ספר-רשת: על הספר "חמישה חלומות" של עוזי וייל

הספר "חמישה חלומות" של עוזי וייל מספר על נעמה, שחולמת סדרה של חמישה חלומות, ואלו מתחילים להתגשם במהלך חייה. חלומות אלו נוגעים לא רק לחייה שלה, אלא גם לחיי בן זוגה, אבי, בנם, נתי, אביה של נעמה ודמויות נוספות הנמצאות במעגלים שונים סביב משפחתה. חלומות אלו מכניסים את כולם לתוך מערבולת של בדיון ואמת, חלומות ומציאות.וייל

וייל מנסה להראות בספרו כי העולם אינו בנוי על רצפים של ניגודים והוא לא כל כך בינארי כמו שאנו תופשים אותו. קטגוריות שונות או אופוזיציות בינאריות כמו טוב ורע או מציאות ודמיון הן יצירות בשר ודם, ונזילות יותר ממה שנדמה לנו. הכאב הוא המפתח לאושר, ובשביל להתקרב למישהו צריך לתפוש מרחק, ולכן רק לאחר התאונה שעברה נעמה היא נהיית מאושרת ומתקרבת לבנה למרות שהיא לכאורה אדישה.

ניסיון זה מצליח חלקית, מכיוון שבין השאר וייל מנסה להראות גם כי אין ניגוד בין נושאים רציניים להומור, ובכל פעם שנקרית לו ההזדמנות להתייחס לנושא במלוא כובד המשקל וייל בוחר להשחיל פאנץ', למשל, כאשר הזקן בחלום מתלבט במה להכות את נעמה, כמו היה דמות בסרט מצויר. ההברקות של וייל נכונות לפורמטים אחרים בהם וייל מצטיין, אולם ברומן הן גורמות להסחת דעתו של הקורא, ובמקום להתרשם מהנושא עצמו (מהות, מטרה), הקורא חושב רק על הבדיחה (אמצעי, נספח).

הערבוב בין צחוק לרצינות אפיין גם הפרשיה שהטרימה את פרסום הספר. וייל פרסם באינטרנט כי חסר לו סכום כסף מסוים להשלמת הספר, וכל מי שיתרום יקבל את הספר בהקדשה אישית ובמחיר זול יחסית. אלא שזמן קצר לאחר מכן הספר יצא במקביל בהוצאת מודן לכבוד שבוע הספר, ועוד בטרם קיבלו התורמים את העותק המובטח להם בתמורה לתרומתם. וייל טען כי מעולם לא אמר שהספר יצא בהוצאה פרטית והוא התנצל על העיכוב בשליחת הספר לתורמים. אלא שהערבוב המתמיד של וייל בין מציאות לדמיון ובין רצינות לצחוק, מקשה לקרוא את הסיטואציה ולבחור באחת הגרסאות, ומכאן שנותרנו רק עם ההשלכות של התקרית: הבאזז התקשורתי סביב הספק תרמית-ספק טעות בתום לב, מה שבכל מקרה משחק לטובתו של וייל.

הסופר חיים סבתו ("תיאום כוונות", "כעפעפי שחר") דימה פעם את מלאכת הכתיבה לאריגה ואת הספר הסופי לבגד. אולם ספר, אם נמשיך עם הדימוי, אינו צריך להיות ארוג בצפיפות, "מושלם"; ספר טוב צריך להיות מרווח, עם קצוות פרומים, הוא צריך לאפשר לקורא לסיים את הבגד, לכתוב את הסיפור שלו לצד הסיפור של הסופר. ספר צריך להיות גמור-ולא-גמור בו זמנית.

נראה כי וייל לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה. הספר שלו לא רק שאינו דחוס, ולא זו בלבד שהוא לא מושלם (במובן גמור); הספר שלו דומה יותר לרשת שהחורים בה מרובים יותר מחוטיה. אין כמעט פרטי עלילה שנמסרים לקורא או רציפות עלילתית, ואפילו הספר עצמו, מבחינה פונטית, בנוי מפסקאות המפוסקות ברווחים. מצד אחד הדבר מאפשר לקורא להפליג בדמיונו אל מחוזות שהקשר ביניהם לספר הוא שולי. אך הצד השני של המטבע הוא ספר אוורירי, "חלומי", כזה שלא מותיר חותם כלשהו על הקורא. יתרה מזו: האווריריות של וייל מקשה על הקורא לעקוב אחר סיפור העלילה, כך שבמקום לרחף הקורא מוצא את עצמו מועד ונכשל ונופל.

פורסם לראשונה במדור הספרות של מגפון:  http://megafon-news.co.il/asys/archives/172857

מודעות פרסומת

אל הנשגב: האיסור "לא תעשה לך פסל" בין שתי תפישות של אמנות

האֵל (god) מייצג, בין השאר, את כל מה שהוא לא-אנושי, על-אנושי, טרנסצינדנטי – כל מה שהוא מעבר לתפישתו של בשר ודם, כל מה שנשגב מבינתו להבין. האל מייצג את הנשגב. כיוון שהאל מייצג את הנשגב, כך מעשיו, במקרים רבים, צוירו כנשגבים. לכן, לאורך השנים ובסיטואציות שונות, אחד ההסברים השכיחים למעשי האל או מצוותיו הוא שנשגב מבינתנו להבינם. יתרה מזו: אי ההבנה הועלתה לדרגת מעלה. אי-ההבנה אינה חסרון אנושי או דבר שיש להשלים עמו; יש עניין שהאדם יעשה דברים כנגד רצונו אם הדבר עולה עם רצון האל; "עקידת הרצון" הפכה לאחד המוטיבים המוכרים ביהדות.

ממילא, גם עבודת האל, או עבודת השם, היא למעשה חתירה אל הנשגב, התעלות מעל האנושי. כאשר אדם מקיים מצוות כיוון שהוא חושב שהן נכונות (למשל – שומר שבת בכדי לנוח) – הוא נשאר להתבוסס באנושיות, הוא נותר ברמה האנושית. אבל כאשר הוא מקיים מצוות, כלומר עובד את האל, רק בגלל שהאל ציווה – הוא מתנתק מעצמו ומתעלה מעל האנושיות, הוא נוגע בנשגבות, הוא נוגע באלוהות.

לאחרונה מעסיקה אותי מאוד השאלה מדוע אנשים צדיקים אינם מקפידים על מצוות שבין אדם לחברו, למרות שגם האחרונות הן רצון השם. הנושא כמובן דורש הרחבה, והשאלה מבליעה בתוכה מס' הנחות יסוד לא מובנות מאליהן (למשל, שאנשים צדיקים רוצים לקיים את רצון השם), אבל זו לדעתי אחת התשובות: המצוות שבין אדם לחברו הן נחמדות, הן סבבה והכל, אבל "הארציות" שלהן מכתימה אותן. המצוות שבין אדם למקום מאפשרות לבן האנוש את הבלתי-אנושי, את הבלתי-אפשרי: לגעת בנשגב.

מכאן ניתן להבין סוגיית יסוד באחד האיסורים היסודיים ביהדות: האיסור על עבודת אלילים. בעשרת הדיברות ישנו איסור על עשייה של פסל או תמונה. התורה בספר שמות כ 3 (וכן בדברים ה 7) מצווה: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". איסור זה הופרט לפרטים במשניות ובתלמודים (מסכת עבודה זרה), ובין השאר נאמר כי אין איסור בעבודה של צלם שהוא לא שלם. כך בשולחן ערוך, יורה דעה, הלכות עבודת כוכבים (סימן קמ"א, סעיף ז), נאמר: "יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא בצורה שלימה בכל אבריה, אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור, לא במוצאו ולא בעושה" (יש לשים לב שאין מדובר בפגימה מכוונת בפסל; והשוו למשנה בעבודה זרה, פרק ד, משנה ה: "כיצד מבטלה? [את העבודה הזרה] קטע ראש אזנה, ראש חטמה, ראש אצבעה, פחסה  – אף על פי שלא חסרה – ביטלה").

בכדי להבין מדוע אין איסור עבודה זרה אלא בצורת אייקון שלם, נעשה הכרה קצרה עם שני מושגים בפילוסופיה של היופי. התפישה הקלאסית של היופי (אפלטון ואריסטו) ראתה ביפה את הסימטרי והתואם – ראתה ביפה את המושלם. לעומת זאת, היו כמה תנועות נגד שהגמישו את העמדה הזו או התנגדו לה. למשל, תפישת ה-non finito ("אסתטיקת אי-השלמות"), שמזוהה עם מיכאלנאנג'לו (המאה ה-15), מתארת יצירת אמנות שלא הושלמה באופן מקרי או באופן מכוון, מתוך ראיית אי-השלמות כערך אסתטי בפני עצמו (להרחבה ראו כאן).

אחד ההסברים לתיאוריה זו אומר שמיכלאנג'לו לא היה שבע רצון מעבודתו ולכן לא סיים אותה. ההבנה שלי את תפישות אלו, ואת ה-non finito בפרט (שניתן לחברה להבנה לעיל וניתן לומר שהיא "יוצאת" מהבנה זו), היא שהיפה הוא דווקא האנושי. מכיוון שהאדם מוגבל באנושיותו, הוא לא יכול לשפוט ולהעריך כ"יפה" דבר שהוא נשגב ממנו, דבר שהוא מושלם. ממילא מושלם יתפרש גם כמלאכותי. היופי, אם הוא ישנו, הוא יופי אנושי.

חמושים בהבנה זו, אפשר להבין את האיסור על עבודת אלילים ואת יכולת ההתרה שלו. כיוון שהאל מייצג את הנשגב, הפסל – בין אם מדובר בייצוג שלו על פני האדמה ובין אם מדובר באל עצמו – חייב להיות מושלם, יפה, ללא מתום. עבודת האל, שהיא כאמור שאיפה וחתירה אל הנשגב, אין לה דבר עם כל דבר שהוא אינו שלם, ולכן אין בעיה באייקון שהוא לא שלם. הפסל שהוא לא שלם יכול להיות מאוד יפה, אבל אין לו דבר עם הנשגב, וממילא עם האלוהי. הפסל שאינו שלם מייצג אותנו: לא שלמים, פגומים, חסרים – מייצג את העולם האנושי, ואין לו דבר עם עבודת האל.

שלוש אבנים

שָׁלֹשׁ אֲבָנִים עַל לִבִּי

מְצִיקוֹת לִי בְּתוֹךְ נְעָלַי,

מְסַכְּלוֹת אֶת צְעָדַי,

מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי מַטָּה אֶל עֵבֶר

הָעִיר הַמְסֻגֶּרֶת, מִמֶּנָּה אֵין יוֹצֵא

וְהִנֵּה אֲנִי בָּא.

וְהַשּׁוֹמֵר בִּשְׁעַרֵי הָעִיר אוֹמֵר לִי:

אֵין לְאָן לָלֶכֶת.

הכישלון הפרשני ועצה טובה לפני ראיונות

בשבוע שעבר דשנו אני וידידי גראוצ'ו (שם בדוי) במשרה שאותה חפצתי לקבל – כפי שהרחבתי ברשומה קודמת ("לשמוט את הכוח") – ולא קיבלתי. בעוד אני טענתי שכיוון שלא קיבלתי את הג'וב אני נכשלתי, ידידי גראוצ'ו גימד את יוקרתה וחשיבותה של המשרה שבה חפצתי וטען שאין כאן כישלון כלל; הכישלון היחיד הוא הכישלון הפרשני, כלומר העובדה שבחרתי לראות באי-בחירתי לתפקיד ככישלון, במקום להסתכל על הדברים מפרספקטיבה רחבה יותר, שמסתכלת גם על ההצלחות שלי עד כה, ובפרט שרואה בבחירה או באי-בחירה לתפקיד כלשהו תוצאה של שרירותיות או אקראיות: העובדה שנבחרתי או לא נבחרתי לתפקיד אינה אומרת דבר על הכישרון שלי או של הבחור שקיבל את הג'וב במקומי; המשתנה החשוב ביותר בכל הסיטואציה הוא השרירותיות.

ומעבר לכך שנהניתי מהשיחה בינינו כיוון שהיא הייתה בבחינת לימוד (כמו שאומר התלמוד הבבלי, סוכה דף כ"א ע"ב), עולה מבין השיטין כי אני וגראוצ'ו מחזיקים כל אחד בגישה פרשנית שונה: בעוד לפי דעתי הפרשנות הנכונה היא פרשנות מקסימלית, הפרשנות שממצה את מירב הפרטים בטקסט (כלומר: בסיטואציה), גראוצ'ו טען שהפרשנות הנכונה היא הפרשנות הנכונה לי. הבדלי הגישות שלנו ממילא משליכים על הבנתנו את הסיטואציה (בהיעדר גישה מלאה לכל העובדות, שהיא דבר שאינו בנמצא).

למשל, אם נקרא בספר שלראובן ושמעון היה ראיון עבודה אצל לוי, ובעוד ראובן התקבל לעבודה, שמעון לא התקבל – מבחינה פרשנית אנחנו לא נסתפק ונאמר "טוב, זה היה אקראי"; אנחנו נחפש את הסיבה מדוע שמעון לא התקבל, אנחנו נעזר בפרטים שונים שמפוזרים בטקסט (האם שמעון לא התקבל כיוון שלא מעריכים אותו? האם ראובן הפעיל קשרים בכדי להתקבל לעבודה?), ואנחנו  – כמו שאנו עושים בכל קריאה של טקסט – ניעזר בגושי ידע שהם מחוץ לטקסט, מהידע שיש לנו בחיים (למשל, אם מול שמעון התמודדה דינה, אנחנו נעלה את ההיפותזה שלוי, שהוא גבר, קיבל דווקא את דינה לעבודה כיוון שהיא אשה, או להפך: אם העבודה היא תובענית, ולוי יחשוש שדינה תתקשה בה – הדבר יסביר מדוע הוא יבחר דווקא בשמעון). בכל מקרה, אנחנו לא נסתפק באקראיות, כי אקראיות היא אנטי-נרטיב, היא נרטיב שחותר תחת יסודות הנרטיב (וראו בנושא רשומה קודמת: האקראי, הארעי, הסתמי). אם לא התקבלתי לעבודה, סימן שנכשלתי.

אלא שגראוצ'ו אומר שהפרשנות הנכונה היא לא הפרשנות שממצה את הטקסט אלא הפרשנות שנכונה ביותר לי. האם כדאי לי לקרוא את הסיטואציה ככישלון או לראות את עצמי כסיפור הצלחה שלא התקבל למקום עבודה שולי ואזוטרי בגלל סיבות אקראיות? גראוצ'ו משיב חד משמעית: כדאי לנו להחזיק מעצמנו כסיפור הצלחה, ועל בסיס זה לבנות את הנרטיב של עצמנו. בשלב זה הרגשתי קצת שגראוצ'ו חוטא ב"הנחת המבוקש" – הוא יורה את החץ ואחר מסמן את המטרה: מכיוון שאנחנו רוצים לראות את עצמנו כסיפור הצלחה, אנחנו נבחר בנרטיב שיספר לנו את הסיפור הזה, וכל פרט בסיפור שלכאורה לא הולם את הנרטיב – אנחנו נפרשו כאילו הוא עולה בקנה אחד עם הנרטיב או לפחות לא מפריע לכך, כמו עניין האקראיות (יש לציין שתמיד יהיו פרטים שלא מסתדרים עם הפרשנות, אך לשיטתי יש לבחור בפרשנות שלפיה מירב הפרטים הולמים את הפרשנות).

לאור גישתו הפרשנית, גראוצ'ו טען כי זו המחלוקת בינינו: בעוד הוא חושב שהפרשנות הנכונה לי היא הפרשנות שקוראת את הסיטואציה (עם הג'וב שפוספס) בתור סיפור הצלחה, אני חושב שהפרשנות שנכונה לי היא הפרשנות שקוראת את הסיטואציה ככישלון. אם כן, מה המניע שלי לראות את הסיפור ככישלון (אם לא מיצוי כל הפרטים בטקסט, כלומר חתירה לאיזו אמת)? לטענתו של גראוצ'ו, אני חושב שהפרשנות הזו נכונה לי, כלומר אני בחרתי בפרשנות הזו – כיוון שלטענתי היא תביא אותי בהמשך למקומות גבוהים יותר. אם הבנתי נכון, זו שורש המחשבה הפסימית: אם נחשוב שנכשלנו, כך נדע להכין את עצמנו טוב יותר לסיטואציות דומות בעתיד וכך נמנע את הכישלון הבא. וכאן גראוצ'ו עשה מהלך דה-קונסטרוקטיבי, כלומר הוא טען שהפרשנות שלי חותרת תחת עצמה, היא מוליכה לתוצאה ההופכית מהתוצאה שחשבתי שהיא תוליך אותי: המחשבה שהסיטואציה הייתה כישלון לא זו בלבד שלא תכין אותי טוב יותר לסיטואציות בעתיד, אלא היא רק תרחיק אותי מהתוצאה שאני מבקש – להצליח.

וביני וביני, להבנתי עולה מגישתו של גראוצ'ו שאין באמת אמת. בעוד אני מנסה לחתור לאמת – גם אם זו אמת חלקית, גראוצ'ו טוען שהניסיון לחתור לאמת נידון לכישלון, ולכן עלינו לבחור בפרשנות שנכונה לנו. וכאן ידידי עלה על נקודה חשובה לפני ראיונות: אנחנו לא יכולים לחשוב שנכשלנו בסיטואציה מסוימת, ואז כאשר שואלים אותנו בראיונות על אותה סיטואציה לספר את הנרטיב כפי שהוא נכון לנו. אנחנו חייבים להאמין שזה הנרטיב הנכון. אם נחשוב על נרטיב אחד ונספר נרטיב אחר – המראיינים יעלו על השקר שלנו. אנחנו חייבים להאמין בזה. וכבר קדם לנו ג'ורג' קוסטנזה בפרק "The Beard" ב"סיינפלד" (עונה 6, פרק 102) שאמר: "it's not a lie if you believe it".

"הצוואה" – על הספר "צילה" של יהודית קציר

הספר צילה של יהודית קציר מספר את סיפור משפחתה של המחברת, החל מסבתא-רבה שלה, צילה, שחיה במין "משולש אהבים" – צילה הייתה נשואה לאליעזר וניהלה רומן עם חנן, והשלושה אף גרו פרק זמן מסוים בדירה אחת – דרך בנותיה, ובפרט יהודית, סבתה של המחברת, וכלה בקציר עצמה.

לפרקים, צילה הוא סיפור מרתק, השוזר יחד את הסיפור האישי של אשה חזקה יחד עם הסיפור הקולקטיבי על תולדתה של האומה, ועושה זאת במינון נכון, כך שהסיפור הקולקטיבי לא מאפיל בכהוא-זה על הגיבורה אלא מעצים את דמותה.

עם זאת התחושה המלווה את הקורא היא כי הספר לא החליט אם הוא רומן, מסמך תיעודי או צוואה.

כשאדם סובל ממשבר זהות, הדבר עלול לגרום לו לאבד את עצמו לדעת; כשספר סובל ממשבר זהות, הדבר ניכר בספר, ופרט לכך שהוא יוצר שעטנז של סוגות שונות, משבר הזהות שלו אינו נסתר מהקורא.

ברור שהספר אינו מסמך תיעודי פר-אקסלנס, שכן המחברת כותבת במפורש בכריכתו הפנימית כי למרות שהדמויות ברומן היו במציאות ושמותיהן אמתיים, "חלק מן האירועים מדומיינים, ונכתבו כאן מן-הסתם לא בדיוק כפי שהתרחשו".

עם זאת, הספר, שנמכר כרומן ומוצג כרומן, מקשה על הקוראים לקוראו ככזה. בניגוד לתפישה, או לז'אנר מסוים של קוראים, שמבקשים להתחקות אחר הדברים כפי שקרו במציאות – "הקורא הרע" כפי שכינה אותו עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" – סוג אחר של קוראים – לדעתי, רוב הקוראים – מעדיפים להפליג בדמיונם עם הסיפור, ולא לעצור בכל פעם, להתעכב ולשאול האם הדברים התרחשו באמת.

אלא שקציר מכליבה בין המציאות לדמיון בתפרים גסים, ודואגת שהפערים בין המציאות והדמיון לא יאוחו לחלוטין. כך, במספר רב של מקומות בספר, כשהיא עוברת ממציאות לדמיון – היא מציינת "מן-הסתם" הדברים התרחשו כך, כמו הביטוי שצוין בכריכה הפנימית של הספר. המעבר הבלתי-פוסק בין המציאות לדמיון, פעולת הרצוא ושוב התזזיתית הזו שקציר מתעקשת עליה – מעייפת לעתים והקורא, שרוצה לעוף על כנפי הדמיון, מונחת כל פעם מחדש על קרקע המציאות.

שני סוגים של דיוק בכתיבה

נדמה לי כי אולי קריאת הספר תחת הכותרת "צוואה" תהיה מדויקת יותר. כך ניתן להבין את הזהירות שקציר נוקטת בה בכל פעם שהיא אינה בטוחה כיצד התרחשו האירועים, כשם שאדם נזהר בקיום צוואתו של הנוטה למות. כך גם ניתן להסביר את השוּמנים שבספר, כמו התכתובת המפורטת שבין יהודית, סבתה של המחברת, לאישהּ לעתיד, עמינדב, או קטעי היומן המַלְאִים של חנן, החבר של צילה, שמספר על התחבטויותיו הנפשיות.

וכאן אפשר לעמוד על שני סוגים של דיוק. הדיוק הספרותי הוא דיוק ממעט, הוא אומר שהטקסט המדויק הוא הטקסט המהודק; אם ניתן לתמצת פסקה שלמה למשפט אחד – עדיף, ואם יש פערים, הקורא ימלא אותם. הטקסט המשפטי, לעומת זאת, אומר שככל שהטקסט מפורש יותר כך הוא מדויק יותר, ובכך הוא לא משאיר שום דבר לידי הספק. צילה יכול להיות כמובן גם צוואה וגם רומן, אך לכל אחת מהסוגות האלו יש מטרות שונות ואף סותרות, שאני עמדתי רק על אחת מהן; צוואה טובה אינה רומן טוב, ולהפך.

צילה הוא סיפור בעל ניחוח אפוסי – סיפור גדול-ממדים שמתאר אירועים היסטוריים רחבי היקף. אלא שאפוס, למרות היקפו, אמור להיקרא בנשימה אחת. ולא אחת התערבות הסופרת בהליך הקריאה של הקורא, קוטעת את תהליך הנשימה הרצוף.

פורסם לראשונה במדור הספרות של "מגפון" http://megafon-news.co.il/asys/archives/170149'

האויב: אדישות – על לימודי המשפט העברי

הפקולטה למשפטים שלנו חרטה על דגלה את לימודי המשפט העברי כחלק מדרישות התואר, כך שקורסים אלו מהווים למעלה מעשירית מהחובות האקדמיות של בוגר תואר ראשון במשפטים (בערך פי שלוש מהיקף הלימודים במשפט עברי הנדרש בפקולטאות למשפטים האחרות). למרות שגם המשפט העברי הוא מערכת משפט, ברור כי מעבר ל"שיתוף השם", אין כמעט דבר המחבר בין מערכת המשפט הישראלית לבין המשפט העברי, כך שלימודי משפט עברי לא רק שלא קשורים תמאטית לתוכנית הלימודים בפקולטה, הם גם עומדים בניגוד לאתוס שלה, או למצער לאתוס של התלמידים שלה, אתוס שרואה בפרקטיקה המשפטית את העיקר והתכלית; כך הפקולטה מעצבת את השדרה המרכזית של תוכנית הלימודים שלה, וזה הצביון, או המאפיין האישיותי, של רוב תלמידותיה ותלמידיה. מהבחינה הזו אין הבדל בין תלמיד משפטים לאינסטלטור או מוסכניק: שניהם טכנאים, שניהם אנשי מעשה שמיישמים טכניקות בתחום התמחותם.

כך שללמד משפט עברי, שכמעט ואין לו שום צד מעשי, אנשים שהם למעשה "טכנאים של נורמות משפטיות", זה כמו להעביר גבר סדנת הכנה ללידה: זה לא ישרת אותו בשום צורה, ולכן הדבר דורש מהפקולטה חשיבה מאומצת כיצד להעביר חומר זה לתלמידים. ברור כי הרצאת החומר, כאילו מדובר ב"דיני חוזים", לא תשיג את מטרתה, שכן כאמור, חומרים אלו אינם מעשיים, ולרוב גם אינם מעניינים, והרצאה פשוט תגרום לחומר להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהאוזן השנייה.

אז מה עושים? יודע כל בחור שבחורה זרקה אותו פעם אחת – וקל וחומר אם הוא נזרק סדרתי – שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שהאקסית תפגין כלפיך אדישות, כי אם היא שונאת אותך, במובן מסוים עדיין אכפת לה ממך. מה עושה הפקולטה? הפקולטה נוהגת כמו בחור שחברתו זרקה אותו, והוא לא רוצה שזו תשכח אותו במהרה.

לכן האסטרטגיה של הפקולטה היא כזו: האויב של המשפט העברי הוא האדישות. המטרה אינה שהתלמידים ידעו מה הדין בשור שנגח את הפרה או בשניים שאוחזים בטלית; המטרה היא להפיג את האדישות של התלמידים כלפי המשפט העברי. ובכדי שהתלמידים לא יהיו אדישים, צריך לעורר בהם איזה רגש כלפי המשפט העברי, והרגש הזה ידאג לחרוט בגופם ובנפשם את המשפט העברי. אילו היינו חיים "במדינה מתוקנת", הפקולטה הייתה מנסה להאהיב על התלמידים את המשפט העברי, ויכול להיות שהיא באמת מנסה; אבל כתוכנית גיבוי, הפקולטה משניאה על תלמידיה את המשפט העברי. כך או כך, התלמיד לא נשאר אדיש. בכל פעם שהוא ייזכר בעתיד בקורסי המשפט העברי, הוא יסנן בין שיניו קללה נמרצת.

כך ניתן להסביר את כל מערך הלימודים של המשפט העברי בפקולטה. למשל, ברור כי אם חומרי הלימוד היו מעניינים, קרוב לוודאי שהתלמיד היה שווה נפש כלפיהם (או זו לפחות ברירת המחדל), אך היה שוכח אותם כעבור כמה ימים, שכן כאמור ידע זה אינו מעשי. אבל כאשר הפקולטה מרכיבה לוח שיעורים משעמם במיוחד, ועל התלמיד נכפה לקחת מס' קורסים מתוך היצע זה וציוני הקורסים נכנסים לו לממוצע – קרוב לוודאי שהוא ישנא כל רגע. כך ניתן להסביר את חובת הנוכחות שנוהגת כמעט בכל הקורסים במשפט עברי וכמעט ולא נבדקת בקורסים משפטיים כלליים – ומכריחה את כולם לבוא לשיעור; כך גם ניתן להבין את אחד המרצים למשפט עברי שמעביר מבחן קשה במיוחד; קשה להישאר אדיש כאשר הציון שלך בבחינה הוא 70, למרות שנכחת בכל השיעורים וקראת את כל חומרי הלימוד הנדרשים.

הפקולטה היא כמו וילהלם טל, שנדרש לירות חץ בקשת לעבר תפוח שיוצב על ראש בנו, כשתלמידי הפקולטה הם בתפקיד בנו של טל: אם הפקולטה תצליח לפגוע בתפוח ולהאהיב על התלמידים את המשפט העברי, מה טוב; אבל מטרתה תושג גם אם תפספס את התפוח ותפגע בתלמידים עצמם; העיקר שהיא לא תחטיא לחלוטין.

אנחנו, חפצים במרחב

דע לך,

שלכל אחד ואחד מאיתנו יש מישהו ששומר עליו שם למעלה.

לפני כשבועיים התקשר עליי אחד האנשים שעובדים שם למעלה, ואמר לי ששם למעלה לא מרוצים מדברים מסוימים שאני כותב מעל במה זו, והמליץ לי, משיקולי עלות-תועלת פשוטים, להימנע מכך. שמחתי שהבחור העביר לי את המסר (למען האמת, חבל שהשיחה הזו לא התנהלה לפי חצי שנה, זה היה יכול להוסיף לי כמה נקודות שם למעלה), ואני אכן אשקול זאת בחיוב לפני שאגש לכתיבה בפעמים הבאות. עם זאת, אבקש להתייחס למה שחברי שם למעלה כימת לתוך מבט צר ותועלתני של שיקולי עלות תועלת (הכוונה כמובן אינה לאלוהים; לרוב כשאני מדבר עם אלוהים הוא מתנהג כמו פסיכולוג מצוי, מהנהן ושותק).

אנחנו, בני האדם, חפצים במרחב. לאחרונה, אני חש יותר ויותר שהיחס בינינו לזולתנו הוא יחס של החפצה (אובייקטיפיקציה). אנחנו לא בוחנים את הזולת, והזולת לא בוחן אותנו כסובייקטים, כ"אני שלם", כאנשים בעלי צרכים, רצונות, רגשות ומחשבות; הוא בוחן אותנו לפי השאלה האם אנחנו מועילים לו או לא. אני מניח שניתן לחוש זאת בהרבה אינטראקציות. הרבה יזהו זאת במקום העבודה ואפילו בלימודים.

הימים ימי שלהי תקופת הבחינות, ובמסגרת תקופה זו, ביקשו ממני רבות שאשלח להן את מחברות השיעורים שלי. איני מתכוון להאדיר את עצמי, אבל אני עושה זאת בשמחה. ובכל זאת, כשאנחנו יוצאים מכוך-לימודנו ובאים למבחן, חלק מאותם אנשים להם אני שולח את המחברות, חולפים על פניי ואפילו לא טורחים להגיד לי שלום. אני לא מצפה שהאנשים להם אני שולח את המחברות יוקירו לי תודה לאורך כל חייהם, יתנו לי במתנה את בנם הבכור או כל דבר אחר. רק שיתייחסו אליי כבנאדם. וכשחולפים על ידך ומתעלמים מקיומך אתה חש כמו חפץ. ככלי ריק. למה, כשחולפים על פני הפסל של המרצה לדיני חברות – אם אין עדיין פסל, מן הראוי שיהיה – בכניסה לפקולטה אומרים לו שלום? לא. אתה מרגיש שהתייחסו אליך כמו דרגש, שעולים עליו בכדי להגיע למקום טוב יותר. דרגש ותו לא.

ואז נזכרתי בסיפור על אמו של רבי טרפון במסכת קידושין (בתרגום חופשי): "רבי טרפון הייתה לו אמא שכל אימת שהייתה צריכה לעלות למיטתה, היה [ר' טרפון] גוחן והייתה [אמו] עולה [עליו], וכל אימת שהייתה צריכה לרדת, ירדה על גביו. בא והשתבח בפני בית המדרש. אמרו לו: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקך בפניך לים ולא הכלמתה?" 

אני אישית חושב שצריך לקרוא את הסיפור הזה מזווית אירונית, והראיה היא שגם התנהגותו של ר' טרפון אינה מספקת, והתגובה של האנשים בבית המדרש (זריקת הארנק לים) היא לא מעשה שקרה, אלא סיפור היפותטי שבעצם אומר שמצוות כיבוד הורים היא יעד בלתי-ניתן להשגה, כמו שר' טרפון חשב שהשיג. הסיפור מבליע בתוכו גם ביקורת על האם: היחסים בין ר' טרפון לאמו לא היה יחסים של כבוד, חום ואהבה; האם לא התייחסה לבנה כבנה, היא התייחסה אליו כחפץ, כדרגש.

והבלוג הוא המקום היחיד שבו אני מרגיש סובייקט: אדם מלא, מקום שבו האני השלם יכול לבוא לידי ביטוי, יכול להתבטא. מרחב מוגן. כמובן, ישנם מקומות נוספים שבהם אני מרגיש כך, אבל הבלוג הוא המקום היחיד שאני בטוח שארגיש כך. אז אמנם חופש הביטוי של כל אחד הוא מוגבל ומתוחם  בזכות לשם טוב ובערכים אחרים, ויש חשש ש"חופש הביטוי יהפוך לחופש הביזוי והשיסוי" [השופט עמית בבר"ע (מחוזי חי') 850/06)], ולכן כמובן אני מקבל את עצתו של חברי שם למעלה, אבל עדיין, אני חושב שלא ניתן להכניס את הסיטואציה, כפי שחברי מתאר אותה, לתוך נוסחה צרה של עלות-תועלת.

ובינתיים, אבקש מחברי שם למעלה: סלח לי אבי, כי חטאתי.