והכל שריר ובריר וקיים? הסוגיה הלא פתורה של שערוך הכתובה

התפרסם לראשונה בגיליון מס' 5 של כתב העת "מסחרי" כפי שאפשר לראות כאן

הכתובה, שלפי המסורת היהודית החתן חותם עליה ומוסר לאשתו במעמד החופה, איבדה קצת מזוהרה במצב המשפטי הקיים במדינת ישראל. למרות שחתנים רבים נוהגים "להדר" במצווה ולהתחייב בסכומים מופרזים לנשותיהם, והמהדרין מן המהדרין אף תולים את הכתובה על קירות ביתם כסמל לאהבתם – ולא מביאים לתשומת ליבם כי הכתובה מצביעה על סוף הקשר ביניהם, בין בגירושין ובין במוות – רק כתובות מעטות מגיעות לידי התדיינות משפטית בבתי משפט אזרחיים. במקרי גירושין, עקב העובדה שהכתובות הן חלק מהסדר כולל ומשיקולים נוספים; במקרים שהאיש לא עשה צוואה והוא נפטר לפני האישה  – נוכח הוראות דוגמת הוראת סעיף 11(ג) לחוק הירושה[1], לפיה "המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון"[2].

פסק דין חדש של השופט אליקים רובינשטיין (בע"ם 9606/11 עזבון פלוני נ' פלוני[3]; להלן: בקשת הערעור) מחזיר לכתובה את כבודה כשהוא דן בסוגיית שערוך הכתובה, סוגיה שבית המשפט העליון מעולם לא פסק בה. עם זאת, אנסה להראות שבשאלות מסוימות שהשופט רובינשטיין מעלה רב הנסתר על הגלוי.

באותו מקרה, האיש והאישה נישאו זה לזה ב-1975, כשלשניהם אלו נישואין שניים. בעת נישואיהם ערכו ביניהם הזוג הסכם ממון שקובע הפרדה רכושית על כל נכסיהם למעט הדירה. לאחר שהאיש נפטר ב-2006, הגישה המנוחה תביעה נגד עזבונו בגדרה נתבע גם סכום הכתובה לרבות ריבית והצמדה (476,164 ש"ח), שכן המנוח כמעט ולא הוריש לה דבר בצוואתו ולמעשה נישל אותה מירושתו, וללא הצמדה, ערכה הנומינלי של הכתובה הינו עשרה שקלים. לאחר שהאישה נפטרה ב-2008, נכנסו בנעליה ילדיה מנישואיה הראשונים. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה, וקבע כי יש להצמיד את הסכום למדד ללא ריבית (189,500 ש"ח נכון ליום התביעה)[4]. בית המשפט המחוזי בת"א אישרר את פסיקתו[5], וכיוון שכאמור אין הלכה בנושא שערוך כתובה, בית המשפט העליון החליט לקבל את בקשת הערעור ולדון בה כערעור.

השופט רובינשטיין קובע כי יש לבית משפט אזרחי שיקול דעת להורות על שערוך, לאור שני הרציונאלים של הכתובה: יציבות מוסד הנישואין ("שלא תהא קלה בעיניו להוציאה"[6]) והבטחת עתידה הכלכלי של האישה. השערוך יכול להיעשות בשני מסלולים עיקריים: או דרך הדין האזרחי או דרך הדין הדתי, שבו לפי חלק מהדעות ניתן לשערך את הכתובה[7]. שני המסלולים, מציין השופט רובינשטיין, מביאים לאותה תוצאה, אולם לשיטתו מוטב ללכת במסלול האזרחי, משני טעמים: הרמוניה ביחס לחיובים אחרים ובכדי שבתי המשפט האזרחיים, האמונים על הגביה, יוכלו לפעול בכלים המוכרים להם. בשני המסלולים, לדעתו, ניתן להצמיד את הכתובה אף אם לא נקבעה בה תנית שערוך מפורשת, כשהעדיפות היא לעשות זאת בדרך של פרשנות, שבה לכאורה לא מוסיפים או גורעים מהכתובה, או בדרך של עיקרון תום הלב, שם משלימים או מתערבים בכתובה, וזאת לאור הרציונלים לעיל של מוסד הכתובה.

למרות שפסק הדין מוסיף עוד לבנה בביצור מעמדה של הכתובה במציאות העכשווית, הוא מותיר מספר סוגיות לא פתורות, שמתחדדות בשל הליכתו של השופט רובינשטיין במסלול האזרחי. השופט רובינשטיין מצהיר כי מטרת פסק הדין הינה "להציג מדיניות בהירה יותר בשאלת השערוך באותם תיקים בהם הוגשה תביעה והשאלה מתעוררת"[8] (ההדגשה שלי; א' נ'), אולם נראה כי הוא חותר תחת מטרתו-שלו כאשר הוא מעדיף להותיר בערפל את קביעת השערוך, ומקנה לשופטים שיקול דעת שהוא לא תוחם את גבולותיו. דווקא מכיוון שהשופטים חפצים שתכליות הכתובה – ובראשן הבטחת עתידה הכלכלי של האישה – לא תתמוססנה, מוטב היה לו היה נקבע שערוך אוטומטי כברירת מחדל, כאשר את השערוך ניתן להפחית לפי שיקול דעת השופטים. לא מובן מדוע השופט רובינשטיין לא מגביל את שיקול הדעת.

השופט רובינשטיין מציין כי בסוגיה של שערוך מורגל בית המשפט האזרחי בשיקול דעת רחב יחסית[9], ומסמיך את דבריו על שני פסקי דין (ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ[10]; ע"א 391/88 עיזבון פיכטנבוים נ' זלישניק[11]), אולם בשני פסקי הדין שהוא מזכיר מדובר על פסיקת הפרשי הצמדה בעקבות הימשכות ההליכים בערכאות השיפוטיות, ולא בעקבות העדר תניה כזו בחוזה או חוסר בהירות לגבי תנאי כזה. כפי שמצויין בבקשת הערעור, כבר נקבע בפסק הדין המנחה בנושא, ע"א 479/89 המוטראן הקופטי נ' חלמיש[12], כי ניתן לייחס לצדדים לחוזה כוונת שערוך בנסיבות שבהן הדבר עולה עם תכליתו, אך שם הדברים נסמכים על אומד דעת הצדדים והנסיבות, ולא מוזכרת שם האפשרות לשיקול דעת של בית המשפט.

לא זו אף זו. כבוד השופט רובינשטיין מציין כי ניתן לסווג את שיקולי השופטים לשתי קבוצות: קבוצת השיקולים הראשונה הבוחנת את הגשמת תכלית הכתובה, כלומר, הבטחת פרנסת האישה ("הפרספקטיבה הרחבה", כהגדרתו), וקבוצת השיקולים השניה שעניינה הגשמת כוונת הצדדים בכתובה ("הפרספקטיבה הצרה")[13]. ניתן היה להבין אם השופט רובינשטיין היה מסתפק בקבוצת השיקולים הראשונה, והיה קובע שיש לשערך כתובה מקום שאי שערוך היה מביא לתוצאה אבסורדית, כמו במקרה הנוכחי בו סכום הכתובה הינו 10 ש"ח ללא שערוך, וכאמור, השופטים חפצים בהבטחת עתידה הכלכלי של האישה. לחילופין, ניתן היה לקבל אם השופט רובינשטיין היה מסתפק בקביעת אי-שיערוך מקום שבו ממילא נכסי האישה רבים או סכום הכתובה גבוה באופן משמעותי[14]. אולם נראה כי השופט רובינשטיין, למרות שבחר ללכת במסלול האזרחי, לא יורד לעומק הדרישה כי לצורך שיערוך הכתובה יש להתייחס אליה כחוזה חד צדדי[15], ויש לפרשה בהתאם לכוונת החתן. יש לזכור כי הכתובה איננה חוזה שהצדדים שוקדים על כתיבתו ועל תנאיו, אלא חוזה גנרי שהחתן מתחייב בו באמצעות חתימתו וקביעת הסכום בו. לכן לא ברור כמה ניתן ללמוד מלשון החוזה, או להיבנות מכך שלא נכללה בחוזה תנייה מפורשת או משתמעת בדבר הצמדה או הימנעות ממנה, כפי שהשופט רובינשטיין מציין[16], שעה שנוסח החוזה הוא קבוע מקדמת דנא.

יתרה מזו. אומד דעת הצדדים נקבע לפי מועד החתימה על החוזה. שיחזור אומד דעת הצדדים ביום החתונה, ביום חתימת החתן על הכתובה, בשעה שהאהבה פורחת בין השניים, יכול להביא לתוצאות נוגדות. מצד אחד, קרוב לוודאי שהחתן יאמר שכוונתו הייתה לשערוך החוזה. קשה לקבל את העובדה כי החתן לא מתכוון שסכום הנקוב בחוזה שהוא צד בו לא יהיה צמוד. נוסף על כך, מספר פעמים בפסק הדין השופט רובינשטיין מתרה בעורכי החופות כי יסבו את תשומת לב החתנים לסכומים המופרזים שהם כותבים בכתובה, אולם האם כתיבת סכום גדול אינה מהווה אינדיקציה לרצון החתן להיטיב עם הכלה, ומכאן לכוונת הצדדים לשערוך?

מצד שני, החתן יכול לומר כי מלכתחילה לא התכוון לשלם את הסכום המופרז שהוא נקב בכתובה והוא רק ביקש "להשוויץ". האם סכום מופרז בכתובה לא מעיד על בורותו של החתן? אולם אם נמשיך בקו המחשבה הזה, ייתכן שאין מקום לחייב את החתנים כלל בכתובה, ואכן היה פסק דין של בית הדין הרבני האזורי ברחובות שכמעט הלך בדרך זאת[17], כיוון שבית הדין סבר שהחתנים לא מבינים את מהות הכתובה.

השופט רובינשטיין, בעקבות שתי הערכאות הקודמות, מפרט בהרחבה כיצד קבוצת השיקולים הראשונה – הבטחת פרנסת האישה – מתקיימת במקרה הרלוונטי. אך יש לשים אל לב כי במקרה שלנו המנוחה נפטרה עוד בטרם פסקה הערכאה הראשונה, ויש לקחת בעירבון מוגבל את קיום תנאי הבטחת פרנסת האישה שעה שמדובר אך ורק ביורשיה מנישואיה הראשונים. כלומר גם התכלית הראשונה והעיקרית של הכתובה, הבטחת עתידה של האישה, לא מתקיימת במקרה שלנו, כיוון שהאישה נפטרה.

אולם השופט רובינשטיין כמעט ולא מסביר כיצד קבוצת השיקולים השניה מתקיימת במקרה הנידון. נראה שהוא מעמיד לנגד עיניו את הזוג הסביר (שם יש הצדקה לגביית הכתובה) ולא את הזוג הספציפי נשוא הדיון. אם נתייחס ברצינות לכוונתו של השופט רובינשטיין כי יש לאמוד את כוונת הצדדים, האם העובדה שמדובר בנישואין שניים אינה שיקול נגד שערוך? האם העובדה שהצדדים חתמו במפורש על הסכם ממון שמדיניותו הפרדה רכושית כמעט מלאה אינה משמיעה כי יש לפרש את הכתובה בצמצום? יש לזכור שהכתובה היא מסמך קוגנטי, ובניגוד להסכם ממון לא ניתן להתנות עליה (אך כאמור, ניתן לקבוע את סכומה ואפילו לאפסה). השופט רובינשטיין אינו מפרט את השיקולים, ולנו לא נותר אלא להעריך.

אין חולק שהשופט רובינשטיין נתן פסק דין חשוב ובכך עשה צעד גדול בהבטחת עתידה הכלכלי של האישה. אולם יש להצר על כך שחלק מן השאלות שעולות בפסק הדין נותרו פתוחות.


* מתוך לשון הכתובה.

[1] סעיף 11(ג) חוק הירושה, התשכ"ה-1965, ס"ח 446.

[2] ליתר דיוק, יש לציין כי יש לא מעט מקרים של דיון בכתובה במסגרת בתי הדין הרבניים, בעיקר בשל הפער בין סעיף 11(ג) לחוק הירושה הנ"ל לבין סעיף 17 לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973, ס"ח 712, הקובע כי " אין בחוק זה כדי לגרוע… מזכויות האשה לפי כתובתה". אך כאמור, לרוב סכום הכתובה נבלע בהסדרי הגירושין.

[3] בע"ם 9606/11 עזבון פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 20.5.13).

[4] תמ"ש (משפחה ת"א) ז.ר נ' ש.ק (פורסם בנבו, 29.4.2010).

[5] עמ"ש (מחוזי ת"א) פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.11.2011).

[6] בבלי, כתובות נ"ד, ע"א.

[7] להרחבה בנושא זה, ראו: שלמה דיכובסקי "הכתובה" תחומין כ"ח 28 (התשס"ח); שלמה דיכובסקי "חיובי הצמדה בבתי הדין הרבניים" דיני ישראל י"ב, ק"ג (התשמ"ה).

[8] בקשת הערעור, בפסקה ט"ז.

[9] בקשת הערעור, בפסקה ס"ח.

[10] ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433 (1982).

[11] ע"א 391/88 עיזבון פיכטנבוים נ' זלישניק, פ"ד מו(4) 311 (1992).

[12] ע"א 479/89 המוטראן הקופטי נ' חלמיש – חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו בע"מ, פ"ד מו(3) 837 (1992).

[13] בקשת הערעור, בפסקאות ס"ט-ע"ג.

[14] השופט רובינשטיין בפסקה ס"ה לבקשת הערעור.

[15] ההגדרה של כתובה כחוזה היא מורכבת. עיקרה של הכתובה הוא 'תנאי בית דין' (משנה, כתובות ד, ז), כלומר הוא חיוב מכח חוק והוא אינו תלוי ברצון המקדש.

[16] השופט רובינשטיין בבקשת הערעור, בפסקה ע"ב.

[17] תיק (אזורי רח') 297662/3 (16.5.2012) הדין והדיין 31, 9 (2003).

מודעות פרסומת

זכוכיות

מְיַחֵל כֹּל בּוֹקֵר לְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ,

רַק כְּדֵי שֶׁבָּעֶרֶב אוּכַל לְהִתְנַפֵּץ עַל הַמֵּזַח לְאַלְפֵי שְׁבָרִים.

וּבְהֹלְכֵנוּ עַל הַחוֹף אֲנִי צוֹעֵק לָהּ: תִּזָּהֲרִי עַל הַזְּכוּכִיּוֹת,

וְהִיא מְשִׁיבָה: אֲבָל אֵינֶנִּי יְחֵפָה.

הגישה שמסכלת את הנגישות: על מרכז הסיוע לנשים

יש אנשים, אירועים או מקומות בחיים, שלאחר התבוננות מעטה או חוויה קצרה, אתה יכול לאפיין אותם במילה אחת, אתה יכול "לתפוס" את אותו מקום או אדם במילה אחת, להבין אותם באמצעות אותה מילה. לא אחת, תיאור במילה אחת עשוי לפספס את המורכבות של מושא התיאור; אך פעמים רבות, דווקא במילה האחת יש אפשרות להגיע לדיוק מרבי. לקלוע כחוט השערה, לאסנס, לתמצית, של מושא התיאור.

התחלתי לא מזמן סמי-התנדבות (התנדבות שהיא חובה) באחד המרכזים לסיוע משפטי לנשים בירושלים, ולפני שההתנדבות התחילה רשמית, היו לי, ולשלושים נשים שהתחילו להתנדב איתי ביחד, יומיים של אוריינטציה. ואחד המאפיינים העיקריים של מרכז הסיוע – וברור שהוא לא היחיד – מהיכרותי בת היומיים, הוא ילדותיות.

חשוב להבחין בין טפל לעיקר, בין מטרה לאמצעי, בין מהות לקונפטי. ולכן בטרם אמשיך ואסביר מדוע אני רואה זאת כך, חשוב לי לציין שהנשים שעובדות במרכז הסיוע עושות עבודת קודש, ואני מאמין בכל מאודי בנצרכות של מרכז הסיוע, ולכן החלטתי להתנדב שם. זה העיקר. המאפיין של הילדותיות אינו מבטל זאת, וכמדומני, אולי דווקא משום שהעבודה היא כ"כ משמעותית ותובענית – יש פן מסוים של ילדותיות שמאפיין את המרכז.

את ימי האוריינטציה פתחנו במשחק שבו כל אחת צריכה לרשום משפט אמת ומשפט שקר על עצמה, להסתובב בין חברות הקבוצה, להקריא בפניהן את המשפטים שכתבנו, וכל אחת צריכה לנחש איזה משפט הוא משפט שקר ואיזה משפט הוא משפט אמת, וכן אותה חברה צריכה לנחש זאת על המשפטים שאנחנו כתבנו. פשוט שהמשחק עצמו אינו חשוב והוא רק אמצעי, הוא נועד בכדי שכל אחת תספר על עצמה ושהיא תתחכך בשאר חברות הקבוצה.

כלומר, מעבר לעובדה שהמשחק הוא ילדותי כיוון שהוא שוחק באירועים חברתיים שהיינו נוהגים לשחק בילדות, מין אדפטציה ל"אמת או חובה", הוא ילדותי כיוון שבמקום שכל אחת תספר על עצמה פרט זה או אחר באופן ישיר, מנהלות המרכז בחרו שכל אחת תציג את עצמה בדרך עקיפה וכן בחרו "לעזור" לנו לספר על עצמנו ולהכיר את שאר חברות הקבוצה, כשם שמחליטים בשביל הילדים ועוזרים להם, מבלי לשאול לפיהם האם הם רוצים או צריכים בכך.

בשלב מסוים אחת מחברות הקבוצה ניסתה לדבר על ליבן של מנהלות המרכז שיתחשבו בנו, שכן פרט לעבודה במרכז הסיוע, אנחנו גם לומדות ועובדות (כלומר, פרנסה), ומנהלת המרכז אמרה לה בתגובה שהיא גם עובדת ולומדת, ולאחר שאנחנו נסיים את יום האוריינטציה, היא תמשיך לעבוד במרכז עד 9 בלילה. ואם לא די בכך, באותו יום חזרה המנהלת על עובדה זו, ויום למחרת היא דאגה להזכיר לנו שאכן אתמול היא נשארה עד 10 בלילה במרכז.

ראשית, יש משהו ילדותי בכך שהמנהלת למעשה אומרת בסבטקסט "אם אני סובלת – כולן סובלות", "אם לא לי, אז לאף אחד" – שכן, אין שום תועלת והיגיון בכך שאם המנהלת עובדת קשה אנחנו נסבול גם, זה לא יפחית מהעבודה שלה בשום צורה בעוד שאר המתנדבות יכולות למקסם את התועלת שלהן – ואת התועלת הכללית – במקום אחר. ואם למנהלת זה "עושה טוב" שנשים אחרות סובלות – יש מילה אחת לתאר זאת: סאדיזם.

אך פרט לכך, ניתן לומר שאותה מנהלת למעשה מבקשת הכרה, הכרה בכך שהיא עובדת קשה וסובלת, היא חושבת שלא מספיק מעריכות אותה על העבודה שלה, כאילו אין חשיבות לעבודת הקודש שהיא עושה בפני עצמה, אין לה קיום לולא ההכרה בכך שהיא עושה עבודה חשובה, כמו עץ נופל ביער. ואני חושב שזה קצת ילדותי לחשוב שאין לנו ולמעשנו קיום אלא אם כן הזולת מכיר במעשים האלו. אדם מבוגר לא צריך שיכירו בחשיבות הדברים שהוא עושה. אם הוא עושה דברים חשובים, הוא יודע שהוא עושה דברים חשובים. יש משמעות לדברים בפני עצמם.

והדבר המצער ביותר הוא שכבר מהדיאלוג הקצר שבנות הקבוצה ניהלו עם מנהלות הקבוצה, מהתגובה שלהן לשאלות שלנו, ניכר כי כל ביקורת או הצעת ייעול שאנחנו נעלה – תיתקל בחומה בצורה, בלאו מוחלט. ויש בחוסר הרצון לקבל ביקורת סוג של אגוצנטריות ילדותית, כמו תינוק שמרוכז רק בעצמו, שיכול להיות מרוכז רק בצעצוע שלו, ששום דבר אחר לא מזיז לו, העולם סביבו יתהפך והוא לא ישים לב, ואם ייקחו לו את הצעצוע – ייחרב עליו עולמו. אין עולם זולת אותו צעצוע.

אז אפשר לומר שאין קשר כלשהו בין הפעילות החשובה של המרכז לבין המאפיינים הילדותיים שתיארתי, וכך חשבתי בהתחלה. אבל אפשר לומר שדווקא בגלל שהנושאים שהמרכז עוסק בהן הם נושאים כל כך חשובים ומעיקים, שמבוקר עד ערב מנהלות המרכז נוגעות בנושאים שיחרצו גורלות של נשים וילדים, דווקא כיוון שמדובר בדיני נפשות (כפי שאמר השופט חשין בדנ"א 7015/94) – העובדות במרכז חייבות קצת ילדותיות בכדי לפרוק מעליהן את כל הנטל הכבד שיש להן על הכתפיים, יום יום, שעה שעה.

ובין כך ובין כך זה חבל. ושוב אני חוזר על ההבחנה שבין טפל לעיקר: העיקר הוא עשיית צדק וסיוע לנשים שנמצאות במצוקה, והילדותיות שתיארתי לא מאפילה על הפעילות החשובה הזאת, היא רק רעשי רקע ותו לא. אבל דווקא בגלל שזאת המעטפת החיצונית, שזה חלון הראווה של מרכז הסיוע – כשהפעילות החשובה של מרכז הסיוע היא פנים "החנות" – היא מרחיקה אנשותים רבותים מלהתנדב ולסייע למרכז. דווקא בגלל שזאת "רק" הגישה, היא מסכלת את הנגישות למרכז. רעשי הרקע האלו מפריעות לכל מי שאינה חלק מהמרכז "לשמוע" על הפעילות החשובה הנעשית במרכז.

הָאֵל רֶזוּמֶה (אגדת עם)

נעמדתי מול חומת האש, פניי מפויחות, ודמעות מרטיבות את לחיי. גשם החל לרדת.

*

בכפר הגלובלי הקטן שלנו, חברי הקהילה מתחלקים לשתי חֶבְרות. חברת המבוגרים, המכונה "פרופסיה", וחברת הילדים ושוטי הכפר, המכונה "חרשו". רק חברת הפרופסיה נוטלת חלק בעבודת האל, בעוד חברת החרשו פטורה מכך. כשהייתי נער צעיר לא התעניינתי באלוהים שלנו ובדרכי עבודתו. הייתי מסתכל בשוויון נפש מהול בחוסר-הבנה על הפרופסיה, שהייתה מקדישה לכך חלק נכבד מיומה. אימי, מצדה, לא הדהירה אותי לכך. בפעמים המעטות שכן הבעתי התעניינות, הייתה אימא משיבה לי "דיה לצרה בשעתה. יהיו לך עוד חמישים שנה לפחות של עבודת האל".

לקראת יום הולדתי העשרים, הוא הגיל שבו בכפר שלנו עוברים מחברת הילדים לחברת המבוגרים, וילדי חברת החרשו מקבלים על עצמם את עול מלכות האל ועול מצוותיו, החילותי בלימוד דרכי עבודת האלוהים שלנו, הָאֵל רֶזוּמֶה. כפי שהוסבר לי על-ידי מחנכיי, עבודת האל רזומה היא מאוד פשוטה. האל רזומה הוא אל רחום וחנון, שאינו דורש הרבה ממאמיניו. רק כאשר לא מקיימים את רצונו של האל רזומה, הוא עשוי להיות אל קנאי ואכזר. עדות לעשיית רצונו של האל רזומה היא הצלחה גשמית בעולם הזה. עם זאת, הנאמנות לאל רזומה חייבת להיות מוחלטת. אסור לעבוד לאל אחר. יתרה מזאת, אסור להאמין באל אחר פרט לאל רזומה. אין עוד מלבדו.

תחילה, קיבלתי על עצמי בהכנעה את עבודת האל רזומה וקיימתי באהבה את מצוותיו. שאיפותיי והיעדים שהצבתי לעצמי לא נבחרו בכדי לרצות את האל רזומה, אך ידעתי שרצון האל רזומה ומסלול חיי אלו שני מסלולים שאינם מתנגשים, שכן במידה זו או אחרת ידעתי הצלחה בחיי. אולם ככל שנקפו השנים, כרסמה בי תחושה פנימית שאיני עושה די בכדי לרצות את האל.

בערך באותו זמן גיליתי שחבריי לשנתון שעלו איתי יחד לחברת הפרופסיה נשמטים והולכים להם אל קרחת היער שבפאתי כפרנו, ושם, לפי המסורת שמסתובבת בכפר, נמצא משכנו של האל רזומה. איש מעולם לא ראה את האל רזומה פנים אל פנים, שכן מקיפה אותו חומת אש. דרכי עבודת האל עברו דור אחר דור, מאב לבתו ומאם לבנה, ומעולם לא העז איש לפקפק בהן.

באחת הפעמים התלוויתי לחבריי שהלכו אצל האל רזומה, וראיתי שאיש איש בתורו נעמדים הם מול החומה וזורקים לתוכה חפצים יקרי ערך: זו זורקת לתוכה את השעון שקיבלה לבת-מצווה, אחר זורק לתוכה את הש"ס שקיבל לחתונה מהחותן. כל אחד משאיר שם משהו ממנו. ועוד דבר גיליתי שם: כמו שמקובל לתת חיים לכוהני הדת ששוכבים על ערש דווי, אנשי הפרופסיה היו נוהגים להקריב יחידות זמן מחייהם, היו מוכנים לקצר את חייהם, רק בשביל לרצות את האל רזומה.

כשראיתי את אותה חבורת טרוטי-עיניים, הולכים כמסוממים אל פסלו של האל רזומה, סובבים במעגלים את חומת האש ומקריבים את מיטב חפציהם וחייהם, לא חשבתי שיום אחד אצטרף אליהם. היטב זכרתי את דבריה של אמי שאמרה לי שאזהר מלהימשך אל האש.

אך כעבור זמן חשתי שאיני עושה די בכדי לרצות את האל רזומה, ומפעם לפעם חברתי גם אני לחבורת השנתון שלי שהולכים לעבוד את האל בקרחת היער שבפאתי כפרנו. בהתחלה הייתי גם מקריב את מיטב רכושי: בגדים, מכשירי חשמל, ריהוט, אך כעבור זמן חשתי שגם בכך אין די. ראיתי את חבריי מקריבים את מיטב שנותיהם וכל מה שאני מקריב הוא אך ורק חפצים גשמיים, ואמרתי שהגיע הזמן לעשות מעשה.

פעם ביובל ב-15 לינואר חל בכפרנו יום האינטרנה. יום האינטרנה הוא היום כיפור של כפרנו, יום חשבון הנפש הפרטי, ובו כל בני הכפר עוברים לפני האל רזומה כבני מרון ונבחנים לפי עבודת האל שלהם. המסורת היא שחצי שנה לפני יום האינטרנה, עושים כל אחד ואחת מבני הכפר מאמצים בכדי לשדרג את מעמדם לפני האל רזומה: פלוני שהיה מקריב רכוש בשווי 100 ש"ח, הכפיל את תרומתו ל-200 ש"ח, מי שהקריב יום עם המשפחה – הקריב עתה שבוע וכיוצא בזה.

בליל ראש חודש ינואר, הלכתי עם בתי בת השנתיים, עמיתה, למשכן של האל רזומה, בכדי לשפר את מאזננו לקראת יום הדין. כל הדרך בתי שתקה; איני בטוח שהיא הבינה את גודל המעמד ואת חשיבותו. בדרך למשכן הרחבתי באוזניה על חשיבות המצווה הגדולה שאנו עומדים לעשות, ואיזו זכות גדולה נפלה בחלקה שהיא שותפה למצווה זו. בתי, שמתפעלת מכל מופע של אש, חייכה לנוכח חומת האש אליה התקרבנו. משהגענו לחומת האש, הנפתי את בתי באוויר, נתתי לה נשיקה על לחייה ולחשתי לה:  "זה לא אישי, זה בשביל הרזומה", והקרבתי אותה לכבוד האל רזומה.

חשתי התעלות. מאושר מהידיעה שעשיתי את רצונו של האל רזומה, שמתי פעמיי לשוב לביתי, אך בדיוק אז הגיעה אשתי בריצה ושאלה אותי האם ראיתי את עמיתה. "ברכה", אמרתי לאשתי, "עשיתי מעשה עילאי. הקרבתי את עמיתה לכבוד האל רזומה". "מה עשית?!", שאלה אשתי בפליאה, ולפני שהספקתי לענות היא השיבה "אידיוט! אתה מבין מה עשית? ממילא שאת החיים שלך אתה מקריב, אבל מדוע אתה מקריב את חיי הסובבים אותך. ממילא שאת ההווה שלך אתה מקריב, אבל מדוע אתה מקריב את העתיד שלך?!"

נעמדתי מול חומת האש, פניי מפויחות, ודמעות מרטיבות את לחיי. גשם החל לרדת. בהחלטה רגעית רצתי מהר ככל יכולתי אל תוך חומת האש, אך בתנופתי חציתי את החומה עד שנתקלתי בעצם קשיח, מעדתי ונפלתי. כשהרמתי את פניי מהאדמה הרטובה, שמתי לב שנתקלתי בגופת אדם. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שכל המתחם מלא בגופות ושלדים שהקריבו אנשי כפרנו לטובת האל רזומה. נעמדתי על רגליי בכדי להטיח באל רזומה את כעסי, אך אז נוכחתי שפרט לגופות ושלדים אין שום דבר שמזכיר את האל רזומה: לא משכן, ולא פסל ולא שום דבר שקשור לאל רזומה. חלל ריק. במרכז חומת האש לא עמד ולא כלום.

מדוע אסור שכסף יעבור בין חברים

חברי הטוב גראוצ'ו, אשר נמצא בישורת האחרונה של התואר הראשון ורק עבודה סמינריונית אחת מפרידה בינו לבין חבישת מגבעת-האקדמיה וטקס חלוקת התעודות, ביקש ממני שאערוך בתשלום את עבודת הסמינר שלו, אשר נמצאת בשלב מאוד גולמי ולא מהוקצע, וזאת, בין השאר, בשל אירוע פתאומי שלא ניתן היה לצפותו וגוזל ממנו את שארית הזמן שביקש להשקיע בעבודה. תחילה אני סירבתי ואמרתי שאני מוכן לעשות את העבודה ללא תשלום. אולם כיוון שגראוצ'ו הוא בחור נחוש – ולכן הגיע לאן שהגיע -ואף אחד – ובעיקר אף אחת – לא יכולים לסרב לו, לבסוף התרציתי והתחלתי בעבודה. עם זאת, מבחינה מהותית אני עדיין סבור שמעבר של כסף בין חברים זו טעות.

אני חושב שיחסים בין חברים טובים עמוקים יותר ורחבים יותר מיחסים כלכליים-מסחריים. ברגע שפעולה שחבר א' עושה לחבר ב' מתוגמלת בכסף (או בשווה כסף), האינטראקציה בבת אחת מתרדדת, מאבדת את עומקה, נהפכת לפעולה המונית, כמו כל שירות הניתן בתשלום. כלומר, מתרחש תהליך של קומודיפיקציה (מסחור), תהליך בו פעולה (או חפץ) בעלת משמעות אישית, משנה את הפן האישי שבמשמעותה למשמעות רחבה יותר, והופכת להיות מוצר בעל פן המוני. יש אינטראקציות בחיים שהיינו רוצים שהכסף (או שווה-כסף) יישאר מחוץ להן.

מעבר לעובדה שמדובר בהסחרת (או שמא הזניית) היחסים הבינאשיים, מבחינה מעשית אין זה חכם שכסף עובר בין חברים. אני מאמין שלכסף (מסחר) יש חשיבות משמעותית מאוד בכל הנוגע לנתינת שירותים, שכן הוא מבטיח שנותן השירות יעשה את עבודתו נאמנה. אנשים מתנדבים, למרות רוח ההתנדבות האמתית שמפעמת בתוכם, חשים ביי-דפינישן פחות מחויבים, ולכן עשויים להתרשל בעבודתם (וראו את הרשומה שלי בנושא "המתנדבים בע"מ"). הכסף, למעשה, מאפשר את יחסי האמון בין בני האדם וממילא מאפשר את חיי המסחר. בלעדיו, לא היה מסחר. ברי שזו המחשבה שעברה אצל גראוצ'ו בראש, ובפרט שאכן לא מדובר בעבודה של מה בכך.

אלא שהדברים שונים כשמדובר בחברים טובים, משתי בחינות. ראשית, עצם הקשר העמוק בין החברים הוא שמקים את המחויבות של נותן השירות למקבל השירות, ומבטיח שהוא יתייחס לעבודתו ברצינות וביסודיות. מאידך, והדברים מתחדדים, שלא לומר זועקים, כשמדובר בנותן שירות שאינו מקצוען – כמוני – גם אם אתייחס בכובד ראש לעבודתי, עדיין רבים הסיכויים שאפשל, שכאמור אינני מקצוען, ובמידה וזה יקרה, חברי לא יוכל לבוא אליי בטענות, מהחשש המוצדק שהדבר יפגום ביחסים בינינו ולמרות שהוא שילם על כך. כלומר, במקום שהכסף יאפשר את יחסי האמון – הוא מערער אותם. אם אותה פעולה הייתה נעשית חינם-אין-כסף, עדיין נותן השירות היה משתדל לעשות מלאכתו נאמנה (שכן כאמור, עומק היחסים ביניהם מחייב זאת), ומאידך, מקבל השירות היה יודע שיכול להיות שבתום לב החבר שלו טעה, והוא יהיה סלחן יותר, שכן הוא לא שילם ישירות עבור השירות.

המניע שלי הוא לא אלטרואיזם צרוף, אם דבר כזה הינו בכלל בנמצא (וראו את הרשומה שציינתי למעלה, "המתנדבים בע"מ"). נערים היינו וגם זקנו, ואנו יודעים שקשרי חברות נבנים ומתוחזקים מאינטרסים הדדיים, וסליחה אם הכתמתי את הדיון בצייני את המילה "אינטרסים". ההנחה שלי היא שכשם שאני שמח לעזור לחבריי, הם ישמחו לעזור לי. חשוב מאוד לדייק: אני לא מנהל מעקב צמוד עם חבריי ואינני בא עמם בחשבון על כל עזרה שנתתי להם. אני לא מצפה לתגמול ישיר בכלל. אני מדבר ברמה ההצהרתית. כולנו זקוקים לחסד, כולנו נזדקק לעזרה במצב זה או אחר בחיים, לכולנו יש פעולות מסוימות שקשות לנו, ואני יודע שכאשר אצטרך עזרה בעתיד אוכל לפנות לחבריי בנושא. אני מצפה לתמיכה, לרשת חברתית.

האם אין לדבר סוף? אם זוג חברים שלי יבקש כל שבוע שאשמרטף על בתם – לעולם לא אבקש תגמול על כך? האם לא ניתן להגיע לכדי כך שהחבר ינצל אותי? כיוון שהעליתי את הנושא בארוחת שבת חברית, וקיבלתי מספר תגובות בנושא, כאן המקום להבהיר מספר הבהרות. ראשית, כאמור, מדובר בחברים – ולא בשמשון ויובב שמנצלים את פינוקיו – ולכן המילה ניצול נראית לי לא מתאימה: חבר טוב שמבקש שירות לא ינצל חבר אחר, אלא ייעזר בו במידת הצורך בלבד. שנית, כיוון שמדובר בחברים, והכנות (frankness) היא הדבק המחבר בין חברים, החבר נותן השירות לא יחשוש לומר לחברו שהוא נסחף או שבאמת שהוא לא יכול, והחבר מקבל השירות יאמין לו בנקל, שכן הוא לא יחשוש שהוא סתם מנסה להתחמק.

אך מעבר לכך, וגם בנושא זה דשתי, אם אדם מבקש ממני טובה ואני הסכמתי מרצוני החופשי, ממילא אין בסיטואציה הזו ניצול. רק אני אחליט אם מדובר בניצול; לא המנצל, לכאורה, ולא אדם שלישי, אובייקטיבי [אם תגידו שיש כאן פתח להתעמרות והתעללות, נדמה לי שכאשר מדובר בחבר כאמור, החשש הזה נמוג]. אם אני אסכים לתת את השירות לחברי אך מבקש השירות ירגיש "אי-נעימות", אי-הנעימות היא נחלתו בלבד, כלומר היא תחושתו הסובייקטיבית שיסודה בחלל האוויר, קרי, בתבניות חשיבה שהוא אימץ לעצמו, תחושה שאינה מתכתבת עם המציאות, שעה שאני, נותן השירות, לא מרגיש שנוצלתי. כל קביעה אחרת שמפקיעה ממני את היכולת להחליט אם נוצלתי או לא נוצלתי דינה פטרונות, כל קביעה אחרת משמעותה פגיעה בריבונות האדם ובאוטונומיית האדם על גופו; אדם ריבוני יכול להחליט בעצמו מה טוב לו, ורק בשביל ילדים צריך להחליט מה טובתם. לכן קביעה עבורי כי סיוע שאני נותן לחברי הוא ניצול, משמעותה הקטנת האדם.

בקיצור, החלפתי שקע

עברתי דירה. בדירה החדשה, באופן מתמיה, כל השקעים החשמליים הם בעלי שלושה חריצים כאשר החריץ התחתון הינו דק, כך שלא ניתן להכניס לתוכו מכשיר חשמלי כלשהו עם תקע בעל שלושה פינים עבים-עגולים, כמו המחשב הנייד שלי. אז בהתחלה ניצלתי את הסוללה של הלפטופ, ומשתש כוחה של הסוללה, הלכתי להוםסנטר לקנות מפצל עם חריצים עבים יותר. אלא שבכל החנות אין מפצל כזה, אז אמרתי שפשוט נחליף את השקע לשקע בעל חריצים עגולים ועבים. כששאלתי את המוכר בחנות האם זה אפשרי, הוא ציין שכן, אבל אמר שעדיף פשוט להרחיב את החריץ התחתון באמצעות מברג. מכיוון שאני גר בשכירות חששתי שצעד כזה הינו קאזוס-בלי מצד המשכיר, ולכן רכשתי את אותו שקע.

אמרתי לעצמי, אמנם אני לא חשמלאי ולמעשה אני די טכנופוב, אבל ראיתי אנשים עושים את זה בעבר, כמה מסובך זה יכול להיות? בעניינים כאלו, כמדומני, העולם נחצה לשני מחנות: יש אנשים שלמרות שהם יודעים שהם לא טובים בפעולה כלשהי, הם לא יודו בכישלון וימשיכו לנסות ולהיות בטוחים שהם טובים באותה פעולה. ויש אנשים שכאשר הם יודעים מראש שהם לא טובים בפעולה מסוימת, הם יותירו את המלאכה בידי אחרים. יתרונם של הראשונים הוא שבכל קושי הם רואים אתגר, אך חסרונם הוא חוסר-מודעות ושיפוטיות עצמית. וזה גם יתרונם הגדול של האחרונים: ניתן לומר שהם מפחדים מאתגרים, אבל מצד שני הם גם צנועים, הם מכירים במגבלות של עצמם, הם לא מנסים להילחם בעצמם, ומעדיפים להתרכז בדברים שהם טובים בהם. ברגיל, אני נמנה על הקבוצה השנייה, אך כיוון שבעניין הנידון כלו כל הקיצין, אמרתי לעצמי: עשו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה. כמה מסובך זה יכול להיות?

ובכן, זה מסובך. וזה כן משנה. לאחר שפרקתי את השקע הקודם, במשך כשעה לא הצלחתי להרכיב את השקע החדש, כשאין לי שמץ של מושג מה אני עושה לא נכון. באותו רגע חזרו אליי התחושות שחשתי כאשר ניגשתי למבחן הפסיכומטרי, כפי שהרחבתי ברשומות קודמות ("העולם האוטופי של קורס פסיכומטרי", "האיש שחצה את הקווים"). כאשר אתה יודע שאתה לא טוב במשהו ונמנע מלעשות אותו, אתה בתוך תוכך מותיר את האפשרות שאולי אתה כן טוב בו, שאולי זה רק עניין של זמן וניסיון ועוד קצת ותצליח. כאשר אתה עושה משהו שאתה יודע שאתה טוב בו ונכשל, אתה אומר: טוב, זה זמני, טעויות קורות. בלב לבך אתה יודע שאתה טוב בכך, ושום ניסיון מעשי, אסוני ככל שיהיה, לא ייקח ממך את זה. אבל כאשר אתה עושה משהו שאתה יודע שאתה לא טוב בו ונכשל, אתה לא רק לא מצליח (כלומר, לא משיג את המטרה); אתה מציב מולך מראה שמשקפת לך איך אתה נראה – ילדים, אל תנסו את זה בבית – אתה נאלץ להתעמת עם האימפוטנציה שלך, שמצדה כמובן דואגת להזכיר לך עוד כמה דברים שאתה לא טוב בהם (לסיטואציות כישלוניות יש נטייה להפוך לאפקט דומינו כזה). אם היה לך ספק כלשהו שאתה אולי כן טוב בזה – והרי, מהמקום שבו יש ספק צומחים הפרחים הכי יפים – פודבקת באופן כזה שלא מותיר מקום לערער על כך.

אז אמרתי שנשאיר את החוטים של השקע חשופים – ילדים, אל תנסו את זה בבית – אקרא לחבר יותר מאוחר, ובינתיים הרחבתי את החריץ השלישי בשקע אחר, כך שיתאים לתקע של המחשב. אלא שמבעד לקיר בו מצוי השקע שפירקתי נמצא השקע של הטלוויזיה, והתברר שפירוק השקע גרם לכך שהשקע של הטלוויזיה לא עבד, כך שהשותפים שלי לא יכלו לראות טלוויזיה.

והכל התרחש יומיים בלבד לאחר שעברתי דירה.

קצת לאחר חצות הלילה, חבר שהתוודע למצוקה שלי והוא בעל ידי זהב – ולכן קוראים לו "אמיתי ידי זהב" – הגיע אלינו לדירה ותיקן את הבעיה תוך עשר דקות. זה המקום לציין שהדירה שלנו מורכבת משתי שותפות ושותף (אני), מה שהופך את הכישלון שלי לעמוק הרבה יותר. לא זו בלבד שכשלתי בניסיון להרכיב את השקע; בתור הגבר היחיד בדירה עם עוד שתי נשים, מעלתי בתפקידי כגבר. אם היינו שני בנים בדירה, ניתן היה להטיל את תפקיד "הגבר" על הבן השני, ואותי היו פוטרים מכל המטלות הגבריות (יאללה אודי, לך תכין עוגות); אבל אני הגבר היחיד, ואפילו מטלה פשוטה כמו החלפת שקע לא הצלחתי לבצע. אז אם נבחרת על התקן של "הגבר", תזכיר לי למה בחרנו בך?

בקיצור, אמיתי החליף שקע.