צביטה קטנה בלב: על הספר "גחליליות" של גילית חומסקי

קורא פותח כריכה של ספר. כמו תמיד, כשהוא ניצב בנקודת הזינוק, בנקודת הפתיחה, הוא חושש. הוא לא יודע מה צפוי לו בין עליו של הספר. הוא קופץ לתוך ענן של עמימות, לתוך מים עמוקים של אי-ודאות. הוא מגשש באפלה עד שהוא חש בידה הבוטחת של הסופרת. הסופרת מושיטה לו יד ואומרת לו: בוא אתי. הקורא מושיט לה ידו, ויחד הם צועדים בשבילי הסיפור.

הספר "גחליליות" של גילית חומסקי עוקב אחר סיפורה של יפעת רוזנברג, צעירה ששנות ילדותה כדתייה עברו עליה בבני ברק המתחרדת, ושבמהלך הסיפור מתבשרת שהיא מועמדת לתפקיד ייצוגי חשוב.

הספר מדלג בין שתי נקודות תצפית: זו של יפעת הצעירה וזו של יפעת המבוגרת. נקודת התצפית הילדותית מחדירה לספר משב רוח מרענן, שכן היא מאפשרת לבחון את המציאות מזווית ראיה חדשה, ולא דרך עיני השגרה של המבוגר. וב"גחליליות", המבקש לספר גם את סיפורה של העיר בני ברק, יש לכך חשיבות כפולה – תצפית זו מאפשרת לראות את העיר לא בצבעי שחור-לבן, אלא דרך עיניהם של הילדים, שטרם עברו הליך חִברוּת מלא, ומנעד הצבעים שלהם רחב יותר משל המבוגרים. מאידך, נקודת התצפית הילדית מאפשרת לראות עוולות קטנות, שמקוממות דווקא בגלל שהן שוליות-לכאורה, כמו כשהספרנית מסרבת להשאיל ספר למספרת, כיוון שהיא לא מתלבשת "נכון".

טביעת ידה של חומסקי כמשוררת מורגשת היטב בספר. לפרקים, למרות ששורות הספר מיושרות מימין לשמאל, אפשר לחוש ריתמוס לירי, כאילו שורות הספר היו קצוצות כבשיר. ישנם משפטים בספר שבנויים "נכון" מבחינה תחבירית, אך למעשה הם לא גמורים, סתומים, ואלו משרים על הספר אווירה קסומה.

המשפטים שאינם גמורים יוצרים את האינטימיות הכה נחוצה שבין הקורא למחבר, כמו שני אהובים שהאחד אומר חצי משפט והשני יודע בדיוק למה הוא מתכוון. התקשורת שבין הקורא למחברת היא ברמה כל כך גבוהה, שהקורא לא נדרש למשפטים מפורשים, והמחברת מצדה משיבה לו אהבה.

אולם דווקא כשיחסי האמון בין הקורא למחברת בשיאם, המחברת מקלקלת את הרקמה העדינה שנוצרה בין השניים, כאשר היא מעלה באוב שדים מן העבר של יפעת ומכריחה אותה להתעמת עמם. מתווסף לכך הדחף של חומסקי לסגור מעגלים, והתחושה המתקבלת היא שסגירת המעגלים נכפית על הספר.

הקורא והמחברת הולכים בין שבילי הספר שלובי זרועות, אך המחברת אינה סומכת על הקורא שילך עמה עד לסוף הספר. היא חוששת שהקורא יברח לה. כשם שהקורא זקוק למחברת, זקוקה היא לו – ולכן היא חשה צורך ליצור מניפולציה ספרותית, להגביר את עוצמת הלהבות כדי להבטיח את הישארות הקורא. נוסף על כך, המחברת לא סומכת על הקורא שיחבר את כל קצוות הסיפור בעצמו, בראשו. דווקא ברגע הכי אינטימי, המספרת, שעד כה בטחה בקורא שיבין דבר מתוך דבר, מקפידה בסוף הסיפור להאכילו בכפית. והקורא, ששמר אמונים למחברת ומעולם לא ביקש מחוות מז'וריות כאלו או הוראות מדויקות, שלאורך כל הספר חש "ביחד", מרגיש פתאום בודד. הוא יודע שאין בכך בכדי לקלקל את הדרך הארוכה והנפלאה שהוא והמחברת עשו יחד, ושאין סופו מעיד על תחילתו. אבל בתוך תוכו, הוא מרגיש צביטה קטנה בלב.

פורסם לראשונה באתר מגפון: http://megafon-news.co.il/asys/archives/155920

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s