על שקרים ופטרונות

אנשים אינם דוברים אמת. המשפט הזה נראה טריוויאלי, אבל אותי הוא מדהים בכל פעם מחדש, הוא משתק כל פעם מחדש. וכיוון שהרבה אנשים שיקרו לי – במצח נחושה! – בזמן האחרון, ניסיתי לחשוב מה מניע אנשים לשקר, ולחילופין ניסיתי לחשוב למה אנחנו נעלבים כשאנחנו מגלים ששיקרו לנו (רשימה לא מקיפה בכלל. טעימה בלבד).

אני חושב שבשקרים יש משחק כפול של אומץ ופחדנות. כפי שציינתי ברשומה קודמת ("האמת"), אני חסיד גדול של האמת ואני חושב שמוטב היה לו אנשים היו אומרים כל הזמן את האמת. כשחקרתי את עצמי – בעינויים קלים, עם לחץ פיזי מתון – הבנתי שאמירת האמת שלי נובעת, לעתים, ממקום של פחדנות, מהחשש שאני אתפס בשקרי. כלומר, הסנקציות שיושתו עליי משיתגלה השקר – ובראשן, הבושה כסנקציה – מונעות ממני לשקר. ולכן, מי שמשקר, במובן מסוים, הוא אמיץ: הוא אינו חושש מהסנקציות שיושתו עליו, או שהוא בכלל לא "סופר" אותן. יתרה מזו: לפעמים השקר של האנשים הוא כה שקוף, שהאומץ שלהם מועצם: לא רק שלא אכפת להם שיתפסו אותם, במובן מסוים הם רוצים שיתפסו אותם בכדי שכולם יראו שלא אכפת להם.

אלא שמה שמרתק באומץ, או בסיטואציות שמאופיינות ב"אומץ", הן היותן הפכפכות, דו-משמעיות, נושאות בו-זמנית את המשמעות המקורית של המילה – אומץ – וגם את המשמעות ההפוכה: פחדנות. נכון שכל טקסט – וסיטואציה בכלל זה – ניתן לשתי פרשנויות עויינות זו לזו, אולם אני חושב שבאומץ הדו-משמעות מפתיעה יותר. למשל, כשעזבתי באבם את לימודיי הקודמים בחוג לספרות ובתכנית ללימודי נשים ומגדר (כפי שציינתי ברשומה קודמת), כל חברותיי ללימודים בירכו אותי על הצעד האמיץ שעשיתי, שכן צריך אומץ בשביל לנטוש את המסלול שבו אתה נמצא וללכת "בעקבות הלב". ואני, למרות שחשבתי שעשיתי את הצעד הנכון, חשבתי שיש כאן פחדנות לא מעטה, יש כאן בריחה מהתמודדות; אם כל פעם שיהיה לי קצת לא טוב אני אעזוב, לא יצא ממני כלום.

ולפי דעתי, בסיטואציות רבות אנשים משקרים כי הם מפחדים להתמודד עם האמת, וגם כאן מדובר כנראה באמירה טריוויאלית. אמר את זה לפניי קולונל נתן ג'אספ (ג'ק ניקולסון) בסרט "בחורים טובים" (a few good), שהשיב לעו"ד דניאל קאפי (טום קרוז):  "!you can't handle the truth". (אפשר לראות כאן). אנשים מעדיפים שלא להתמודד עם האמת, הם מעדיפים להדחיק את האמת.

כיוון שהשקר הפך לנורמה כללית, יש אנשים שיכולים להתמודד עם האמת, אבל לא חושבים שאתה יכול להתמודד עם האמת, ולכן הם משקרים לך. אחי הקטן, המכונה "פינוקיו", הציג בפניי את הסיטואציה הבאה: אתה מנסה להתחיל עם בחורה, והיא משיבה לך "יש לי חבר", כשלמעשה אין לה חבר. אחי טען שתשובה זו עדיפה על פני התשובה: "אתה מכוער". אלא שיש אפשרות שלישית, הבחורה יכולה לומר "שמע אודי, זה לא ילך", תשובה שאינה חוטאת לאמת, כיוון שהיא מכילה בתוכה את האפשרות שאני מכוער (אם כי, ניתן לטעון כי התשובה "יש לי חבר" היא "ההרמטית" ביותר, היא הכי מרתיעה).

אני חושב ששקר מסוג זה, שקר שבראשיתו המחשבה כי נמען השקר לא יכול להתמודד עם האמת, פגיעתו כפולה. כפי שציינתי ברשומה קודמת ("הקטנת האדם"), כל נטילה של ריבונות האדם על עצמו, היא הקטנת האדם, שכן קטין אינו בר-אחריות, הוא צריך מישהו שיחליט בשבילו. ושקר כזה הוא שקר פטרוני, הוא שקר שאומר: אתה לא יודע מה טוב לך. אני יודע מה טוב לך. אלא ששקר כזה לא רק מקטין את האדם בכך שהוא גוזל ממנו את הריבונות להחליט בשביל עצמו, לא משנה מה ההחלטה, הוא גם מקטין את האדם בכך שהוא קובע כי הוא לא יכול להתמודד עם האמת, כשם שקטן לא יכול להתמודד עם האמת. ומה שמעליב בשקרים פטרוניים, הוא שאתה (אני) מגלה שלא רק שחסמו ממך את האמת, אלא קבעו כי אתה לא יכול להתמודד עם האמת. זה גדול עליך. אתה כזה קטן.

מודעות פרסומת

לשמוט את הכוח

כפי שציינתי ברשומה קודמת ("למה אני פמיניסט בארון"), החוויה האישית שלי בחוג למגדר עיצבה את כל עולמי, אך היא בעיקר הרכיבה לעיניי משקפיים, שאפשרו לי לראות את המציאות אחרת מהאופן שבו הייתי מורגל לראות אותה. בתקופה האחרונה, בעקבות חוויה לא נעימה, יצא לחשוב על מונח מפתח בהגות הפמיניסטית – יחסי כוח –  בהקשרים שאינם בהכרח פמיניסטיים, מה שמראה שזווית הראיה שאימצתי היא כוללנית, היא צובעת את כל שדה הראיה ולא נוגעת לאתרים כאלה ואחרים. וכפי שאראה, המבט הזה הוא מבט פוצע.

אחד הדברים שנהייתי רגיש אליהם בעקבות הלימודים הוא יחסי כוח, כלומר שצד אחד לאינטראקציה מפגין כוח רק כי הוא יכול להפגין כוח. פתאום אתה מבין שאינטראקציות רבות, אינטראקציות שביומיום, סיטואציות שחשבת שהן ניטרליות, "שקופות" – צבועות כולן ביחסי כוח. מכיוון שאני "חבר" במערכות היררכיות רבות – כשבכולן אני בתחתית הפירמידה – אני נתקל בהרבה סיטואציות בהן האנשים בשלבים גבוהים יותר בפירמידה מנצלים את הכוח שלהם לא בגלל שהם צריכים, אלא בגלל שהם רוצים או יכולים.

הסיטואציה שהייתי שותף לה לאחרונה הייתה כזו: היה לי ראיון עבודה למקום שמאוד רציתי להתקבל אליו, וביקשתי מפלונית (להלן: יעל), שכבר עובדת שם, שתברר היכן זה עומד. ובגלל שהיה לי מאוד חשוב להתקבל (וכן בגלל שיש לי בעיה רצינית עם דחיית סיפוקים וקשה לי לחיות בתחושה של אי-ודאות), הפגנתי אסרטיביות בבקשתי זו. בתגובה, יעל אמרה לי: "אני אעשה את זה בזמן שלי".

משפט קצר זה אוצר בתוכו הרבה מאוד כוח. המשפט הזה הזכיר לי את אותן מורות שכוחן אינו מתבטא בכך שהן מענישות או צועקות אלא דווקא כשהן לוחשות. כלומר אלו שתי פעולות קטנות שמכמינות בתוכן כוח גדול הרבה יותר. על אף "המינוריות" של המשפט של יעל, הוא החצין (העלה על פני השטח) את יחסי הכוח בינינו בסיטואציה הזו: אני הייתי במצב של נחיתות, כיוון שאני הייתי זקוק לעזרה של יעל, ליעל הייתה גישה למשאב ידע שלי לא הייתה גישה אליו, אני הייתי תחת מגבלה של לחץ, ויעל ניצלה את יתרון הכוח שלה בכדי לתמרן את הסיטואציה כך שתתאים לה.

אין ספק שיעל אינה צריכה להקריב את עצמה, או להעלים את עצמה בכדי למלא את דרישותיי, אך נראה לי שהכוחנות מתבטאת בכך שיעל ניצלה את הכוח שיש לה במקום שניתן היה שלא להשתמש בו, במקום שניתן היה לנטרל את הכוח, לשמוט את הכוח. אני חושב שהמבחן לשימוש מיותר בכוח הוא פשוט: שאלה של נזק מול תועלת – מה דורשת ממנה בדיקה של הנושא במועד המוקדם ביותר, ואלו "נזקים" היו נגרמים לי כתוצאה מהשיהוי בתגובתה.

אני חושב שיעל קיבלה את החלטתה כיוון שהייתה לה פריבילגיה, רק בגלל שהיא יכולה. אם יעל הייתה מקבלת את החלטתה מבעד למסך הבערות, היא הייתה מקבלת החלטה אחרת. לצורך כך, יעל יכולה פשוט להעמיד את עצמה במקומי, ולחשוב שגם לה יש מידע חשוב שהיא הייתה רוצה לדעת. נניח שיעל הייתה בהיריון, והיא הייתה יכולה לדעת מידע כלשהו על התינוק, ללא יכולת "לעשות משהו" עם המידע הזה (הפלה), למשל לדעת את מין התינוק. האם חסימת המידע הזה – ואפילו השתהות בהעברת המידע – לא תהיה מעשה כוחני?

לפמיניזם פנים והגדרות רבות, אך לעניות דעתי כוחנות היא אנטי-פמיניזם. אין זה אומר שכשמישהו מכה אותנו יש להגיש לו את הלחי השניה, ואפשר להשתמש בכוח כאשר הוא נצרך. אבל לרוב הוא לא נצרך. אפשר לנטרל את הכוח מבעוד מועד. אפשר לראות את המציאות דרך עיני הזולת ולהעמיד את עצמנו במקומו. זה המפתח לשמיטת הכוח.

כמה מחשבות על הפַּרְצוּסֵפֶר

הפַּרְצוּסֵפֶר, הוא הפייסבוק, הוא אתר מעניין של אינטראקציות חברתיות, ואני מניח שהוא ישמש כר נרחב למחקרים רבים, ואולי הוא כבר עושה זאת. בתור משתמש אַקְפָּסִיבִי, אני מנסה לעקוב ולהבין את הפעילות שלי עצמי, אך בין השאר בוחן את הפעילות של משתמשים אחרים, שהיא רב-גונית יותר משלי. הפעילות בפייסבוק היא רחבה מכדי שניתן יהיה לעמוד על מלוא היקפה, שכן יש פעילות ענפה בפייסבוק שהיא פונקציונלית בעיקרה (קבוצות תמיכה או קבוצות-הכלה למיניהן), וכן יש פעילות שהיא מסחרית-טהורה. לכן אעמוד על שתי תופעות שלדעתי יש קשר ביניהן, והוא שמהות האינטראקציה אינה בין השחקנים הפנימיים לאינטראקציה אלא בין השחקנים הפנימיים לשחקנים החיצוניים.

הדברים צועקים כשמדובר במנהג לכתוב ברכות יום הולדת על ה-wall של בעל או כלת השמחה, ולאחרונה ראיתי ברכת יומולדת כ"כ משתפכת ואישית שהובכתי בעצמי. בחייכן, Take a room. כמדומני שאין דבר אינטימי יותר מקשרי חברות, בעיקר כשמדובר בחברים טובים. אני מניח שחברים קרובים נוהגים לחגוג גם באופן אינטימי ולא וירטואלי, אך עובדה זו רק מדגישה את העובדה כי ברכת היומולדת הפייסבוקית שלהם – להבדיל מברכת יומולדת גנרית של חברים רחוקים, שיכול ולא הייתה נאמרת עובר לעידן הפייסבוק – אינה מתחוללת במרחב שבין שני החברים אלא בזה שבין החברים לשאר העולם. (למתקדמים: אני חושב שברכה על ה-wall של חברים טובים מעידה על אחת מהשתיים: או על חוסר ביטחון עמוק בקשר, או על אי-יציבות הקשר. על הקורלציה ההפוכה שבין טיב הקשר לבין החצנתו, ראו ברשומה "יום הסטודנט: שיכרון האימפוטנציה"). כמו הצעת הנישואין הפומבית, גם הברכה על ה-wall תפקידה אינה להראות לבן זוגך כמה אתה אוהב אותו; מטרתה להראות לכל העולם כמה אתם חברים טובים.

על התופעה השנייה, העלאת תמונות לפייסבוק, כתב לא מזמן אלון עידן (מוסף הארץ, 28.6.2013) רשימה יפה (הרשימה מובאת בסוף הרשומה). עידן כותב שאנשים מעלים תמונות כיוון שרק ברגע שהרבה אנשים יכירו בכך שהם אוכלים, יהיה ערך לעובדה שהם אוכלים. אני מסכים עם עידן, אך אני חושב שהפרשנות שלו קשיחה מדי, ואציע פרשנות רכה יותר. כמו כן, הדברים שעידן כותב נכונים אמנם להעלאת תמונות של אוכל, אך אני חושב שיש להסתכל על התופעה בפרספקטיבה רחבה יותר והיא על העלאת תמונות בכלל.

הצילום בכלל, כמו שעידן כותב, מקריב את ההווה, את החוויה, על חשבון העתיד, ובכך הפייסבוק לא המציא דבר אלא רק שכלל ושכפל את השיטה. אך כשאנשים צילמו בעבר, הצילום התקיים בינם לבין עצמם, הם העדיפו את הזיכרון על החוויה, שכן אחת התכליות של התמונה היא לבצר את הזיכרון: האדם עלול לשכוח את החוויות שהוא חווה, ולכן הוא נעזר בתמונה. במובן זה, התמונה היא סיפור. לדוגמא, כשהייתי בן 4 נכוויתי ממים רותחים בכל הגוף, ומרוב שהסיפור נגלל וסופר מזוויות שונות, אני כבר לא בטוח מה אני זוכר שקרה, ואיזה חלק מהזיכרון הובנה מסיפורים של אנשים אחרים. באותה מידה, כשם שיש חוויות רבות שאנו לא זוכרים אותן אלא זוכרים את הסיפורים שסופרו אודותיהן, כך, כרשת ביטחון, במקום לזכור את האירוע האדם זוכר את התמונה.

שונים הדברים כשמדובר בפרצופספר: התמונה אינה מיועדת להבניית הזיכרון האישי של השחקנים הפנימיים; היא ממוענת ליעד חיצוני, לשחקנים החיצוניים, ועל כך תעיד המיידיות שבהעלאת התמונה. אולם, הפרשנות לפיה ללא הכרה של השחקנים החיצונים לאינטראקציה אין ערך, היא מחמירה מדי, וכאן לדעתי עידן מפספס שני אספקטים חשובים: ההדהוד המתמשך והקנאה: כשאדם מעלה תמונה של אוכל לפייסבוק הוא לא מפספס את החוויה, והמבט החיצוני הוא לא זה שמקיים את החוויה: האדם מעלה תמונה בכדי לגרום לאנשים בו לקנא, והקנאה מעצימה את החוויה שלו. בהקשר זה דומים הדברים לאנשים שטורחים לספר באריכות על חוויותיהם הגסטרונומיות או על טיוליהם בחו"ל: במקרים אלו, האדם לא מוותר על החוויה והשחקנים החיצוניים אינם מבנים את החוויה: ההנאה מהאוכל או מהטיול אינה תלויה בקהל החיצוני, אך הקנאה שלו מעצימה את החוויה. (עידן בוודאי יגיד כי החוויה נבנית-לאחור, באופן רטרוספקטיבי).

ושוב, אני חושב שהפייסבוק, או הטכנולוגיה, רק שכללו את השיטה ומדובר בתופעה רחבה הרבה יותר: רפלקסיביות-יתר (ללא קשר ליחס לשחקנים חיצוניים כלשהם). הייתי לפני כחודשיים בפגישה (דייט בלע"ז), שעוד בטרם הסתיימה שאלה אותי האשה: "נו, אז מה את חושב?". מעבר לכך שהרגע הזה היה קצת מביך, הוא המחיש לי שהאשה אינה נמצאת במלואה בתוך האינטראקציה; היא כל הזמן עם רגל אחת בחוץ, מתבוננת מהצד, מעבדת את החוויה. עיבוד הרגע הוא גם איבוד הרגע. וגם צילום של האינטראקציה בפייסבוק משמעותו עיבוד של האירוע במקום לחוות אותו. בשני המקרים, במקום לחיות את הרגע, חיים את העתיד.

עידן 1

הרשימה של אלון עידן ב"מוסף הארץ" (28.6.2013)

השתדלות כטרגדיה: ביקורת על הספר "תקווה (טרגדיה)" של שלום אוסלנדר

הספר "תקווה (טרגדיה)" של שלום אוסלנדר משתדל, אפילו משתדל מאוד. כבר מהכריכה הצעקנית שלו, המזכירה כרזה של סרט בצבעוניותה ובביקורות המשבחות שמעטרות אותה, אוסלנדר משדל אותנו לקרוא את הספר, משתדל להיות הכי מזמין שיש. אלא שלשידול הזה יש אפקט מרתיע, אפקט מצנן. ספר טוב מגלם את הפרדוקס שבאמרה: "כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו": בכדי שספר יהיה טוב הוא לא צריך להתאמץ. אסור לו לרַצות את הקוראים. הוא צריך להיות פשוט הוא. התהילה – אם תבוא, כשתבוא –  תגיע בהמשך.

המבט המופנה החוצה, אל הקוראים, במקום להיות מופנה פנימה אל בניית הסיפור, מסביר גם את הבחירה המתודית של אוסלנדר להבנות את הסיפור כקומדיה, כמו אותו ליצן-כיתה שמצחיק את כולם כדי למשוך תשומת לב. הספר מגולל את סיפורו של סולומון קוגל, שרוכש בית חדש בעיירה הקטנה סטוקטון, ולאחר שהוא ומשפחתו עוברים לגור בו, הוא מגלה שבעליית הגג מסתתרת אשה זקנה שטוענת שהיא אנה פרנק. הספר מספר כיצד הישות החדשה-ישנה בבית משבשת את כל שגרת חייו של קוגל ומפרה את שלוותו, ואגב כך הוא מקיים את שהובטח לנו בכריכה, ומטלטל את ההיסטוריה היהודית.

הספר עוסק בכל החומרים "הנכונים והחשובים": ההיסטוריה שרודפת אותנו לכל מקום, כובלת אותנו אל העבר וגורמת לנו להחמיץ את ההווה; חוסר היכולת שלנו להכיל נרטיב שונה מזה שסיפרו לנו ושעליו בנינו את עצמנו; הבריחה מן המציאות אל עבר סיפור אלטרנטיבי. אולם המאמץ לרַצות את הקוראים, אולי כמנגנון הגנה בשל החומרים הקשים שבספר, באמצעות הגחכת נושאים אלו, מותיר את הספר ככלי ריק ומשאיר את הקורא עם תחושת החמצה.

הקריאה בספר הזכירה לי את אדוארד מסרטו הרגיש של טים ברטון, "המספריים של אדוארד" (1990). אדוארד הוא ילד שנוצר על ידי מדען קשיש שמת לפני שהספיק להשלים אותו, כך שאדוארד נותר עם מספריים ענקיים במקום ידיים. פג בוגס, שבהיותה קוסמטיקאית שמוכרת מוצרים מדלת אל דלת עוברת בטירה שבה גר אדוארד, אוספת את אדוארד לביתה, ושם הוא מנסה להתמודד עם העולם והחברה "הרגילים". ידי האמן של אדוארד משמשות אותו בכדי לגזום את גינות השכנים או לספר את שערות השכנות, אך הן לא מאפשרות לו לעשות פעולות פשוטות ועדינות כמו לחבק את אהובתו מבלי לפצוע אותה, ובסוף אדוארד אף הורג אדם עם המספריים שלו.

השימוש בהומור אינו שמור לנושאים לא-חשובים ואינו מגמד את היצירה והופך אותה לאפיזודה ותו לא. כפי שלימד אותנו פרויד, ההומור יכול לחשוף את תהומות הנפש שלנו ולהגיע למקומות שהחיים הרציניים לעולם לא ידרכו שם. אך דווקא "האופי הקליל" של ההומור מחייב להשתמש בו בכובד ראש, דווקא החריפות של ההומור משמיעה שימוש מחושב בו. כמו המספריים של אדוארד, שימוש לא זהיר בהומור עלול לגרום למוות, עלול להרוג את היצירה הספרותית. וזו – טרגדיה אמיתית.

פורסם לראשונה במדור הספרות בעיתון מגפון: http://megafon-news.co.il/asys/archives/161700