אנחנו, חפצים במרחב

דע לך,

שלכל אחד ואחד מאיתנו יש מישהו ששומר עליו שם למעלה.

לפני כשבועיים התקשר עליי אחד האנשים שעובדים שם למעלה, ואמר לי ששם למעלה לא מרוצים מדברים מסוימים שאני כותב מעל במה זו, והמליץ לי, משיקולי עלות-תועלת פשוטים, להימנע מכך. שמחתי שהבחור העביר לי את המסר (למען האמת, חבל שהשיחה הזו לא התנהלה לפי חצי שנה, זה היה יכול להוסיף לי כמה נקודות שם למעלה), ואני אכן אשקול זאת בחיוב לפני שאגש לכתיבה בפעמים הבאות. עם זאת, אבקש להתייחס למה שחברי שם למעלה כימת לתוך מבט צר ותועלתני של שיקולי עלות תועלת (הכוונה כמובן אינה לאלוהים; לרוב כשאני מדבר עם אלוהים הוא מתנהג כמו פסיכולוג מצוי, מהנהן ושותק).

אנחנו, בני האדם, חפצים במרחב. לאחרונה, אני חש יותר ויותר שהיחס בינינו לזולתנו הוא יחס של החפצה (אובייקטיפיקציה). אנחנו לא בוחנים את הזולת, והזולת לא בוחן אותנו כסובייקטים, כ"אני שלם", כאנשים בעלי צרכים, רצונות, רגשות ומחשבות; הוא בוחן אותנו לפי השאלה האם אנחנו מועילים לו או לא. אני מניח שניתן לחוש זאת בהרבה אינטראקציות. הרבה יזהו זאת במקום העבודה ואפילו בלימודים.

הימים ימי שלהי תקופת הבחינות, ובמסגרת תקופה זו, ביקשו ממני רבות שאשלח להן את מחברות השיעורים שלי. איני מתכוון להאדיר את עצמי, אבל אני עושה זאת בשמחה. ובכל זאת, כשאנחנו יוצאים מכוך-לימודנו ובאים למבחן, חלק מאותם אנשים להם אני שולח את המחברות, חולפים על פניי ואפילו לא טורחים להגיד לי שלום. אני לא מצפה שהאנשים להם אני שולח את המחברות יוקירו לי תודה לאורך כל חייהם, יתנו לי במתנה את בנם הבכור או כל דבר אחר. רק שיתייחסו אליי כבנאדם. וכשחולפים על ידך ומתעלמים מקיומך אתה חש כמו חפץ. ככלי ריק. למה, כשחולפים על פני הפסל של המרצה לדיני חברות – אם אין עדיין פסל, מן הראוי שיהיה – בכניסה לפקולטה אומרים לו שלום? לא. אתה מרגיש שהתייחסו אליך כמו דרגש, שעולים עליו בכדי להגיע למקום טוב יותר. דרגש ותו לא.

ואז נזכרתי בסיפור על אמו של רבי טרפון במסכת קידושין (בתרגום חופשי): "רבי טרפון הייתה לו אמא שכל אימת שהייתה צריכה לעלות למיטתה, היה [ר' טרפון] גוחן והייתה [אמו] עולה [עליו], וכל אימת שהייתה צריכה לרדת, ירדה על גביו. בא והשתבח בפני בית המדרש. אמרו לו: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקך בפניך לים ולא הכלמתה?" 

אני אישית חושב שצריך לקרוא את הסיפור הזה מזווית אירונית, והראיה היא שגם התנהגותו של ר' טרפון אינה מספקת, והתגובה של האנשים בבית המדרש (זריקת הארנק לים) היא לא מעשה שקרה, אלא סיפור היפותטי שבעצם אומר שמצוות כיבוד הורים היא יעד בלתי-ניתן להשגה, כמו שר' טרפון חשב שהשיג. הסיפור מבליע בתוכו גם ביקורת על האם: היחסים בין ר' טרפון לאמו לא היה יחסים של כבוד, חום ואהבה; האם לא התייחסה לבנה כבנה, היא התייחסה אליו כחפץ, כדרגש.

והבלוג הוא המקום היחיד שבו אני מרגיש סובייקט: אדם מלא, מקום שבו האני השלם יכול לבוא לידי ביטוי, יכול להתבטא. מרחב מוגן. כמובן, ישנם מקומות נוספים שבהם אני מרגיש כך, אבל הבלוג הוא המקום היחיד שאני בטוח שארגיש כך. אז אמנם חופש הביטוי של כל אחד הוא מוגבל ומתוחם  בזכות לשם טוב ובערכים אחרים, ויש חשש ש"חופש הביטוי יהפוך לחופש הביזוי והשיסוי" [השופט עמית בבר"ע (מחוזי חי') 850/06)], ולכן כמובן אני מקבל את עצתו של חברי שם למעלה, אבל עדיין, אני חושב שלא ניתן להכניס את הסיטואציה, כפי שחברי מתאר אותה, לתוך נוסחה צרה של עלות-תועלת.

ובינתיים, אבקש מחברי שם למעלה: סלח לי אבי, כי חטאתי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s