הגישה שמסכלת את הנגישות: על מרכז הסיוע לנשים

יש אנשים, אירועים או מקומות בחיים, שלאחר התבוננות מעטה או חוויה קצרה, אתה יכול לאפיין אותם במילה אחת, אתה יכול "לתפוס" את אותו מקום או אדם במילה אחת, להבין אותם באמצעות אותה מילה. לא אחת, תיאור במילה אחת עשוי לפספס את המורכבות של מושא התיאור; אך פעמים רבות, דווקא במילה האחת יש אפשרות להגיע לדיוק מרבי. לקלוע כחוט השערה, לאסנס, לתמצית, של מושא התיאור.

התחלתי לא מזמן סמי-התנדבות (התנדבות שהיא חובה) באחד המרכזים לסיוע משפטי לנשים בירושלים, ולפני שההתנדבות התחילה רשמית, היו לי, ולשלושים נשים שהתחילו להתנדב איתי ביחד, יומיים של אוריינטציה. ואחד המאפיינים העיקריים של מרכז הסיוע – וברור שהוא לא היחיד – מהיכרותי בת היומיים, הוא ילדותיות.

חשוב להבחין בין טפל לעיקר, בין מטרה לאמצעי, בין מהות לקונפטי. ולכן בטרם אמשיך ואסביר מדוע אני רואה זאת כך, חשוב לי לציין שהנשים שעובדות במרכז הסיוע עושות עבודת קודש, ואני מאמין בכל מאודי בנצרכות של מרכז הסיוע, ולכן החלטתי להתנדב שם. זה העיקר. המאפיין של הילדותיות אינו מבטל זאת, וכמדומני, אולי דווקא משום שהעבודה היא כ"כ משמעותית ותובענית – יש פן מסוים של ילדותיות שמאפיין את המרכז.

את ימי האוריינטציה פתחנו במשחק שבו כל אחת צריכה לרשום משפט אמת ומשפט שקר על עצמה, להסתובב בין חברות הקבוצה, להקריא בפניהן את המשפטים שכתבנו, וכל אחת צריכה לנחש איזה משפט הוא משפט שקר ואיזה משפט הוא משפט אמת, וכן אותה חברה צריכה לנחש זאת על המשפטים שאנחנו כתבנו. פשוט שהמשחק עצמו אינו חשוב והוא רק אמצעי, הוא נועד בכדי שכל אחת תספר על עצמה ושהיא תתחכך בשאר חברות הקבוצה.

כלומר, מעבר לעובדה שהמשחק הוא ילדותי כיוון שהוא שוחק באירועים חברתיים שהיינו נוהגים לשחק בילדות, מין אדפטציה ל"אמת או חובה", הוא ילדותי כיוון שבמקום שכל אחת תספר על עצמה פרט זה או אחר באופן ישיר, מנהלות המרכז בחרו שכל אחת תציג את עצמה בדרך עקיפה וכן בחרו "לעזור" לנו לספר על עצמנו ולהכיר את שאר חברות הקבוצה, כשם שמחליטים בשביל הילדים ועוזרים להם, מבלי לשאול לפיהם האם הם רוצים או צריכים בכך.

בשלב מסוים אחת מחברות הקבוצה ניסתה לדבר על ליבן של מנהלות המרכז שיתחשבו בנו, שכן פרט לעבודה במרכז הסיוע, אנחנו גם לומדות ועובדות (כלומר, פרנסה), ומנהלת המרכז אמרה לה בתגובה שהיא גם עובדת ולומדת, ולאחר שאנחנו נסיים את יום האוריינטציה, היא תמשיך לעבוד במרכז עד 9 בלילה. ואם לא די בכך, באותו יום חזרה המנהלת על עובדה זו, ויום למחרת היא דאגה להזכיר לנו שאכן אתמול היא נשארה עד 10 בלילה במרכז.

ראשית, יש משהו ילדותי בכך שהמנהלת למעשה אומרת בסבטקסט "אם אני סובלת – כולן סובלות", "אם לא לי, אז לאף אחד" – שכן, אין שום תועלת והיגיון בכך שאם המנהלת עובדת קשה אנחנו נסבול גם, זה לא יפחית מהעבודה שלה בשום צורה בעוד שאר המתנדבות יכולות למקסם את התועלת שלהן – ואת התועלת הכללית – במקום אחר. ואם למנהלת זה "עושה טוב" שנשים אחרות סובלות – יש מילה אחת לתאר זאת: סאדיזם.

אך פרט לכך, ניתן לומר שאותה מנהלת למעשה מבקשת הכרה, הכרה בכך שהיא עובדת קשה וסובלת, היא חושבת שלא מספיק מעריכות אותה על העבודה שלה, כאילו אין חשיבות לעבודת הקודש שהיא עושה בפני עצמה, אין לה קיום לולא ההכרה בכך שהיא עושה עבודה חשובה, כמו עץ נופל ביער. ואני חושב שזה קצת ילדותי לחשוב שאין לנו ולמעשנו קיום אלא אם כן הזולת מכיר במעשים האלו. אדם מבוגר לא צריך שיכירו בחשיבות הדברים שהוא עושה. אם הוא עושה דברים חשובים, הוא יודע שהוא עושה דברים חשובים. יש משמעות לדברים בפני עצמם.

והדבר המצער ביותר הוא שכבר מהדיאלוג הקצר שבנות הקבוצה ניהלו עם מנהלות הקבוצה, מהתגובה שלהן לשאלות שלנו, ניכר כי כל ביקורת או הצעת ייעול שאנחנו נעלה – תיתקל בחומה בצורה, בלאו מוחלט. ויש בחוסר הרצון לקבל ביקורת סוג של אגוצנטריות ילדותית, כמו תינוק שמרוכז רק בעצמו, שיכול להיות מרוכז רק בצעצוע שלו, ששום דבר אחר לא מזיז לו, העולם סביבו יתהפך והוא לא ישים לב, ואם ייקחו לו את הצעצוע – ייחרב עליו עולמו. אין עולם זולת אותו צעצוע.

אז אפשר לומר שאין קשר כלשהו בין הפעילות החשובה של המרכז לבין המאפיינים הילדותיים שתיארתי, וכך חשבתי בהתחלה. אבל אפשר לומר שדווקא בגלל שהנושאים שהמרכז עוסק בהן הם נושאים כל כך חשובים ומעיקים, שמבוקר עד ערב מנהלות המרכז נוגעות בנושאים שיחרצו גורלות של נשים וילדים, דווקא כיוון שמדובר בדיני נפשות (כפי שאמר השופט חשין בדנ"א 7015/94) – העובדות במרכז חייבות קצת ילדותיות בכדי לפרוק מעליהן את כל הנטל הכבד שיש להן על הכתפיים, יום יום, שעה שעה.

ובין כך ובין כך זה חבל. ושוב אני חוזר על ההבחנה שבין טפל לעיקר: העיקר הוא עשיית צדק וסיוע לנשים שנמצאות במצוקה, והילדותיות שתיארתי לא מאפילה על הפעילות החשובה הזאת, היא רק רעשי רקע ותו לא. אבל דווקא בגלל שזאת המעטפת החיצונית, שזה חלון הראווה של מרכז הסיוע – כשהפעילות החשובה של מרכז הסיוע היא פנים "החנות" – היא מרחיקה אנשותים רבותים מלהתנדב ולסייע למרכז. דווקא בגלל שזאת "רק" הגישה, היא מסכלת את הנגישות למרכז. רעשי הרקע האלו מפריעות לכל מי שאינה חלק מהמרכז "לשמוע" על הפעילות החשובה הנעשית במרכז.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s