והכל שריר ובריר וקיים? הסוגיה הלא פתורה של שערוך הכתובה

התפרסם לראשונה בגיליון מס' 5 של כתב העת "מסחרי" כפי שאפשר לראות כאן

הכתובה, שלפי המסורת היהודית החתן חותם עליה ומוסר לאשתו במעמד החופה, איבדה קצת מזוהרה במצב המשפטי הקיים במדינת ישראל. למרות שחתנים רבים נוהגים "להדר" במצווה ולהתחייב בסכומים מופרזים לנשותיהם, והמהדרין מן המהדרין אף תולים את הכתובה על קירות ביתם כסמל לאהבתם – ולא מביאים לתשומת ליבם כי הכתובה מצביעה על סוף הקשר ביניהם, בין בגירושין ובין במוות – רק כתובות מעטות מגיעות לידי התדיינות משפטית בבתי משפט אזרחיים. במקרי גירושין, עקב העובדה שהכתובות הן חלק מהסדר כולל ומשיקולים נוספים; במקרים שהאיש לא עשה צוואה והוא נפטר לפני האישה  – נוכח הוראות דוגמת הוראת סעיף 11(ג) לחוק הירושה[1], לפיה "המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון"[2].

פסק דין חדש של השופט אליקים רובינשטיין (בע"ם 9606/11 עזבון פלוני נ' פלוני[3]; להלן: בקשת הערעור) מחזיר לכתובה את כבודה כשהוא דן בסוגיית שערוך הכתובה, סוגיה שבית המשפט העליון מעולם לא פסק בה. עם זאת, אנסה להראות שבשאלות מסוימות שהשופט רובינשטיין מעלה רב הנסתר על הגלוי.

באותו מקרה, האיש והאישה נישאו זה לזה ב-1975, כשלשניהם אלו נישואין שניים. בעת נישואיהם ערכו ביניהם הזוג הסכם ממון שקובע הפרדה רכושית על כל נכסיהם למעט הדירה. לאחר שהאיש נפטר ב-2006, הגישה המנוחה תביעה נגד עזבונו בגדרה נתבע גם סכום הכתובה לרבות ריבית והצמדה (476,164 ש"ח), שכן המנוח כמעט ולא הוריש לה דבר בצוואתו ולמעשה נישל אותה מירושתו, וללא הצמדה, ערכה הנומינלי של הכתובה הינו עשרה שקלים. לאחר שהאישה נפטרה ב-2008, נכנסו בנעליה ילדיה מנישואיה הראשונים. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה, וקבע כי יש להצמיד את הסכום למדד ללא ריבית (189,500 ש"ח נכון ליום התביעה)[4]. בית המשפט המחוזי בת"א אישרר את פסיקתו[5], וכיוון שכאמור אין הלכה בנושא שערוך כתובה, בית המשפט העליון החליט לקבל את בקשת הערעור ולדון בה כערעור.

השופט רובינשטיין קובע כי יש לבית משפט אזרחי שיקול דעת להורות על שערוך, לאור שני הרציונאלים של הכתובה: יציבות מוסד הנישואין ("שלא תהא קלה בעיניו להוציאה"[6]) והבטחת עתידה הכלכלי של האישה. השערוך יכול להיעשות בשני מסלולים עיקריים: או דרך הדין האזרחי או דרך הדין הדתי, שבו לפי חלק מהדעות ניתן לשערך את הכתובה[7]. שני המסלולים, מציין השופט רובינשטיין, מביאים לאותה תוצאה, אולם לשיטתו מוטב ללכת במסלול האזרחי, משני טעמים: הרמוניה ביחס לחיובים אחרים ובכדי שבתי המשפט האזרחיים, האמונים על הגביה, יוכלו לפעול בכלים המוכרים להם. בשני המסלולים, לדעתו, ניתן להצמיד את הכתובה אף אם לא נקבעה בה תנית שערוך מפורשת, כשהעדיפות היא לעשות זאת בדרך של פרשנות, שבה לכאורה לא מוסיפים או גורעים מהכתובה, או בדרך של עיקרון תום הלב, שם משלימים או מתערבים בכתובה, וזאת לאור הרציונלים לעיל של מוסד הכתובה.

למרות שפסק הדין מוסיף עוד לבנה בביצור מעמדה של הכתובה במציאות העכשווית, הוא מותיר מספר סוגיות לא פתורות, שמתחדדות בשל הליכתו של השופט רובינשטיין במסלול האזרחי. השופט רובינשטיין מצהיר כי מטרת פסק הדין הינה "להציג מדיניות בהירה יותר בשאלת השערוך באותם תיקים בהם הוגשה תביעה והשאלה מתעוררת"[8] (ההדגשה שלי; א' נ'), אולם נראה כי הוא חותר תחת מטרתו-שלו כאשר הוא מעדיף להותיר בערפל את קביעת השערוך, ומקנה לשופטים שיקול דעת שהוא לא תוחם את גבולותיו. דווקא מכיוון שהשופטים חפצים שתכליות הכתובה – ובראשן הבטחת עתידה הכלכלי של האישה – לא תתמוססנה, מוטב היה לו היה נקבע שערוך אוטומטי כברירת מחדל, כאשר את השערוך ניתן להפחית לפי שיקול דעת השופטים. לא מובן מדוע השופט רובינשטיין לא מגביל את שיקול הדעת.

השופט רובינשטיין מציין כי בסוגיה של שערוך מורגל בית המשפט האזרחי בשיקול דעת רחב יחסית[9], ומסמיך את דבריו על שני פסקי דין (ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ[10]; ע"א 391/88 עיזבון פיכטנבוים נ' זלישניק[11]), אולם בשני פסקי הדין שהוא מזכיר מדובר על פסיקת הפרשי הצמדה בעקבות הימשכות ההליכים בערכאות השיפוטיות, ולא בעקבות העדר תניה כזו בחוזה או חוסר בהירות לגבי תנאי כזה. כפי שמצויין בבקשת הערעור, כבר נקבע בפסק הדין המנחה בנושא, ע"א 479/89 המוטראן הקופטי נ' חלמיש[12], כי ניתן לייחס לצדדים לחוזה כוונת שערוך בנסיבות שבהן הדבר עולה עם תכליתו, אך שם הדברים נסמכים על אומד דעת הצדדים והנסיבות, ולא מוזכרת שם האפשרות לשיקול דעת של בית המשפט.

לא זו אף זו. כבוד השופט רובינשטיין מציין כי ניתן לסווג את שיקולי השופטים לשתי קבוצות: קבוצת השיקולים הראשונה הבוחנת את הגשמת תכלית הכתובה, כלומר, הבטחת פרנסת האישה ("הפרספקטיבה הרחבה", כהגדרתו), וקבוצת השיקולים השניה שעניינה הגשמת כוונת הצדדים בכתובה ("הפרספקטיבה הצרה")[13]. ניתן היה להבין אם השופט רובינשטיין היה מסתפק בקבוצת השיקולים הראשונה, והיה קובע שיש לשערך כתובה מקום שאי שערוך היה מביא לתוצאה אבסורדית, כמו במקרה הנוכחי בו סכום הכתובה הינו 10 ש"ח ללא שערוך, וכאמור, השופטים חפצים בהבטחת עתידה הכלכלי של האישה. לחילופין, ניתן היה לקבל אם השופט רובינשטיין היה מסתפק בקביעת אי-שיערוך מקום שבו ממילא נכסי האישה רבים או סכום הכתובה גבוה באופן משמעותי[14]. אולם נראה כי השופט רובינשטיין, למרות שבחר ללכת במסלול האזרחי, לא יורד לעומק הדרישה כי לצורך שיערוך הכתובה יש להתייחס אליה כחוזה חד צדדי[15], ויש לפרשה בהתאם לכוונת החתן. יש לזכור כי הכתובה איננה חוזה שהצדדים שוקדים על כתיבתו ועל תנאיו, אלא חוזה גנרי שהחתן מתחייב בו באמצעות חתימתו וקביעת הסכום בו. לכן לא ברור כמה ניתן ללמוד מלשון החוזה, או להיבנות מכך שלא נכללה בחוזה תנייה מפורשת או משתמעת בדבר הצמדה או הימנעות ממנה, כפי שהשופט רובינשטיין מציין[16], שעה שנוסח החוזה הוא קבוע מקדמת דנא.

יתרה מזו. אומד דעת הצדדים נקבע לפי מועד החתימה על החוזה. שיחזור אומד דעת הצדדים ביום החתונה, ביום חתימת החתן על הכתובה, בשעה שהאהבה פורחת בין השניים, יכול להביא לתוצאות נוגדות. מצד אחד, קרוב לוודאי שהחתן יאמר שכוונתו הייתה לשערוך החוזה. קשה לקבל את העובדה כי החתן לא מתכוון שסכום הנקוב בחוזה שהוא צד בו לא יהיה צמוד. נוסף על כך, מספר פעמים בפסק הדין השופט רובינשטיין מתרה בעורכי החופות כי יסבו את תשומת לב החתנים לסכומים המופרזים שהם כותבים בכתובה, אולם האם כתיבת סכום גדול אינה מהווה אינדיקציה לרצון החתן להיטיב עם הכלה, ומכאן לכוונת הצדדים לשערוך?

מצד שני, החתן יכול לומר כי מלכתחילה לא התכוון לשלם את הסכום המופרז שהוא נקב בכתובה והוא רק ביקש "להשוויץ". האם סכום מופרז בכתובה לא מעיד על בורותו של החתן? אולם אם נמשיך בקו המחשבה הזה, ייתכן שאין מקום לחייב את החתנים כלל בכתובה, ואכן היה פסק דין של בית הדין הרבני האזורי ברחובות שכמעט הלך בדרך זאת[17], כיוון שבית הדין סבר שהחתנים לא מבינים את מהות הכתובה.

השופט רובינשטיין, בעקבות שתי הערכאות הקודמות, מפרט בהרחבה כיצד קבוצת השיקולים הראשונה – הבטחת פרנסת האישה – מתקיימת במקרה הרלוונטי. אך יש לשים אל לב כי במקרה שלנו המנוחה נפטרה עוד בטרם פסקה הערכאה הראשונה, ויש לקחת בעירבון מוגבל את קיום תנאי הבטחת פרנסת האישה שעה שמדובר אך ורק ביורשיה מנישואיה הראשונים. כלומר גם התכלית הראשונה והעיקרית של הכתובה, הבטחת עתידה של האישה, לא מתקיימת במקרה שלנו, כיוון שהאישה נפטרה.

אולם השופט רובינשטיין כמעט ולא מסביר כיצד קבוצת השיקולים השניה מתקיימת במקרה הנידון. נראה שהוא מעמיד לנגד עיניו את הזוג הסביר (שם יש הצדקה לגביית הכתובה) ולא את הזוג הספציפי נשוא הדיון. אם נתייחס ברצינות לכוונתו של השופט רובינשטיין כי יש לאמוד את כוונת הצדדים, האם העובדה שמדובר בנישואין שניים אינה שיקול נגד שערוך? האם העובדה שהצדדים חתמו במפורש על הסכם ממון שמדיניותו הפרדה רכושית כמעט מלאה אינה משמיעה כי יש לפרש את הכתובה בצמצום? יש לזכור שהכתובה היא מסמך קוגנטי, ובניגוד להסכם ממון לא ניתן להתנות עליה (אך כאמור, ניתן לקבוע את סכומה ואפילו לאפסה). השופט רובינשטיין אינו מפרט את השיקולים, ולנו לא נותר אלא להעריך.

אין חולק שהשופט רובינשטיין נתן פסק דין חשוב ובכך עשה צעד גדול בהבטחת עתידה הכלכלי של האישה. אולם יש להצר על כך שחלק מן השאלות שעולות בפסק הדין נותרו פתוחות.


* מתוך לשון הכתובה.

[1] סעיף 11(ג) חוק הירושה, התשכ"ה-1965, ס"ח 446.

[2] ליתר דיוק, יש לציין כי יש לא מעט מקרים של דיון בכתובה במסגרת בתי הדין הרבניים, בעיקר בשל הפער בין סעיף 11(ג) לחוק הירושה הנ"ל לבין סעיף 17 לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973, ס"ח 712, הקובע כי " אין בחוק זה כדי לגרוע… מזכויות האשה לפי כתובתה". אך כאמור, לרוב סכום הכתובה נבלע בהסדרי הגירושין.

[3] בע"ם 9606/11 עזבון פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 20.5.13).

[4] תמ"ש (משפחה ת"א) ז.ר נ' ש.ק (פורסם בנבו, 29.4.2010).

[5] עמ"ש (מחוזי ת"א) פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.11.2011).

[6] בבלי, כתובות נ"ד, ע"א.

[7] להרחבה בנושא זה, ראו: שלמה דיכובסקי "הכתובה" תחומין כ"ח 28 (התשס"ח); שלמה דיכובסקי "חיובי הצמדה בבתי הדין הרבניים" דיני ישראל י"ב, ק"ג (התשמ"ה).

[8] בקשת הערעור, בפסקה ט"ז.

[9] בקשת הערעור, בפסקה ס"ח.

[10] ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433 (1982).

[11] ע"א 391/88 עיזבון פיכטנבוים נ' זלישניק, פ"ד מו(4) 311 (1992).

[12] ע"א 479/89 המוטראן הקופטי נ' חלמיש – חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו בע"מ, פ"ד מו(3) 837 (1992).

[13] בקשת הערעור, בפסקאות ס"ט-ע"ג.

[14] השופט רובינשטיין בפסקה ס"ה לבקשת הערעור.

[15] ההגדרה של כתובה כחוזה היא מורכבת. עיקרה של הכתובה הוא 'תנאי בית דין' (משנה, כתובות ד, ז), כלומר הוא חיוב מכח חוק והוא אינו תלוי ברצון המקדש.

[16] השופט רובינשטיין בבקשת הערעור, בפסקה ע"ב.

[17] תיק (אזורי רח') 297662/3 (16.5.2012) הדין והדיין 31, 9 (2003).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s