הצופה היתום: על הסרט "זמן פוניבז'"

הסרט "זמן פוניבז'" של יהונתן אינדורסקי עוקב במשך שנתיים אחר כמה דמויות בישיבה החרדית פוניבז'. אין ספק שהסרט הוא מפֵרות-הלוואי המבורכים של המתח הישראלי-חרדי שמפלגת יש עתיד הציפה על פני השטח, והוא חלק ממגמה של דברור הציבור החרדי – מגמה שמקבלת ביטוי לאחרונה ב-yes, עם עוד כמה הפקות מקור על החרדים – וכפי שאינדורסקי עצמו הודה בראיונות עמו, יש בציבור החרדי אובססיה לשאלה "איך אנחנו נראים בציבור הישראלי" מתוך חשש שלא מבינים אותם. אינדורסקי כנראה לא כיוון לכך (הסרט הוקרן לפני כשנה בפסטיבל הסרטים בחיפה, לפני הבחירות), אבל מהבחינה הזו התזמון של הסרט מצוין. (הסרט עתיד להיות משודר בערוץ 2).

אף על פי כן, וזה אחד היתרונות שלו, הסרט לא נצמד לתפקידו, המכוון או המשתמע, לדברר את הציבור החרדי. הדברור אמנם נוכח מעצם קיומו של סרט מכבד על הציבור החרדי, אך לא נעשים מאמצים נוספים – וכאמור, טוב שכך – מעבר. באופן כללי, הסרט כמעט שאינו מתֻוַוך: לא נמסרים לנו פרטים ביוגרפיים לגבי הדמויות השונות המככבות בסרט, מעבר למה שהן מספרות, וזה יחסית מעט; לא מוסברים מנהגים שונים ביהדות בכלל ובציבור החרדי בפרט, ואין התעכבות על ניואנסים קטנים שמלווים כל בחור ישיבה, כמו הבחור שחוזר לישון בסדר בוקר אחרי תפילת שחרית, שזה אחד הרגעים הקשים הקטנים שחווה כל בחור ישיבה. הצופה ההדיוט, שלא מבין את כל הניואנסים האלו, מרגיש יתום.

יתמות היא, לדעתי, המוטיב המרכזי בסרט. לצד המטרה (או האפקט) של הצגת הציבור החרדי, הסרט מבקש לחדד את תחושת היתמות של כל בחורי הישיבה בפוניבז', תחושת יתמות שמלווה כל בחור ישיבה שעובר לגור בפנימייה. כלומר הסרט נע בין שתי המטרות הללו, שלעתים מייצגות מגמות סותרות: ניתן לומר שחוסר התיווך של הסרט נועד ליצור אצל הצופה עצמו תחושה של יתמות, בעוד היינו מצפים שהדברור ילווה בהסברים. כיוון שהסרט מבקש להשרות על הצופים את התחושה של היתמות – הוא זורק אותו אל המים הסוערים של הסרט, ללא גלגל הצלה.

מוטיב היתמות חוזר בכמה אופנים בפרק: ראשית, היתמות שוזרת את רוב הדמויות המופיעות בסרט: ישנו בחור שהוא יתום ממש ולכן הוא חוזר לישון כל יום בבית אמו (עצם השינה לא בפנימיה אף היא "סנסציה" – לא מתווכת – במונחים ישיבתיים); ישנו הנער הקטן שאין לו חברים והסרט מנציח את בדידותו, אפילו בתוך ההמוניות של שמחת בית השואבה בסצנת הסיום; וישנו הבחור שלא לומד בגלל שאין לו חברותות (או חברותא או מיתותא; או חבר או מיתה). אך מעבר לדמויות, כל התלמידים הם יתומים-זמניים. הישיבה היא למעשה בית יתומים.

מול אלו, מופיעה דמותו האבהית של המשגיח – שהוא גם אבא של אחת הדמויות – שאמור לדאוג לכל התלמידים מאל"ף ועד ת"ו. כך גם ניתן להסביר את ההכנסה לסרט של הלוויה של אחד מרבני הישיבה שמכונה "אביהן של ישראל" (אינדוסקי עצמו הסביר – את הברור מאליו – שהוא השמיט חלקים רבים ומעניינים יותר שהתרחשו בישיבה בזמן שצולם הסרט, ולכן לכאורה לא ברור מדוע הוא החליט להשאיר את החלק הזה שלא נוגע ישירות לישיבה). בהיעדר אבות ביולוגיים, משמשים ראשי הישיבה כאבות ליתומים.

דמותו של המשגיח היא הדמות המעניינת ביותר בסרט. תחושת היתמות של בחורי הישיבה, מעבר לכך שהם נוטשים את הבית שלהם וחיים בחיי פנימייה, היא גם תוצר של התחרותיות הרבה שיש בפוניבז', תחרותיות שניתן לחוש בה ברקע של הסרט, וגם מדברים שאומר בנו של המשגיח, כי התחושה בישיבה היא שאדם לאדם זאב. כאשר מתוך 1,200 תלמידים רק מעטים יהיו המנהיגים של הדור הבא – כפי שמבטיחה הכתובית בתחילת הסרט – ממילא ברור שהדבר כרוך בבדידות איומה, ביתמות.

לכן, על רקע התחרותיות והמצוינות שהישיבה מטפחת, השיחה שמעביר המשגיח באמצע הסרט, ובה הוא אומר לתלמידים שיש לעבוד את השם כציבור, ביחד, ולא כאינדיבידואלים, היא שיחה כמעט חתרנית. בניגוד למה שניתן להבין, הדיבור על האינדיבידואליזם אינו החידוש בדבריו, כי בישיבה שמטפחת מצוינות, נראה שזו תופעת לוואי מובנת מאליה: החדשנות היא כי למרות תחושת התחרותיות, יש לעבוד את השם ביחד. זה כבר הרבה יותר קשה, ובכך יש בכדי להפיג מעט את היתמוּת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s