מדוע אנשים מקפידים פחות על מצוות בין אדם לחברו?

לָמָּה לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי. חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ,  יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי.  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. (ישעיהו א 11-17)

הבטחתי ברשומה קודמת ("אל הנשגב: האיסור 'לא תעשה לך פסל' בין שתי תפישות של אמנות"), שאעסוק בהרחבה בשאלה שמטרידה אותי באופן אקזיסטנציאליסטי, והיא מדוע אנשים צדיקים, שמקפידים על קלה כבחמורה בכל הנוגע למצוות שבין אדם למקום, מקפידים פחות בכל הנוגע למצוות שבין אדם לחברו.

בפס"ד אמריקני מ-1904 (Northern Securities Co. v. United States) השופט אוליבר הולמס אמר: "Hard cases make bad law", מקרים קשים מייצרים משפט גרוע. בהשאלה אפשר לומר ששאלות קשות מייצרות תשובות גרועות, או למצער תשובות לא-מספקות, וכיוון שמדובר בשאלה שהיא באמת בסדר-גודל קיומי – על אחת כמה וכמה.

לי אישית לא היו תשובות טובות, ולכן כמו שעשה דוד בן גוריון בשעתו, כשפנה לחכמי ישראל וביקש מהם את תשובתם לשאלה "מיהו יהודי", פניתי גם אני לחמישה חברים וביקשתי את תשובתם לשאלה זו (פניתי גם לחברה אחת – ולחברים נוספים – אך הם התמהמהו בתשובתם). אמנם אני אינני בן-גוריון, אבל החברים שפניתי אליהם הם אנשים חכמים שאני מעריך מאוד אותם ואת דעתם, ובנוסף על התשובות שהם נתנו, או על סימני השאלה שהם הציבו, הם עזרו לי מאוד לחדד את השאלה (איחדתי את תשובותיהם, וכל פעם שאתייחס לתשובה שנתן אחד מהם, אציין פשוט החבר; הקרדטים בסוף הרשומה). ועדיין, כמדומני, התשובות שליקטתי לא מכסות את השאלה, בבחינת "אין הבור מתמלא מחולייתו". אבל, לא עליי המלאכה לגמור, ואין אני בן חורין להבטל ממנה.

חייבים למקד את הדיון, לזקק את הדיון. צריך שהדיון יהיה נקי. לשם כך, צריך לנטרל כמה מהמוקשים שהשאלה הזו מעלה ולפרק כמה מהנחות היסוד שהיא מניחה. כך בסוף תהיה לנו השאלה בטהרתה, בגולמיותה. ראשית, אני מניח שאותם אנשים עליהם אני מדבר מקבלים על עצמם עול מצוות, וזה מתבטא הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. הם לא מקיימים מצוות מתוך מסורת, או OCD מוסתר. אני גם לא מתייחס לשאלה מדוע אנשים שמקפידים על בין אדם למקום לא ממחזרים בקבוקים. אני מדבר על ההארד-קור של המצוות שבין אדם לחברו.

עם זאת, חידוד העניין הזה כן נותן מענה מסוים, וכפי שאמר לי החבר, המצוות שבין אדם לחברו הן הרבה יותר עמומות ממצוות שבין אדם למקום, ולכן גם אנשים שרוצים להקפיד על כך, לא תמיד יודעים את הגבולות. עם "ואהבת לרעך כמוך" לא הולכים למכולת. זה בוודאי קשור לכך שחלק גדול מהמצוות שבין אדם לחברו מצויות ב"שולחן ערוך החמישי"; יש הוראות ברורות כיצד לבחור אתרוג אבל אין הלכות מפורטות כיצד להתנהג בסיטואציות חברתיות. אבל גם אם נניח שנקודה זו נכונה, עדיין אני ממקד את הדיון במקרים שברור לחלוטין שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, ולא במקרים הגבוליים.

עוד נקודה שהעלה החבר היא שהרבה פעמים הדברים מאוד סובייקטיביים. מעבר לעובדה כי אם מישהו פגע בי או הלבין את פניי ברבים, הפוגע לא תמיד יודע שהוא פגע בי, כי הדברים מאוד נזילים וסובייקטיביים – אפשר לחשוב על דוגמאות מורכבות יותר. החבר נתן דוגמא שלא הניחה את דעתי (כי היא פשוט לא מדויקת מספיק), אבל חשבתי על דוגמא אחרת, והיא עליית נשים לתורה. הברייתא במגילה אומרת: "תנו רבנן: הכל עולין למניין שבעה אפילו קטן אפילו אישה, אבל אסרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור". ברור ש"הציבור" לפי הברייתא הוא גברים בלבד, אבל מה עם כבוד הציבור של הנשים? להן אין כבוד? בעיניי התשובה ההלכתית היא ברורה, אבל הדוגמא הזו מראה שהפגיעה יכולה להיות דו-צדדית.

חשוב לדייק. אני לא טוען שאנשים שמקפידים על מצוות שבין אדם למקום מזלזלים במצוות שבין אדם לחברו. אני רק טוען שיש אנשים שברמה המעשית, התוצאתית, מקפידים יותר על מצוות שבין אדם למקום ולא מקפידים על מצוות שבין אדם לחברו. אני חושב שזו "תופעה", כמו שהפסוקים למעלה מישעיהו מראים. אני מנסה לחשוב סוציולוגית, אני חושב שמדובר ב"עובדה חברתית", כמו שאמיל דורקהיים מצא מכנה משותף מסוים לכל המתאבדים, לכאורה המעשה הכי אינדיבידואלי בעולם (להרחבה). אני מנסה לשאול מה המנגנון. 

כמו כן, ברור שיש גם אנשים שמקפידים על מצוות שבין אדם לחברו ומזלזלים במצוות שבין אדם למקום. יש מכולם. מכל מקום, העובדה שיש מכולם אינה מוציאה את השאלה ממקומה: מדוע אנשים אלו פועלים כך. אני חושב שהשאלה עומדת גם אם לא נניח שיש מצוות חשובות יותר וחשובות פחות; השאלה מתעצמת אם נניח שמצוות שבין אדם לחברו הן חשובות יותר. (כפי שמראים כמה מקורות ביהדות).

נקודה נוספת. כפי שתיקן אותי החבר, ברור שאין כאן עניין קטוגריאלי, כלומר ברור שיש צדיקים שמקפידים על מצוות שבין אדם לחברו באותה דבקות שהם מקפידים על מצוות שבין אדם למקום. אבל אני כן חושב שבמובן מסוים ההקפדה על מצוות שבין אדם למקום היא שגורמת להקפדת-פחת במצוות שבין אדם לחברו. יש קשר מסוים בין הקפדה על מצוות שבין אדם לחברו לבין אי הקפדה על מצוות שבין אדם למקום.

כפי שניסיתי להראות ברשומה "על היחס לחוק וחלוקת קשב מוגבלת", בני האדם חיים במעגלים רבים ושונים של נורמות וציוויים: חוקי המדינה הם מערכת נורמות, ויש חוקים במקום העבודה, וכללי נימוס הם נורמות וגם הקפדה על מזון בריא זו נורמה. וכיוון שחלוקת הצייתנות של בני האדם היא מוגבלת, הם מחליטים מהן נורמות החשובות בעיניהם יותר ומה פחות. כלומר, השאלה היא אם כן, מדוע מצוות שבין האדם למקום נחשבות יותר ממצוות שבין אדם לחברו.

אפשר לחשוב על השאלה הזו מהפרספקטיבה הבאה: כיצד אנשים ינהגו, בהיעדר הנחיה הלכתית ברורה, כאשר תהיה התנגשות בין מצווה שבין אדם למקום לבין מצווה שבין אדם לחברו? אני סבור שבאופן אינסטינקטיבי, אנשים יתעדפו את המצווה שבין אדם למקום. אם נעשה אנלוגיה לעולם המונחים של שדה המשפט החוקתי, שבאחד מאתריו עוסק בזכויות אדם ובעיקר בשאלת האיזון בין זכויות, אינטרסים וערכים, אנשים יעדיפו את המצווה שבין אדם למקום, עד כדי ביטול המצווה שבין אדם לחברו (איזון אנכי), במקום לערוך איזון אופקי בין שתי המצוות, באופן שנותן מקום לשתיהן (גם אם בסוף תהיה "הכרעה").

החבר הציע את התשובה הבאה: לאנשים יש נטייה לקדש את הבלתי-מובן. ככל שהדבר פחות מובן להם, כך הם מפחדים להתעסק אתו. כלומר, היות והם לא מבינים את הערך הסגולי של מצווה שבין אדם למקום, קשה להם לאזן בינה לבין ערכים אחרים. לעומת זאת, במצוות שבין אדם לחברו הם מרגישים שהם יודעים מה התכלית של המצווה, ולכן הם מרגישים בטוחים "לשחק איתה".

תשובה אחרת שנתן החבר היא זו: המצוות שבין אדם למקום נחשבות כעיקר החיים הדתיים, ואילו המצוות שבין אדם לחברו – לא, ולכן יש אנשים שמקפידים על מצוות שבין אדם למקום יותר. השאלה אם כן, מדוע המצוות שבין אדם למקום נחשבות יותר. האם בגלל שבעיני אלוהים הם כך? האם זו החברה, והאווירה החברתית, שגורמת למצוות שבין אדם למקום להיות אובררייטד? מדוע אדם שגונב ואונס אך שומר שבת וכשרות נחשב דתי, ואילו אדם שלא גונב ואונס אך לא שומר שבת – לא ייחשב דתי?

אבל אולי בעקבות הדברים של החבר, כן אפשר לומר כך: בין אם הן עיקר החיים הדתיים ובין אם לא, המצוות שבין אדם למקום מייחדות את האדם הדתי. אפשר לחבר זאת לדברים שאמר לי החבר, "כשאתה מנענע לולב אתה מרגיש 'דתי', כשאתה אומר 'בוקר טוב' לאימא אז אתה לא מרגיש עבודה דתית, למרות שגם זו מצווה." אם כן, אני חושב שהתרופה לכך צריכה להיות הזרקת  קדושה לתוך המצוות שבין אדם לחברו, להעצים את העובדה שאלו ואלו רצון השם. האם זה אפשרי?

היסוד ה'דתי' העלה אותך מגוש הסתם. שם בעבר השני השתרע הקיום השכיח והרגיל על התעסקויותיו, ואילו כאן שוררות היו העתקה, הארה, דבקות, ללא זמן, ללא יציאות-תולדות [מרטין בובר "בסוד שיח", עמ' 121 (הוצאת ביאליק, 1959)]

אולי אפשר לחבר לכך את הדברים שכתבתי באותה רשומה שהזכרתי בתחילת רשומה זו. האֵל מייצג, בין השאר, את כל מה שהוא לא-אנושי, על-אנושי, טרנסצנדנטי. כאשר אדם מקיים מצוות, כלומר עובד את האל, רק בגלל שהאל ציווה – מבלי שהוא מבין מה הטעם לכך – הוא מתנתק מעצמו ומתעלה מעל האנושיות, הוא נוגע בנשגבות, הוא נוגע באלוהות. המצוות שבין אדם למקום מאפשרות לבן האנוש את הבלתי-אנושי, את הבלתי-אפשרי: לגעת בנשגב. או כמו שסיכם זאת החבר: "הקשר ההדוק והצמוד עם האל המושלם/ החוויה המיסטית המושלמת, מעוור את 'החסדים הקטנים של היום יום'".

ועדיין, אני מרגיש שהניתוח שערכתי והציטוט של בובר לעיל, עושים גלוריפיקציה למצוות שבין אדם למקום. האם כשמישהו בוחן אתרוג בזכוכית מגדלת הוא מרגיש שהוא נוגע בנשגב, שהוא מתקדש ומתעלה? שהוא נוגע בעולמות עליונים? והדרא קושיא לדוכתא, וחזרה השאלה למקומה.

**

החברים בהם נועצתי (לפי א"ב): יאיר אופנהיימר, נדב דים, יאיר טיקטין, עמיחי מרקס, אריאל סרי-לוי

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מדוע אנשים מקפידים פחות על מצוות בין אדם לחברו?

  1. ובכל זאת לא הבנתי נא לתת בשפה פשוטה יותר מה חשוב יותר ממה האם המצוות שבין אדם למקום או בין מצוות של אדם לחברו האם זה הפחד שהמקום יעניש אותי אם לא אשמור את מצוותיו בני לבינו או שהמקום לא יעניש אותי מדי שלא קיימתי את המצוות שבים אדם לחברו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s