מדוע מחאת העשור של האגודה פוגעת בסטודנטים?

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן, "הגילדה", פתחה שלשום (יום ראשון) במחאה נגד המחירים הגבוהים של הקפה בקפטריות ובבתי הקפה הפועלים במתחם האוניברסיטה. נציגי האגודה נעמדו בכניסה לבתי הקפה, עם מגפונים, הניפו שלטים וחילקו פלאיירים הקוראים לתלמידים שלא להיכנס לבתי הקפה עד שהאחרונים יורידו מחירים.

זה קל מדי להיטפל למחאה ולפסול אותה רק בגלל שהיא מתנהלת בטעם רע, תרתי משמע. גם אם דרכי המחאה נראות לי אגרסיביות מדי, שלא לומר אלימוֹת, אינני מתכוון לטעון כי אמצעי פסול מצביע על מטרה פסולה, או מאידך שהמטרה מקדשת את האמצעים. איני יודע איזוהי דרך טובה שיבור לו המוחה, ויש מקום לומר ש"מחאה נחמדה" היא אנטי-מחאה, היא מחאה שלא תשיג דבר. עם זאת, כפי שאראה בהמשך אני כן סבור שבמקרה הנוכחי הלוחמנות שמפגינה האגודה מסכלת את מטרתה. ומעבר לכך, אני כן חושב שהמחאה כשלעצמה, גם אם הייתה מתנהלת על מי-מנוחות, מזיקה לסטודנטים, שכן התוצאה הסופית עשויה לפגוע בכיס שלהם.

כלל נקוט בידי: בכל פעם שמישהו שופך אור לצד אחד, הוא מטיל חושך על הצד השני. מחאת העשור היא בעצם פעולת הסחה. מחאת האגודה כנגד מחירי הקפה מסיטה את תשומת הלב מהמחדלים שלה באתרי פעולה אחרים. תיאור בעלי בתי הקפה כאויבים הוא יעד נוח לאגודה כיוון שניתן לציירו בקווים של שחור-לבן, בני האור מול בני החושך, הוא משתלב בנרטיב של בעלי ההון המושחתים שעושקים את האזרח הקטן. האגודה בוחרת את האויבים שלה בקפידה, היא לא תנסה להילחם בשביל הסטודנטים על המטרות החשובות באמת, כיוון שהדרך לכך היא דרך חתחתים.

מחאת הקפה היא מחאה של לוקסוס, היא מחאה של אלו שיכולים להרשות לעצמם קפה. האם הקפה הוא אחד הדברים ההכרחים שצריך התלמיד? האם מחירים מופקעים של קפה פוגעים באופן לא מידתי בזכות היסוד של התלמיד לקפה? גם אם מחיר הקפה יעמוד על חמישה ש"ח – אם אני לא טועה, זה היעד של המחאה – עדיין יהיו אנשים שיאמרו ש"אוכל בחוץ זה מוּתרוֹת", עדיין יהיו סטודנטים שזה יהיה יקר להם מדי, ויעדיפו להביא תרמוס מהבית, או לשתות לפני או אחרי יום הלימודים (וכמובן יש את האנשים המוזרים שלא אוהבים קפה, ולהם זה לא רלוונטי). אחת התוצאות הברוכות של המחאה היא הפעלת "קפה אמון" במחיר עלות או ללא מחיר, ואני לא מבין מדוע קפה אמון ובתי הקפה לא יכולים לדור בכפיפה אחת? מדוע האגודה חייבת לרדת לאומנות חבריהם בקפטריה? כי מחאת הקפה היא מחאה של מפונקים. מחאת הקפה לא עומדת בקו אחד עם מחאת הקוטג', באשר האחרון הוא מוצר בסיסי.

מה התלמיד צריך? כפי שהסברתי באריכות ברשומה יום הסטודנט: שיכרון האימפוטנציה, התלמיד בראש ובראשונה צריך שאגודת הסטודנטים תדאג לזכויותיו האקדמיות. למשל, שהאגודה תדאג שיהיה אינטרנט אלחוטי בכל רחבי האוניברסיטה, בכדי שהתלמיד יוכל ללמוד כמו שצריך. נשמע לכם טריוויאלי? אז באוניברסיטה שלנו זה ממש לא כך, ולא פעם ולא פעמיים גלשתי במחשב על חשבון האינטרנט-הסלולרי, כיוון שהיה לי חלון במערכת ורציתי לנצל את הזמן ללימודים. ועוד לא דיברנו על המקרים, מעשים שביום יום, בהם מפרה האוניברסיטה, על זרועותיה השונות, את זכויותיו של התלמיד, וגם לא התייחסנו לשכר הלימוד ולתקנות שכר הלימוד הדרקוניות, שגם הם בראש סדר העדיפויות של התלמיד, לאחר זכויותיו האקדמיות.

למה לא להשבית את הלימודים עד שיהיה אינטרנט חופשי לכל התלמידים? כי האגודה לא רוצה להפשיל שרוולים, ולפתוח במאבק בגופי האוניברסיטה השונים יהיה מאבק ארוך ולא נעים. והאוניברסיטה יכולה גם לייבש את התקציבים של האגודה או לנקוט נגדה בהליכים משמעתיים. אבל כשנאבקים ב"טייקונים שמנהלים את בתי הקפה", אין כמעט סנקציות שהמנהלים יכולים לנקוט כנגד התלמידים. כלומר, המלחמה כנגד הטייקונים היא למעשה מלחמה על חלשים. לא כוחות.

אך הבעיה העיקרית של האגודה היא שהיא חושבת כמו פוליטיקאי ממוצע, היא פועלת לפי מה שהציבור רוצה ולא לפי מה שהציבור צריך. גם אם האגודה הייתה יכולה לדאוג הן למחירי הקפה והן לזכויות האקדמיות של התלמיד – אמנם אין הדברים סותרים, אך הראיה שהאגודה לא דואגת לאחרונים – הורדת מחירי הקפה עשויה לפגוע בתלמידים.

האגודה צריכה לחשוב כרגולטור, בתור גוף שמכווין התנהגות, וכאן דרושה חשיבה קצת פטרונית. הורדת מחירי הקפה היא לא פעולה שמכווינה התנהגות. הורדת המחירים תגרום לכך שיותר ויותר תלמידים יקנו קפה וכך למעשה יבזבזו יותר כסף משהיו מבזבזים קודם לכן. כאשר הקפה היה "מוצר יוקרה", כאשר להזמין קפה היה "יציאה", התלמיד היה חושב פעמיים לפני שהוא מזמין קפה, והוא גם היה נענש בכיס, הוא היה מרגיש את הקנס שעולה לו להזמין קפה. כך שבסך הכל, יותר ויותר תלמידים יקנו קפה של חמישה שקלים באופן שבסוף יפגע בכיסם. הוזלת הקפה תהפוך אותו ממוצר "חד-פעמי" למוצר "סיטונאי", שגרתי.

אם כן, ברור שהוזלת הקפה תיטיב עם בתי הקפה, לפחות לטווח הרחוק. אז מדוע הם כ"כ מתנגדים? מעבר לסיכון שכרוך בהעדפת שני ציפורים על העץ (הטווח הרחוק והספקולטיבי), מציפור אחת ביד (הרווח המיידי של הקפה היקר), כאן אני חוזר לדרך המחאה: בתי הקפה לא מסכימים לכך כי הם לא רוצים להיראות כמי שהתכופפו בפני חבורת נערים עם חולצות צהוב-תראו-אותי, ובפרט שאותם זאטוטים צועקים להם עם מגפון לתוך האוזן ומבריחים להם לקוחות. לכן האלימות שבה נוקטת האגודה, מסכלת את מטרתה. בעלי הקפיטריות צריכים מישהו שיוריד אותם מהעץ שהם טיפסו עליו במהלך השנים. אם האגודה רוצה להוריד מחירים – כפי שרצוי לשיטתה – היא צריכה להגיע עם בתי הקפה להידברות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s