הָאֵל רֶזוּמֶה (אגדת עם)

נעמדתי מול חומת האש, פניי מפויחות, ודמעות מרטיבות את לחיי. גשם החל לרדת.

*

בכפר הגלובלי הקטן שלנו, חברי הקהילה מתחלקים לשתי חֶבְרות. חברת המבוגרים, המכונה "פרופסיה", וחברת הילדים ושוטי הכפר, המכונה "חרשו". רק חברת הפרופסיה נוטלת חלק בעבודת האל, בעוד חברת החרשו פטורה מכך. כשהייתי נער צעיר לא התעניינתי באלוהים שלנו ובדרכי עבודתו. הייתי מסתכל בשוויון נפש מהול בחוסר-הבנה על הפרופסיה, שהייתה מקדישה לכך חלק נכבד מיומה. אימי, מצדה, לא הדהירה אותי לכך. בפעמים המעטות שכן הבעתי התעניינות, הייתה אימא משיבה לי "דיה לצרה בשעתה. יהיו לך עוד חמישים שנה לפחות של עבודת האל".

לקראת יום הולדתי העשרים, הוא הגיל שבו בכפר שלנו עוברים מחברת הילדים לחברת המבוגרים, וילדי חברת החרשו מקבלים על עצמם את עול מלכות האל ועול מצוותיו, החילותי בלימוד דרכי עבודת האלוהים שלנו, הָאֵל רֶזוּמֶה. כפי שהוסבר לי על-ידי מחנכיי, עבודת האל רזומה היא מאוד פשוטה. האל רזומה הוא אל רחום וחנון, שאינו דורש הרבה ממאמיניו. רק כאשר לא מקיימים את רצונו של האל רזומה, הוא עשוי להיות אל קנאי ואכזר. עדות לעשיית רצונו של האל רזומה היא הצלחה גשמית בעולם הזה. עם זאת, הנאמנות לאל רזומה חייבת להיות מוחלטת. אסור לעבוד לאל אחר. יתרה מזאת, אסור להאמין באל אחר פרט לאל רזומה. אין עוד מלבדו.

תחילה, קיבלתי על עצמי בהכנעה את עבודת האל רזומה וקיימתי באהבה את מצוותיו. שאיפותיי והיעדים שהצבתי לעצמי לא נבחרו בכדי לרצות את האל רזומה, אך ידעתי שרצון האל רזומה ומסלול חיי אלו שני מסלולים שאינם מתנגשים, שכן במידה זו או אחרת ידעתי הצלחה בחיי. אולם ככל שנקפו השנים, כרסמה בי תחושה פנימית שאיני עושה די בכדי לרצות את האל.

בערך באותו זמן גיליתי שחבריי לשנתון שעלו איתי יחד לחברת הפרופסיה נשמטים והולכים להם אל קרחת היער שבפאתי כפרנו, ושם, לפי המסורת שמסתובבת בכפר, נמצא משכנו של האל רזומה. איש מעולם לא ראה את האל רזומה פנים אל פנים, שכן מקיפה אותו חומת אש. דרכי עבודת האל עברו דור אחר דור, מאב לבתו ומאם לבנה, ומעולם לא העז איש לפקפק בהן.

באחת הפעמים התלוויתי לחבריי שהלכו אצל האל רזומה, וראיתי שאיש איש בתורו נעמדים הם מול החומה וזורקים לתוכה חפצים יקרי ערך: זו זורקת לתוכה את השעון שקיבלה לבת-מצווה, אחר זורק לתוכה את הש"ס שקיבל לחתונה מהחותן. כל אחד משאיר שם משהו ממנו. ועוד דבר גיליתי שם: כמו שמקובל לתת חיים לכוהני הדת ששוכבים על ערש דווי, אנשי הפרופסיה היו נוהגים להקריב יחידות זמן מחייהם, היו מוכנים לקצר את חייהם, רק בשביל לרצות את האל רזומה.

כשראיתי את אותה חבורת טרוטי-עיניים, הולכים כמסוממים אל פסלו של האל רזומה, סובבים במעגלים את חומת האש ומקריבים את מיטב חפציהם וחייהם, לא חשבתי שיום אחד אצטרף אליהם. היטב זכרתי את דבריה של אמי שאמרה לי שאזהר מלהימשך אל האש.

אך כעבור זמן חשתי שאיני עושה די בכדי לרצות את האל רזומה, ומפעם לפעם חברתי גם אני לחבורת השנתון שלי שהולכים לעבוד את האל בקרחת היער שבפאתי כפרנו. בהתחלה הייתי גם מקריב את מיטב רכושי: בגדים, מכשירי חשמל, ריהוט, אך כעבור זמן חשתי שגם בכך אין די. ראיתי את חבריי מקריבים את מיטב שנותיהם וכל מה שאני מקריב הוא אך ורק חפצים גשמיים, ואמרתי שהגיע הזמן לעשות מעשה.

פעם ביובל ב-15 לינואר חל בכפרנו יום האינטרנה. יום האינטרנה הוא היום כיפור של כפרנו, יום חשבון הנפש הפרטי, ובו כל בני הכפר עוברים לפני האל רזומה כבני מרון ונבחנים לפי עבודת האל שלהם. המסורת היא שחצי שנה לפני יום האינטרנה, עושים כל אחד ואחת מבני הכפר מאמצים בכדי לשדרג את מעמדם לפני האל רזומה: פלוני שהיה מקריב רכוש בשווי 100 ש"ח, הכפיל את תרומתו ל-200 ש"ח, מי שהקריב יום עם המשפחה – הקריב עתה שבוע וכיוצא בזה.

בליל ראש חודש ינואר, הלכתי עם בתי בת השנתיים, עמיתה, למשכן של האל רזומה, בכדי לשפר את מאזננו לקראת יום הדין. כל הדרך בתי שתקה; איני בטוח שהיא הבינה את גודל המעמד ואת חשיבותו. בדרך למשכן הרחבתי באוזניה על חשיבות המצווה הגדולה שאנו עומדים לעשות, ואיזו זכות גדולה נפלה בחלקה שהיא שותפה למצווה זו. בתי, שמתפעלת מכל מופע של אש, חייכה לנוכח חומת האש אליה התקרבנו. משהגענו לחומת האש, הנפתי את בתי באוויר, נתתי לה נשיקה על לחייה ולחשתי לה:  "זה לא אישי, זה בשביל הרזומה", והקרבתי אותה לכבוד האל רזומה.

חשתי התעלות. מאושר מהידיעה שעשיתי את רצונו של האל רזומה, שמתי פעמיי לשוב לביתי, אך בדיוק אז הגיעה אשתי בריצה ושאלה אותי האם ראיתי את עמיתה. "ברכה", אמרתי לאשתי, "עשיתי מעשה עילאי. הקרבתי את עמיתה לכבוד האל רזומה". "מה עשית?!", שאלה אשתי בפליאה, ולפני שהספקתי לענות היא השיבה "אידיוט! אתה מבין מה עשית? ממילא שאת החיים שלך אתה מקריב, אבל מדוע אתה מקריב את חיי הסובבים אותך. ממילא שאת ההווה שלך אתה מקריב, אבל מדוע אתה מקריב את העתיד שלך?!"

נעמדתי מול חומת האש, פניי מפויחות, ודמעות מרטיבות את לחיי. גשם החל לרדת. בהחלטה רגעית רצתי מהר ככל יכולתי אל תוך חומת האש, אך בתנופתי חציתי את החומה עד שנתקלתי בעצם קשיח, מעדתי ונפלתי. כשהרמתי את פניי מהאדמה הרטובה, שמתי לב שנתקלתי בגופת אדם. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שכל המתחם מלא בגופות ושלדים שהקריבו אנשי כפרנו לטובת האל רזומה. נעמדתי על רגליי בכדי להטיח באל רזומה את כעסי, אך אז נוכחתי שפרט לגופות ושלדים אין שום דבר שמזכיר את האל רזומה: לא משכן, ולא פסל ולא שום דבר שקשור לאל רזומה. חלל ריק. במרכז חומת האש לא עמד ולא כלום.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s