משדל ("מאמי, אני לא יודע להפעיל מכונה, את עושה את זה הרבה יותר טוב ממני [משום מה, גם לגברים השוויוניים ביותר יש איזה קושי אימננטי בהפעלת מכונה כביסה, כאילו נשים נולדו עם הוראות הפעלה למכונת כביסה]). במקרה היותר טוב, עדיין בדור השני, האיש היה מסייע, הוא לא היה רואה את עצמו כאחראי על מטלות הבית או גידול הילדים, אבל הוא הסכים – בשמחה! מה זאת אומרת? – לסייע לאשתו. אבל אז הגיע הדור השלישי – האיש לא ראה את עצמו מסייע לאשתו, האיש והאישה היו מבצעים בצוותא. האיש לא היה צריך שאשתו תגיד לו "מאמי, תפעיל מכונה" – הוא היה עושה את זה לבד. הוא לא עשה טובה שיום בשבוע הוא הביא את הילדים מהגן, הוא היה שותף שווה בשווה בגידול הילדים. (וכמובן שהדורות אינם בהכרח כרונולוגיים, ויכול להיות שבאיש אחד ישכנו שלושת הדורות: לעניין אחד הוא יהיה משדל, ולעניין אחר מבצע בצוותא).

אבל כשזה מגיע להיריון אין שוויון בנטל. גם האיש התומך והמקסים ביותר בעולם יכול להיות לכל היותר מסייע, הוא לעולם לא יכול לשאת בנטל עם אשתו. מהלידה והלאה הוא אולי יכול להיות מבצע בצוותא, אבל עד שזה יקרה, לכל אורך תקופת ההיריון – האישה תהיה הלוחמת והוא יהיה לכל היותר תומך לחימה, הוא אולי יסייע בהבאת המודיעין ויגרום לכך שהמלחמה תהיה קלה ככל שניתן ובלי תקלות לא צפויות – אבל אז האישה תצא לבדה לשדה הקרב. בודדה במערכה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s