הרהורי תשובה (שאלה)

כששאלתי את חבר שלי בערב ראש השנה, חצי בצחוק חצי ברצינות, האם הוא מוכן ליום הדין – השאלה שלי הפתיעה אותי, השאלה שלי מצאה אותי לא מוכן. ככל שנקפו השנים והשיבה החלה קונה אחיזה בשערותיי, גם כשהקפדתי לקיים קלה כבחמורה וגם כשפחות, התרגלתי לראות את הימים הנוראים מבעד לעדשות המסורת והפולקלור: אופים חלות, טובלים בים, סימני השולחן, ספר עיון מעניין לתפילות וכיו"ב. אך זה כמה שנים שאני לא רואה בראש השנה יום משמעותי, יום שדורש הכנה או יום שבו אני עובר שינוי כלשהו.

לכאורה, ראש השנה הוא הרי יום שבו נשפט האדם על מעשיו, הן אלו שבין אדם למקום והן אלו שבין אדם לחברו, ויש אנשים שרואים בכך הזדמנות לשפר את דרכיהם ולעשות תשובה. אורתודוקסים, קונסרבטיבים או רפורמים, כל אחד מנסה לעשות היישר בעיני השם, כפי שהוא מבין לנכון, כל אחד מנסה להתקדם עוד שלב אחד בסולם, שרגליו מוצבות ארצה וראשו מגיע השמיימה, בין אם אלו שמיים אורתודוקסיים, קונסרבטיביים או רפורמיים. אבל לי אין לאיפה להתקדם. אורתודוקס יאמר: אני אנסה להיות יותר אורתודקס. ומה אני אגיד? שאני אשתדל להיות יותר חפיפניק? שאני אתמיד בחפיפנקיותי? שאני אהיה פחות חפיפניק? ואז מה – אני הרי לא שואף להגיע לראש הסולם.

יש אנשים שאוהבים קבלות, אוהבים לקבל על עצמם קבלות – אפילו יותר מאשר פריעת אותן קבלות, אפילו יותר ממימושן. יש אנשים שחיים ב-gap (אין לזה מילה טובה בעברית), ברווח הזה שבין קבלת החלטות לבין מימושן. הם מתים על זה, זה גורם להם להרגיש טוב עם עצמם. רק בשביל זה הם צריכים את ראש השנה. אבל אצלי, לרוב, הרווח הזה לא קיים. אני יודע שאם יש החלטות שאני לא אממש אותן – אני גם לא אקבל אותן על עצמי. אני לא אשקר לעצמי, אני לא אפתח בהצהרות. אני יודע שראש השנה לא ישפר את המאזן שלי בבית דין של מעלה.

הרבה אנשים נוטשים את ההרהורים שבין האדם למקום ומקדישים את זמנם לשיפור דרכם בין האדם לחברו. אני חושב שיש כאן מגמה כללית יותר של הנמכת הדת מנשגבותה (כפי שפירטתי ברשומה קודמת), של הומניזציה של היהדות וזניחת כל המצוות או טעמי המצוות שלא עולים בקנה אחד עם מגמה זו. למשל, בתשעה באב, אוהבים להזכיר שחורבן הבית התרחש בשל שנאת חינם, אך לא מזכירים שבית המקדש הראשון נחרב בשל עבודה זרה או גילוי עריות. אפשר להבין את המגמה הזו, בעיקר כיוון שכך ההיסטוריה מסייעת בתיקון ההווה (ולהפך: ההווה מתקן את העבר), ואילו עם העבודה הזרה "אין מה לעשות", כלומר הטעם הזה לא יכול להועיל לי כאן, במאה העשרים ואחת. אבל חשוב להבין שהן בתשעה באב והן בימים הנוראים מדובר בחלק אחד, ואפילו שולי של מהות הימים (יחד עם מלחמת יום כיפור, ההומניזציה הזו מצילה את התקשורת לסוגיה, שבלי שני אלו – המלחמה ומישור היחסים שבין אדם לחברו – לא יודעת כיצד לאכול את יום כיפור).

ולכן מבחינתי "ראש השנה חברתי" לא מספק את הסחורה. הדבר דומה לאלו שרואים בראש השנה יכול ציון דרך, מקום להתחדשות, אגירת כוחות וכיו"ב, אך גם כאן זה נראה לי צל חיוור ועכור של "ראש השנה". באותה מידה אני יכול לומר שראש השנה הוא זמן לסדר את החדר, אך הקשר בין זה לראש השנה נראה לי מזערי. וכך נותרתי עם הד קלוש מהעבר של מהו ראש השנה, ששנה אחר שנה מאבד מחיונתו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s