אובדן הנעורים: על התוכנית לטיפוח מצויינות

הפקולטה למשפטים מעודדת מסלול עוקף נעורים. הבהלה להתמחות, או באופן רחב יותר – המירוץ לקריירה המקצועית – מדהיר את תלמידי ותלמידות הפקולטה לשדרג את קורות החיים שלהם, לעבות את הרזומה בעוד עבודה פארא-משפטית מסייעת, שורה לחיזוק הקוּרִיקוּלוּם וִיטֶה, או כל דבר-מה נוסף. התלמיד הופך להיות סל"ק  סטודנט לחוץ קריירה (אפשר גם לחוץ-התמחות. במקור זה נשמע יותר טוב: בל"ח/ית – בחור/ה לחוצ/ת חתונה). והמחשבה קדימה לעבר התחנה הבאה, הדאגה התמידית לעתיד המקצועי, גורמת לנו במקום לחיות בהווה – לחיות בעתיד, היא מוחקת למעשה את ההווה. וכפי שציינתי בעבר ("המתנדבים בע"מ"), גם אני חטאתי בכך. וכשההווה הוא הנעורים, משמעות הדבר היא אובדן הנעורים.

יש חשיבות לחיות כל שלב בחיים במלואו – "לכל זמן, ועת לכל-חפץ תחת השמים", אמר קהלת – אך אני חושב שישנה חשיבות יתרה כשזה נוגע לנעורים. ראשית כי כדאי, כיוון שמדובר בתקופה יחסית קצרה שלעולם לא תשוב, ובעיקר בתחנה אחרונה לפני "החיים הבוגרים". כשחבר ללימודים סיפר לי כי הוא מתחיל לעבוד במשרד עורכי-דין נחשק על תקן של מתמחה – והוא עודנו סטודנט – נזכרתי בכך שכילדים קטנים, שטרם קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות, היינו "מתחרים" בינינו מי יצליח לצום יותר זמן בתעניות שבלוח השנה היהודי, כשהשיא כמובן היה לצום את הצום במלואו, ושהמורה אמרה לנו: עוד יהיו לכם 70 שנה לצום "עד הסוף", אז לאן אתם ממהרים? תיהנו מהעובדה שאתם מותרים באכילה. וחשבתי על אותו חבר, שאמנם בהחלט השיג משרה נחשקת, אבל ויתר לחלוטין על כל תקופת הלימודים. ואני חושב: אט לך בנאדם. מה הלחץ? יהיו לך עוד 60 שנה של עבודה כעורך-דין, תהנה משיעור משעמם, קפה פושר (תרתי משמע) בגרג או קוּלֵר שלא עובד בימי האביב השרביים. כלומר גם החוויות הלא-חיוביות (וקל וחומר החוויות החיוביות) הן חד-פעמיות, הן לעולם לא יחזרו. הנעורים הם התחנה האחרונה לפני שהרכבת נוסעת לעבר החיים הבוגרים.

אך מעבר לכך שכדאי לחיות את הנעורים, אני חושב שגם צריך לחיות אותם, כי לפעמים דילוג על שלבים בחיים, הליך גדילה מואץ, יציאה לעולם בטרם עת – עשויים לגרום לרגרסיה (נסיגה), לכך שהאדם בגיל 30 מרגיש צורך לשחק בברביות. אני נזכר בחבר טוב שהחליט שכל התיכון הוא בזבוז זמן אחד גדול, ולכן סיים את כל הבגרויות בכיתה י"א ובכיתה י"ב החל ללמוד בישיבה גבוהה. מעבר לעובדה שכל ההליך לווה בקשיים, אני זוכר שבאתי אליו הביתה בערך כשהיינו בני 23, והוא בדיוק הראה לי את מערכת התופים שהוא קנה. והדבר הראשון שחשבתי עליו באותו זמן הוא: הבנאדם פספס את חוויית הנעורים.

ואם ניתן לפטור את כל הדוגמאות הנ"ל בלחץ פנימי, בשיגעון של התלמידים ותו לא, באה התוכנית לטיפוח מצוינות שפתחה הפקולטה – וטופחת על פנינו. אלו לא רק התלמידים שהם לחוצי-עתיד, גם הפקולטה מעודדת זאת. תלמידי התוכנית, נאמר לנו, "… יידרשו להתמודד עם משימות ולעמוד במטלות נוספות על אלה שעומדים בהן חבריהם… ויידרשו לתרום לפקולטה ולחבריהם הלומדים בה על-ידי ארגון פעילויות אקדמיות, ציבוריות וחברתיות… תקוותנו היא כי חלק משמעותי מבוגרי התכנית ימשיכו ללימודי מחקר וישתלבו בפרויקטים מיוחדים עתידיים."

אני חושב שאפשר לדחות את המחשבות על "פרויקטים עתידיים" – ואפילו מחשבות על עתיד מחקרי – לסוף התואר, ואולי אפילו לסוף ההתמחות. אפשר ליהנות  מריבוי האפשרויות העומדות לפתחנו באשר לחיינו העתידיים, אפשר ליהנות מהשהות וההתבשלות בתוך סימן שאלה – כל עוד אנחנו לא מוכרחים לקבל את ההחלטות, כל עוד קול דודי לא דופק על הדלת, כל עוד לא הגיעה השעה. אפשר לחגוג את היותנו סימן שאלה.

אבל הפקולטה חושבת אחרת. במקום לחיות את ההווה, לחוות את ההווה, הפקולטה כבר מכוונת את התלמידים אל עבר מטרה מוגדרת בעתיד, ובאופן ספציפי יותר – לעתיד מחקרי. היא לא רואה צורך או כדאיות בלחיות את ההווה, לחוות את הנעורים. השופט מישאל חשין אמר (בע"ם 6106/92): "קטן הוא אדם… הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו", והפקולטה אומרת: "תלמיד הוא חוקר, גם אם חוקר קטן בממדיו". היא רוצה לגנוז לנו את התוכניות שלנו לנעורים. תחת האצטלה של "מצויינות", היא מוכרת לנו מסלול ישיר לחיי המבוגרים. התוכנית אולי מציעה טיפוח מצויינות, אך היא למעשה קפסולה מרוכזת להזדקנות מואצת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s