אל הנשגב: האיסור "לא תעשה לך פסל" בין שתי תפישות של אמנות

האֵל (god) מייצג, בין השאר, את כל מה שהוא לא-אנושי, על-אנושי, טרנסצינדנטי – כל מה שהוא מעבר לתפישתו של בשר ודם, כל מה שנשגב מבינתו להבין. האל מייצג את הנשגב. כיוון שהאל מייצג את הנשגב, כך מעשיו, במקרים רבים, צוירו כנשגבים. לכן, לאורך השנים ובסיטואציות שונות, אחד ההסברים השכיחים למעשי האל או מצוותיו הוא שנשגב מבינתנו להבינם. יתרה מזו: אי ההבנה הועלתה לדרגת מעלה. אי-ההבנה אינה חסרון אנושי או דבר שיש להשלים עמו; יש עניין שהאדם יעשה דברים כנגד רצונו אם הדבר עולה עם רצון האל; "עקידת הרצון" הפכה לאחד המוטיבים המוכרים ביהדות.

ממילא, גם עבודת האל, או עבודת השם, היא למעשה חתירה אל הנשגב, התעלות מעל האנושי. כאשר אדם מקיים מצוות כיוון שהוא חושב שהן נכונות (למשל – שומר שבת בכדי לנוח) – הוא נשאר להתבוסס באנושיות, הוא נותר ברמה האנושית. אבל כאשר הוא מקיים מצוות, כלומר עובד את האל, רק בגלל שהאל ציווה – הוא מתנתק מעצמו ומתעלה מעל האנושיות, הוא נוגע בנשגבות, הוא נוגע באלוהות.

לאחרונה מעסיקה אותי מאוד השאלה מדוע אנשים צדיקים אינם מקפידים על מצוות שבין אדם לחברו, למרות שגם האחרונות הן רצון השם. הנושא כמובן דורש הרחבה, והשאלה מבליעה בתוכה מס' הנחות יסוד לא מובנות מאליהן (למשל, שאנשים צדיקים רוצים לקיים את רצון השם), אבל זו לדעתי אחת התשובות: המצוות שבין אדם לחברו הן נחמדות, הן סבבה והכל, אבל "הארציות" שלהן מכתימה אותן. המצוות שבין אדם למקום מאפשרות לבן האנוש את הבלתי-אנושי, את הבלתי-אפשרי: לגעת בנשגב.

מכאן ניתן להבין סוגיית יסוד באחד האיסורים היסודיים ביהדות: האיסור על עבודת אלילים. בעשרת הדיברות ישנו איסור על עשייה של פסל או תמונה. התורה בספר שמות כ 3 (וכן בדברים ה 7) מצווה: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". איסור זה הופרט לפרטים במשניות ובתלמודים (מסכת עבודה זרה), ובין השאר נאמר כי אין איסור בעבודה של צלם שהוא לא שלם. כך בשולחן ערוך, יורה דעה, הלכות עבודת כוכבים (סימן קמ"א, סעיף ז), נאמר: "יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא בצורה שלימה בכל אבריה, אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור, לא במוצאו ולא בעושה" (יש לשים לב שאין מדובר בפגימה מכוונת בפסל; והשוו למשנה בעבודה זרה, פרק ד, משנה ה: "כיצד מבטלה? [את העבודה הזרה] קטע ראש אזנה, ראש חטמה, ראש אצבעה, פחסה  – אף על פי שלא חסרה – ביטלה").

בכדי להבין מדוע אין איסור עבודה זרה אלא בצורת אייקון שלם, נעשה הכרה קצרה עם שני מושגים בפילוסופיה של היופי. התפישה הקלאסית של היופי (אפלטון ואריסטו) ראתה ביפה את הסימטרי והתואם – ראתה ביפה את המושלם. לעומת זאת, היו כמה תנועות נגד שהגמישו את העמדה הזו או התנגדו לה. למשל, תפישת ה-non finito ("אסתטיקת אי-השלמות"), שמזוהה עם מיכאלנאנג'לו (המאה ה-15), מתארת יצירת אמנות שלא הושלמה באופן מקרי או באופן מכוון, מתוך ראיית אי-השלמות כערך אסתטי בפני עצמו (להרחבה ראו כאן).

אחד ההסברים לתיאוריה זו אומר שמיכלאנג'לו לא היה שבע רצון מעבודתו ולכן לא סיים אותה. ההבנה שלי את תפישות אלו, ואת ה-non finito בפרט (שניתן לחברה להבנה לעיל וניתן לומר שהיא "יוצאת" מהבנה זו), היא שהיפה הוא דווקא האנושי. מכיוון שהאדם מוגבל באנושיותו, הוא לא יכול לשפוט ולהעריך כ"יפה" דבר שהוא נשגב ממנו, דבר שהוא מושלם. ממילא מושלם יתפרש גם כמלאכותי. היופי, אם הוא ישנו, הוא יופי אנושי.

חמושים בהבנה זו, אפשר להבין את האיסור על עבודת אלילים ואת יכולת ההתרה שלו. כיוון שהאל מייצג את הנשגב, הפסל – בין אם מדובר בייצוג שלו על פני האדמה ובין אם מדובר באל עצמו – חייב להיות מושלם, יפה, ללא מתום. עבודת האל, שהיא כאמור שאיפה וחתירה אל הנשגב, אין לה דבר עם כל דבר שהוא אינו שלם, ולכן אין בעיה באייקון שהוא לא שלם. הפסל שהוא לא שלם יכול להיות מאוד יפה, אבל אין לו דבר עם הנשגב, וממילא עם האלוהי. הפסל שאינו שלם מייצג אותנו: לא שלמים, פגומים, חסרים – מייצג את העולם האנושי, ואין לו דבר עם עבודת האל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s