אתה מתחיל לאבד את זה

אתה מתחיל לאבד את זה.

אתה עדיין יודע להיכנס לאוטו, להכניס את המפתח לסטרטר – טוב, לפעמים אתה מכניס בטעות את המפתח של הדירה, אבל אחרי כמה שניות אתה מבין שהאוטו לא יתניע – ללחוץ על הדוושה, ולהגיע לאן שאתה צריך להגיע (למעט פעם אחת שבמקום לרדת בכביש המהיר לי-ם פנית לת"א, וברגע האחרון הסטת את ההגה שמאלה לקול תרועת צופרי המכוניות שחתכת אותם).

אתה עדיין יודע לחבר אות לאות ומילה למילה ומשפט למשפט, וזה הרבה מאוד, אם כי לעתים קרובות אתה שוכח מילה או שתיים או עשר, אז אתה משתמש במילה דומה, או גרוע יותר – מתאר בעשר מילים את מה שיכולת להגיד במילה אחת (אבל שכחת אותה), והכי מביך כשאתה משתמש במילה שרק דומה פונטית למילה שרצית להגיד או בעלת קונוטציה דומה, כי אצלך המילים מאוכסנות במגירות לפי הצלילים או הקונוטציות, אבל בסך הכל אתה מדבר, אתה מותר האדם מן. אתה יודע לזהות אנשים, לקשר פרצופים לשמות, לנקוב בשמם – אוקיי, אולי לפעמים אתה מתבלבל, ולפעמים שוכח, וזה קצת מעליב אנשים, במיוחד אנשים שקרובים אליך, אז אתה משתדל לא לקחת ללב, למרות שאתה תמיד לוקח ללב. אבל בתמונה הכללית אתה נוהג וכותב ומדבר ומזהה. אתה מתפקד.

אבל אתה מתחיל לאבד את זה. אתה הולך לרופא – לכמה רופאים – ומספר לו, ואתה מתפלל שייתן לך איזו גלולה, איזה מרשם, שישים את כל הסיפור העצוב הזה מאחוריך, אבל הוא (הם) מבטל את דבריך, מבטל אותך, כעפרא דארעא – אה, אתה סתם בלחץ, אתה בחרדה, תחזור אליי שיהיה לך סרטן או משהו, תעשה לי טובה, אני יותר מדי עסוק בשביל חרדתיים כמוך. אתה מספר לכמה מחבריך, והתגובה המיידית שלהם, התגובה הכמעט אינסטינקטיבית, היא לשתף אותך בכמה רגעי בלבול שלהם, ואתה מרגיש קצת כמו יובל המבולבל, כאילו הכל משחק ילדים, וכשלאחרונה סיפרת לידידה שלך, היא שיתפה אותך בפעם ששכחה את מספר תעודת הזהות שלה, ולצד התחושה שהיא מנמיכה את הבעיה שלך – אתה מרגיש את חום גלי האמפתיה שהיא מעבירה אליך ואתה פשוט רוצה לחבק אותה, לחבק חזק, כי אתה יודע שהכול מכוונה טובה.

ואתה יודע שניסיונותיהם של חבריך לגמד את הבעיה הם הוכחה להצלחת האסטרטגיה שלך – לעטות על עצמך מסכה, להעמיד פנים כאילו הכל בסדר, אתה אלוף בזה – העברת דייטים שלמים ומשמימים בהעמדת פני מתעניין, ושיווית לעצמך ארשת פנים רצינית שעה שרצית לצחוק לכמה מרצים בפנים – לתפור את החורים השחורים של השכחה בתלאי ובעוד תלאי ובעוד תלאי עד שמרוב תלאיים לא רואים את הבגד. כי מה האלטרנטיבה? לוותר? לתת לזה להשתלט עליך? לשכב במיטה ולבכות על עצמך? (לפעמים זה כל מה שאתה רוצה, אבל הדמעות לא משתפות פעולה).

אז אתה משחזר לעצמך בראש סד"פים – סדרי פעולה – שלמים גם בפעולות הכי טריוויאליות, סד"פ הלבשה וסד"פ יציאה לשירותים, ובודק את עצמך תוך כדי ואחרי הלוך ושוב, וכשזה נוגע לכתיבה – המילון של וורד והשפע של האינטרנט מתקנים אותך ועוזרים לך, כאילו גם הם משלימים עם המצב, ואתה מקלל את המצב הזה שגורם לך קצת להדחיק את הבעיה כי תמיד הוורד והאינטרנט יעזרו לך.

אבל אתה מתחיל להתעייף, עייף ממלחמות ועייף כי את כל הפעולות הממוסדות, שהגוף כבר עושה על אוטומט, "בעיניים עצומות" – אתה נאלץ להתחיל מאפס, מההתחלה, אתה חייב להיות תמיד על המשמר, להישאר ברמת ריכוז גבוהה, לא לתת למוח לנוח. וזה מעייף. ולאט לאט אתה רואה שכבר נגמרים לך האצבעות בכדי לסתום את סדקי השכחה שבסכר, ואתה יודע שמתישהו, למרות שאתה לא יודע מתי, המים יעלו על הסכר, יציפו אותך, יטביעו אותך.

ואתה גם מפחד לדבר על זה, כי אתה רוצה לשמור על פרסונה נונשלנטית, הכל בסדר-הכל בשליטה – ובסך הכל באמת הרוב טוב.  וגם אמון על המחשבה הפוסטמודרנית אתה יודע שהדיבור יוצר מציאות, ואתה נאחז בתקוות השווא שאולי באמת אלו היו רצף אקראי של מקרים, והבעיה היא באמת לא גדולה, אבל ברגע שתדבר על זהזה יתפוס ממשות, יקבל חיים עצמאיים משל עצמו, אולי אפילו יתנפח מעבר למידותיו. אבל אתה עייף. עייף למלחמות, ועייף להעמדות הפנים ועייף מהשתיקה.

יכול להיות שזה נגמר?

המאבק על חיי נצח – ביקורת על הספר "צל עולם" של ניר ברעם

ספרו החדש של ניר ברעם, "צל עולם", מבקש להלך בגדולות. הספר הוא תַּצְרֵף של שלושה סיפורים שונים שרק לקראת סוף הספר הקורא מבין את הקשר ביניהם. הסיפור הראשון הוא זה של גבריאל מנצור, מנכ"ל הקרן היהודית לדמוקרטיה, גוף פילנתרופי שתפקידו לחבר בין יהדות ארה"ב לישראל, ואחד האנשים "המחוברים" בצמרת הכלכלית של ישראל; הסיפור השני והמרכזי מלווה את פעולותיה של "הגוף", קבוצת צעירים מבריטניה שמאסה בסדר החברתי הקיים ומתכננת לקיים ב-11.11 שביתה של מיליארד איש ברחבי העולם; והסיפור השלישי הוא סיפורה של חברת MSV, חברה אמריקאית שמייעצת למנהיגים ברחבי העולם בתקופת מסעות בחירות שלהם, וגם לאחריהם.

ניסיונו של ברעם לספר את סיפור-העל ובכך לדמיין את הבלתי ניתן לדמיין, מעורר הערכה. עם זאת, התפרסות כזו של הסיפור, פתיחה מרבית של צמצם מצלמת הסופר, עלולה להפוך לאויב של כל ספרות טובה, הדורשת חדות ודיוק, ולכן מבנה מבוזר כזה מחייב שליטה ולכידות. אלא שהמבנה ה-תלת ראשי של הסיפור מקשה על הקורא להיפגש עם הספר.

הקורא מטלטל בדרכים ונזרק מפינה אחת של הסיפור לקצה השני של התבל, נחבל ונחבט, ולא מצליח למצוא את עצמו. הסיפור אינו בעל ניחוח אפוסי, כזה שמצדיק גודש עצום של פרטים, וגם לא מתיימר להיות כזה; הריבוי שבו, לא אחת אינו יוצר מהות, אלא עודף, עומס, עד כי נראה כי לסיפור מתאימה האמרה "תפסת מרובה לא תפסת", ולא "כל המרבה הרי זה משובח".

במקום לספר את הסיפור משלוש נקודות תצפית שונות, כאשר כל נקודת תצפית משלימה את רעותה, מוטב לו הסיפור היה נבנה כראשומון, כלומר כשלושה סיפורים שונים שמספרים את אותו סיפור רק מזוויות ראייה שונות, או לפחות היה נכתב כך שנקודות החפיפה בין המספרים השונים היו רבות יותר. ראשית, מבנה כזה היה מהדק את הסיפור ומצניע שומנים מיותרים, והיה מסייע לקורא לפגוש את הספר. אך חשוב מכך – בסיפור כמו "צל עולם", שמערער בכוונה את תפישות העולם ויסודות המבנה החברתי כלכלי העולמי, הדבר היה מקנה מורכבות, ולכן אמינות, שמאפשרת להבין טוב יותר את הסיפור.

חרב הפיפיות שמתהפכת מעל ראשו של הספר הוא יציאתו כשנתיים לאחר המחאה החברתית של 2011 (ומחאות חברתיות אחרות ברחבי העולם), שרושמה עדיין ניכר בתודעה הציבורית בישראל, וקשה שלא להצטמרר ולהיזכר במשה סילמן כשאחד מחברי "הגוף" אומר: "קצת מוות משמן את הגלגלים של כל מהפכה". מצד אחד, סמיכות האירועים הזו יוצרת באזז סביב הספר ומאפשרת פרשנות הדדית, כך שניתן לקרוא את הספר אל תוך המחאה ולקרוא את המחאה אל תוך הספר. מאידך, הצמדת הסיפור למחאה, לאירוע קונקרטי, עלולה לקצוץ לספר את כנפיו, את הנשמה היתרה שלו, ולהביא אותו לאבד את המקום שכל יצירה צריכה לשאוף אליו – חיי נצח.

התפרסם לראשונה באתר מגפון: http://megafon-news.co.il/asys/archives/185721

פה זה לא לשכת הסעד

פֹּה זֶה לֹא לִשְׁכַּת הַסַּעַד.

אָדֹנִי מִתְבַּלְבֵּל.

עִם כָּל הָאֶמְפַּתְיָה שֶׁיֵּשׁ לִי לַמְּצֽוּקוֹת שֶׁל אָדֹנִי,

גִ'יזֶס, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְטַפֵּל בַּצָרוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם.

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת הֵיכָן הִיא לִשְׁכַּת הַסַּעַד,

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם הִיא קַיֶּמֶת,

אֲבָל זֶה לֹא פֹּה.

מדוע מחאת העשור של האגודה פוגעת בסטודנטים?

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן, "הגילדה", פתחה שלשום (יום ראשון) במחאה נגד המחירים הגבוהים של הקפה בקפטריות ובבתי הקפה הפועלים במתחם האוניברסיטה. נציגי האגודה נעמדו בכניסה לבתי הקפה, עם מגפונים, הניפו שלטים וחילקו פלאיירים הקוראים לתלמידים שלא להיכנס לבתי הקפה עד שהאחרונים יורידו מחירים.

זה קל מדי להיטפל למחאה ולפסול אותה רק בגלל שהיא מתנהלת בטעם רע, תרתי משמע. גם אם דרכי המחאה נראות לי אגרסיביות מדי, שלא לומר אלימוֹת, אינני מתכוון לטעון כי אמצעי פסול מצביע על מטרה פסולה, או מאידך שהמטרה מקדשת את האמצעים. איני יודע איזוהי דרך טובה שיבור לו המוחה, ויש מקום לומר ש"מחאה נחמדה" היא אנטי-מחאה, היא מחאה שלא תשיג דבר. עם זאת, כפי שאראה בהמשך אני כן סבור שבמקרה הנוכחי הלוחמנות שמפגינה האגודה מסכלת את מטרתה. ומעבר לכך, אני כן חושב שהמחאה כשלעצמה, גם אם הייתה מתנהלת על מי-מנוחות, מזיקה לסטודנטים, שכן התוצאה הסופית עשויה לפגוע בכיס שלהם.

כלל נקוט בידי: בכל פעם שמישהו שופך אור לצד אחד, הוא מטיל חושך על הצד השני. מחאת העשור היא בעצם פעולת הסחה. מחאת האגודה כנגד מחירי הקפה מסיטה את תשומת הלב מהמחדלים שלה באתרי פעולה אחרים. תיאור בעלי בתי הקפה כאויבים הוא יעד נוח לאגודה כיוון שניתן לציירו בקווים של שחור-לבן, בני האור מול בני החושך, הוא משתלב בנרטיב של בעלי ההון המושחתים שעושקים את האזרח הקטן. האגודה בוחרת את האויבים שלה בקפידה, היא לא תנסה להילחם בשביל הסטודנטים על המטרות החשובות באמת, כיוון שהדרך לכך היא דרך חתחתים.

מחאת הקפה היא מחאה של לוקסוס, היא מחאה של אלו שיכולים להרשות לעצמם קפה. האם הקפה הוא אחד הדברים ההכרחים שצריך התלמיד? האם מחירים מופקעים של קפה פוגעים באופן לא מידתי בזכות היסוד של התלמיד לקפה? גם אם מחיר הקפה יעמוד על חמישה ש"ח – אם אני לא טועה, זה היעד של המחאה – עדיין יהיו אנשים שיאמרו ש"אוכל בחוץ זה מוּתרוֹת", עדיין יהיו סטודנטים שזה יהיה יקר להם מדי, ויעדיפו להביא תרמוס מהבית, או לשתות לפני או אחרי יום הלימודים (וכמובן יש את האנשים המוזרים שלא אוהבים קפה, ולהם זה לא רלוונטי). אחת התוצאות הברוכות של המחאה היא הפעלת "קפה אמון" במחיר עלות או ללא מחיר, ואני לא מבין מדוע קפה אמון ובתי הקפה לא יכולים לדור בכפיפה אחת? מדוע האגודה חייבת לרדת לאומנות חבריהם בקפטריה? כי מחאת הקפה היא מחאה של מפונקים. מחאת הקפה לא עומדת בקו אחד עם מחאת הקוטג', באשר האחרון הוא מוצר בסיסי.

מה התלמיד צריך? כפי שהסברתי באריכות ברשומה יום הסטודנט: שיכרון האימפוטנציה, התלמיד בראש ובראשונה צריך שאגודת הסטודנטים תדאג לזכויותיו האקדמיות. למשל, שהאגודה תדאג שיהיה אינטרנט אלחוטי בכל רחבי האוניברסיטה, בכדי שהתלמיד יוכל ללמוד כמו שצריך. נשמע לכם טריוויאלי? אז באוניברסיטה שלנו זה ממש לא כך, ולא פעם ולא פעמיים גלשתי במחשב על חשבון האינטרנט-הסלולרי, כיוון שהיה לי חלון במערכת ורציתי לנצל את הזמן ללימודים. ועוד לא דיברנו על המקרים, מעשים שביום יום, בהם מפרה האוניברסיטה, על זרועותיה השונות, את זכויותיו של התלמיד, וגם לא התייחסנו לשכר הלימוד ולתקנות שכר הלימוד הדרקוניות, שגם הם בראש סדר העדיפויות של התלמיד, לאחר זכויותיו האקדמיות.

למה לא להשבית את הלימודים עד שיהיה אינטרנט חופשי לכל התלמידים? כי האגודה לא רוצה להפשיל שרוולים, ולפתוח במאבק בגופי האוניברסיטה השונים יהיה מאבק ארוך ולא נעים. והאוניברסיטה יכולה גם לייבש את התקציבים של האגודה או לנקוט נגדה בהליכים משמעתיים. אבל כשנאבקים ב"טייקונים שמנהלים את בתי הקפה", אין כמעט סנקציות שהמנהלים יכולים לנקוט כנגד התלמידים. כלומר, המלחמה כנגד הטייקונים היא למעשה מלחמה על חלשים. לא כוחות.

אך הבעיה העיקרית של האגודה היא שהיא חושבת כמו פוליטיקאי ממוצע, היא פועלת לפי מה שהציבור רוצה ולא לפי מה שהציבור צריך. גם אם האגודה הייתה יכולה לדאוג הן למחירי הקפה והן לזכויות האקדמיות של התלמיד – אמנם אין הדברים סותרים, אך הראיה שהאגודה לא דואגת לאחרונים – הורדת מחירי הקפה עשויה לפגוע בתלמידים.

האגודה צריכה לחשוב כרגולטור, בתור גוף שמכווין התנהגות, וכאן דרושה חשיבה קצת פטרונית. הורדת מחירי הקפה היא לא פעולה שמכווינה התנהגות. הורדת המחירים תגרום לכך שיותר ויותר תלמידים יקנו קפה וכך למעשה יבזבזו יותר כסף משהיו מבזבזים קודם לכן. כאשר הקפה היה "מוצר יוקרה", כאשר להזמין קפה היה "יציאה", התלמיד היה חושב פעמיים לפני שהוא מזמין קפה, והוא גם היה נענש בכיס, הוא היה מרגיש את הקנס שעולה לו להזמין קפה. כך שבסך הכל, יותר ויותר תלמידים יקנו קפה של חמישה שקלים באופן שבסוף יפגע בכיסם. הוזלת הקפה תהפוך אותו ממוצר "חד-פעמי" למוצר "סיטונאי", שגרתי.

אם כן, ברור שהוזלת הקפה תיטיב עם בתי הקפה, לפחות לטווח הרחוק. אז מדוע הם כ"כ מתנגדים? מעבר לסיכון שכרוך בהעדפת שני ציפורים על העץ (הטווח הרחוק והספקולטיבי), מציפור אחת ביד (הרווח המיידי של הקפה היקר), כאן אני חוזר לדרך המחאה: בתי הקפה לא מסכימים לכך כי הם לא רוצים להיראות כמי שהתכופפו בפני חבורת נערים עם חולצות צהוב-תראו-אותי, ובפרט שאותם זאטוטים צועקים להם עם מגפון לתוך האוזן ומבריחים להם לקוחות. לכן האלימות שבה נוקטת האגודה, מסכלת את מטרתה. בעלי הקפיטריות צריכים מישהו שיוריד אותם מהעץ שהם טיפסו עליו במהלך השנים. אם האגודה רוצה להוריד מחירים – כפי שרצוי לשיטתה – היא צריכה להגיע עם בתי הקפה להידברות.

החיים כניסיון

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב 1). בחבורה של פרשת השבוע שלנו, שמתקיימת בטרמפ חזרה מבר אילן לירושלים, שוחחנו על הניסיון שניסה אלוהים את אברהם כאשר שלח אותו לעקוד את בנו יצחק. אחד מבני החבורה ציין כי סיפור העקדה אינו רלוונטי כי אלוהים לא מדבר איתנו יותר (לפחות לא כמו שהוא דיבר עם אברהם), ואף אחד, לא אלוהים ולא שליחיו או בניו עלי-אדמות, לא דורש מאתנו להקריב את בנינו, לפחות לא במשמעות המילולית של המילה (אבל אפשר לומר שיש אלמנט של הקרבה, באופן מילולי, בשליחת בנינו לצבא, או הקרבה, באופן מטפורי, של הילדות/ים בבחירה בקריירה תובענית). ואילו אני טענתי שאנחנו כן מקריבים מעצמנו משהו, כל יום, בבחירות שונות שאנחנו עושים, בשם הדת או בשם מטרות אחרות. ומנגד, בעוד אברהם ידע בוודאות שאת המשימה שלו הוא עושה בציווי האלוהים, אנחנו מקריבים מעצמנו הרבה מאוד דברים, מבלי שאנחנו יודעים בכלל שזה רצון האלוהים.

החיים כניסיון. סיפור העקדה פותח פתח להסתכל על החיים כניסיון, גם על החיים עצמם, על הקיום האנושי, כניסיון, אך אולי בעיקר על כל מעשה או מחדל שאנחנו עושים – כניסיון. במבט ראשון, סיפור העקדה נראה לנו אכזרי בצורה בלתי רגילה – הקרבת אדם ועוד רק בשביל הניסיון – אך במבט שני יש מבט מאוד חומל בהסתכלות על החיים כניסיון, בהבנה שבכל צעד שאנחנו עושים או לא עושים, אנחנו ניצבים בפני ניסיון. ההבנה הזו מחייבת אותנו לחיים של כובד ראש, לחיים של זהירות, של עצירה, בחירה והתבוננות – האם אנחנו עומדים בפני ניסיון. ומאידך, זה מאפשר לנו לראות בקשיים ובמהמורות החיים – ניסיון. השאלה אינה מי מנסה אותנו או האם אנחנו נעמוד בניסוי (האם אברהם עמד בניסיון? כלל לא ברור); הדגש הוא על עצם ההליך, על ההבנה שאנחנו ניצבים בפני ניסיון.

יש בעברית קרבה סמנטית בין ניסוי לבין ניסיון. באנגלית, למשל, יש מילה אחת לניסיון, כמו ניסיון החיים (experience), לבין ניסוי במובן של מבחן. למשל, את הפסוק "והאלהים נסה את אברהם", אחד התרגומים לתנ"ך תרגם  that God did prove Abraham, ובתרגום אחר – God tested Abraham. התרגום לאנגלית משמיע דיוק, הוא מחייב אותנו לבחור בין שתי האפשרויות. העברית היא אולי פחות מדויקת, אבל היא מבהירה שיש קשר בין המילים, יש רצף בין שתי המילים, כי ניסוי הוא גם ניסיון, החיים כניסיון הם גם תוצאה של ניסיון החיים, של התנסות. ומצד שני, בחוסר דיוק של העברית יש חסד, יש רוך – האדם לא עומד בפני שרשרת מבחנים אינסופית; הוא ניצב בפני ניסיון שבו ההליך חשוב יותר מהתוצאה.

האם החיים כניסיון הם למעשה החיים כאתגר? החיים כאתגר מעוררים קונוטציות קואוצ'ריות, תועלתניות, שקצת מגמדות את קשיי החיים, שהם רבים ועמוקים וגבוהים. אך חשוב מכך: ההבנה שהחיים מציבים לנו ניסיונות אינה בהכרח גלולת ארגעה למתקשים, לאלו שרואים את החיים כהרים ובקעות, אלא גם, ואולי בעיקר, תמרור אזהרה בפני אלו שחיים את חייהם על מי מנוחות, ולא מבינים שהחיים מעמידים אותם בניסיונות; העובדה שהם לא רואים אותם לא אומרת שהם לא קיימים. הסתכלות על החיים כניסיון לא משנה דבר במציאות, אלא את אופן ההתבוננות על המציאות.

שינוי מועד ראיון ההתמחות טרף את הקלפים של הפקולטה למשפטים

השלכותיו של התיקון שנעשה בכללי לשכת עורכי הדין [כללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות) (תיקון), התש"ע-2010], ולפיו לא ניתן לראיין מועמדים להתמחות לפני ה-15 במרץ של שנת לימודיהם השלישית, עוד ילמדו ויכתבו עליהם רבות, אולם כבר כעת, לאחר שהכללים החדשים הוחלו על מחזור ראשון של מועמדים להתמחות, ובטרם מועמדים אלו החלו את ההתמחות, ניתן להצביע על השלכות, ככל הנראה לא מתכוננות, שיש לתיקון זה.

אין ספק שהתכלית העיקרית של התיקון – שהמועמדים יגיעו לראיונות לאחר שרכשו ידע משפטי משמעותי, כך שיתאפשר להם ולמראייניהם לקבל החלטה מושכלת – היא חשובה, אולי גם הכרחית. התקנות חדשות נועדו למנוע את המצב לפיו מועמדים להתמחות מגיעים חצי-אפויים לראיונות, לאחר שסיימו שנת לימודים אחת בלבד, לא יודעים מאין באו או לאן הם הולכים ולפני מי הם עומדים – פרט לכותרות מפוצצות שהם שמעו כמו הטופ-טן של המשרדים הפרטיים – ומכאן הדין וחשבון של הלשכה.

עם זאת, כשאנו חובשים את כובע הרגולטור, יש להביא בחשבון השלכות שליליות,  side effects (תופעות לוואי) שעשויות להיות למהלך על כל הצדדים עליהם חלה התקנה. בכתבה הבאה למשל, מלפני שבוע, עיתון The Marker מפרט על ההשלכות השונות שיש לצעד זה על המועמדים להתמחות. אך ככל הנראה אלו השפעות שניתן היה לחשוב עליהן, או אפילו שנלקחו בחשבון, ואף על פי כן, הצר שווה בנזק המלך, היתרונות עולים על החסרונות.

יתר על כן: לא פחות חשוב להביא בחשבון את ההחצנות השליליות שעשויות להיות לפעולה שאנו מתכננים לעשות, כלומר את העלויות, הכספיות והלא-כספיות, שעשויות ליפול על גורם שלישי כתוצאה מאותה פעולה. וחשוב לזכור שמערכת היחסים שבין המועמדים להתמחות למקומות ההתמחות אינה בין שני צדדים בלבד; מערכת היחסים הזו היא למעשה מאנז' א-טרואה, מערכת יחסים עם שלושה גורמים: המועמדים, מקומות ההתמחות והמוסד האקדמי, שכן המועמדים להתמחות הם סטודנטים. לסיפור הזה שנקרא "מועד הראיון להתמחות" יש צד נוסף, שככל הנראה לא הובא בחשבון, וניתן כבר לחוש את ההשלכות השליליות של שינוי מועד הראיון על המוסדות האקדמיים.

לכל מערכת ממסדית יש תוכנית הפעלה שלפיה לכל אחד מחברי המוסד יש תפקיד, גם אם התפקיד הזה לא הוגדר לו מראש, תפקיד שאם לא ימולא יפגע בעבודת המערכת, ולרוב הדברים נכונים גם לגבי חוסים כשמדובר במוסדות בעלי אופי כוללני (מוסדות שמורכבים משתי קבוצות, צוות וחוסים, כאשר אין מוביליוּת בין שתי הקבוצות [למשל, צבא]), ויכול להיות שקבוצת חוסים מסוימת היא השדרה המרכזית של המערכת, הם אחראים להצעיד את המערכת הלאה. למשל, כשלמדתי בתיכון, ראש התיכון הגדיר את כיתה י"א כשדרה המרכזית של התיכון, שהיא אחראית להוביל את התיכון, כאשר כיתה ט' עדיין ירוקים, כיתה י' מורדים, וכיתה י"ב כבר עם רגל וחצי בחוץ.

גם בפקולטה למשפטים יש תוכנית פעולה כזו שמועידה לתלמידים מקום חשוב בהובלת הפקולטה (כמדומני, הרבה יותר מבפקולטות אחרות), ותוכנית הפעולה שלה דומה מאוד לזו שהייתה בתיכון שלי, כאשר השדרה המרכזית שאחראית להוביל את הפקולטה היא שנה ג', ובצורה פחותה גם שנה ב'. אמנם תלמידים בשנה ד' עשויים ליטול חלק בהובלת הפקולטה, וחלקם אכן עושים זאת, אך נדמה שהפקולטה לא בונה עליהם שיעשו זאת, הם  – כקבוצה – אינם חלק מתוכנית הפעולה של הפקולטה.

ולכן שינוי מועד ההתמחות טרף לאוניברסיטה את הקלפים, בלבל לה את היוצרות. עד כה התלמידים מצאו התמחות במהלך שנה ב', לאחר שנה אחת בלבד של "בניית תיק" להגיש במהלך הראיונות, ולאחר מכן היו פנויים לשאת בתפקידים שמועידה להם הפקולטה, גם אם המוטיבציה לכך הייתה אולי פחותה יותר, בהינתן העובדה שהם כבר מצאו התמחות (שדרוג הרזומה מועיל כמובן גם לאחר ההתמחות). שינוי מועד ההתמחות האריך את העבודה של התלמידים על הרזומה לכמעט שנתיים וחצי, שבסופה הם חשים מותשים.

ואז התרחש הדבר הבא: באותו הרגע שתלמידי שנה ג' התקבלו למקום ההתמחות, כמעט בבת אחת, הם פשוט פרקו כל עול, הם התחילו לזרוק בכל המסגרות שהיו בהן. לאחר ריצת מרתון של שנתיים וחצי הם הגיעו מבחינתם לקו הסיום, והם לא רואים טעם להמשיך לרוץ לאחר שהגיעו לסוף המירוץ. אז נכון שיש להם עוד שנה של חובות אקדמיות, וכמובן שלא כולם כך ויש אנשים שממשיכים לחפש גם לאחר מכן ראיונות ויש אנשים שהם "סתם" אנשים ישרים; אך אפשר לומר שבאופן גורף, כמעט מוחלט, כאילו קבלו הנחיה מגבוה, כל תלמידי שנה ג' התחמקו מהמחויבויות שלקחו על עצמם לאחר שהתקבלו להתמחות. וכיוון שהפקולטה על שלל זרועותיה, שבתוכנית ההפעלה שלה תלמידי שנה ג' תופסים מקום מרכזי, לא הביאה זאת בחשבון, היא נותרה חשופה, וחלקים מסוימים שלה לא תפקדו, או תפקדו-למחצה.

פרט לכך שחשוב להיות מודעים לכך, שינוי מועד ראיונות ההתמחות מחייב איפוא גיבוש תוכנית פעולה חדשה. ניתן לחשוב על כך שתלמידי שנה ב' יהוו את השדרה המרכזית של הפקולטה, ואולי אפילו נדרשת הכנסת תלמידי שנה א' תחת האלונקה כבר במחצית השנייה של שנת הלימודים, ולחילופין, ההבנה שתלמידי שנה ג' יישאו בנטל עד המחצית הראשונה של שנה א' בלבד. נקווה שלקראת שנת הלימודים הבאה (הנוכחית) תעשנה ההתאמות הנדרשות.