האויב: אדישות – על לימודי המשפט העברי

הפקולטה למשפטים שלנו חרטה על דגלה את לימודי המשפט העברי כחלק מדרישות התואר, כך שקורסים אלו מהווים למעלה מעשירית מהחובות האקדמיות של בוגר תואר ראשון במשפטים (בערך פי שלוש מהיקף הלימודים במשפט עברי הנדרש בפקולטאות למשפטים האחרות). למרות שגם המשפט העברי הוא מערכת משפט, ברור כי מעבר ל"שיתוף השם", אין כמעט דבר המחבר בין מערכת המשפט הישראלית לבין המשפט העברי, כך שלימודי משפט עברי לא רק שלא קשורים תמאטית לתוכנית הלימודים בפקולטה, הם גם עומדים בניגוד לאתוס שלה, או למצער לאתוס של התלמידים שלה, אתוס שרואה בפרקטיקה המשפטית את העיקר והתכלית; כך הפקולטה מעצבת את השדרה המרכזית של תוכנית הלימודים שלה, וזה הצביון, או המאפיין האישיותי, של רוב תלמידותיה ותלמידיה. מהבחינה הזו אין הבדל בין תלמיד משפטים לאינסטלטור או מוסכניק: שניהם טכנאים, שניהם אנשי מעשה שמיישמים טכניקות בתחום התמחותם.

כך שללמד משפט עברי, שכמעט ואין לו שום צד מעשי, אנשים שהם למעשה "טכנאים של נורמות משפטיות", זה כמו להעביר גבר סדנת הכנה ללידה: זה לא ישרת אותו בשום צורה, ולכן הדבר דורש מהפקולטה חשיבה מאומצת כיצד להעביר חומר זה לתלמידים. ברור כי הרצאת החומר, כאילו מדובר ב"דיני חוזים", לא תשיג את מטרתה, שכן כאמור, חומרים אלו אינם מעשיים, ולרוב גם אינם מעניינים, והרצאה פשוט תגרום לחומר להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהאוזן השנייה.

אז מה עושים? יודע כל בחור שבחורה זרקה אותו פעם אחת – וקל וחומר אם הוא נזרק סדרתי – שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שהאקסית תפגין כלפיך אדישות, כי אם היא שונאת אותך, במובן מסוים עדיין אכפת לה ממך. מה עושה הפקולטה? הפקולטה נוהגת כמו בחור שחברתו זרקה אותו, והוא לא רוצה שזו תשכח אותו במהרה.

לכן האסטרטגיה של הפקולטה היא כזו: האויב של המשפט העברי הוא האדישות. המטרה אינה שהתלמידים ידעו מה הדין בשור שנגח את הפרה או בשניים שאוחזים בטלית; המטרה היא להפיג את האדישות של התלמידים כלפי המשפט העברי. ובכדי שהתלמידים לא יהיו אדישים, צריך לעורר בהם איזה רגש כלפי המשפט העברי, והרגש הזה ידאג לחרוט בגופם ובנפשם את המשפט העברי. אילו היינו חיים "במדינה מתוקנת", הפקולטה הייתה מנסה להאהיב על התלמידים את המשפט העברי, ויכול להיות שהיא באמת מנסה; אבל כתוכנית גיבוי, הפקולטה משניאה על תלמידיה את המשפט העברי. כך או כך, התלמיד לא נשאר אדיש. בכל פעם שהוא ייזכר בעתיד בקורסי המשפט העברי, הוא יסנן בין שיניו קללה נמרצת.

כך ניתן להסביר את כל מערך הלימודים של המשפט העברי בפקולטה. למשל, ברור כי אם חומרי הלימוד היו מעניינים, קרוב לוודאי שהתלמיד היה שווה נפש כלפיהם (או זו לפחות ברירת המחדל), אך היה שוכח אותם כעבור כמה ימים, שכן כאמור ידע זה אינו מעשי. אבל כאשר הפקולטה מרכיבה לוח שיעורים משעמם במיוחד, ועל התלמיד נכפה לקחת מס' קורסים מתוך היצע זה וציוני הקורסים נכנסים לו לממוצע – קרוב לוודאי שהוא ישנא כל רגע. כך ניתן להסביר את חובת הנוכחות שנוהגת כמעט בכל הקורסים במשפט עברי וכמעט ולא נבדקת בקורסים משפטיים כלליים – ומכריחה את כולם לבוא לשיעור; כך גם ניתן להבין את אחד המרצים למשפט עברי שמעביר מבחן קשה במיוחד; קשה להישאר אדיש כאשר הציון שלך בבחינה הוא 70, למרות שנכחת בכל השיעורים וקראת את כל חומרי הלימוד הנדרשים.

הפקולטה היא כמו וילהלם טל, שנדרש לירות חץ בקשת לעבר תפוח שיוצב על ראש בנו, כשתלמידי הפקולטה הם בתפקיד בנו של טל: אם הפקולטה תצליח לפגוע בתפוח ולהאהיב על התלמידים את המשפט העברי, מה טוב; אבל מטרתה תושג גם אם תפספס את התפוח ותפגע בתלמידים עצמם; העיקר שהיא לא תחטיא לחלוטין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s