אתה מתחיל לאבד את זה

אתה מתחיל לאבד את זה.

אתה עדיין יודע להיכנס לאוטו, להכניס את המפתח לסטרטר – טוב, לפעמים אתה מכניס בטעות את המפתח של הדירה, אבל אחרי כמה שניות אתה מבין שהאוטו לא יתניע – ללחוץ על הדוושה, ולהגיע לאן שאתה צריך להגיע (למעט פעם אחת שבמקום לרדת בכביש המהיר לי-ם פנית לת"א, וברגע האחרון הסטת את ההגה שמאלה לקול תרועת צופרי המכוניות שחתכת אותם).

אתה עדיין יודע לחבר אות לאות ומילה למילה ומשפט למשפט, וזה הרבה מאוד, אם כי לעתים קרובות אתה שוכח מילה או שתיים או עשר, אז אתה משתמש במילה דומה, או גרוע יותר – מתאר בעשר מילים את מה שיכולת להגיד במילה אחת (אבל שכחת אותה), והכי מביך כשאתה משתמש במילה שרק דומה פונטית למילה שרצית להגיד או בעלת קונוטציה דומה, כי אצלך המילים מאוכסנות במגירות לפי הצלילים או הקונוטציות, אבל בסך הכל אתה מדבר, אתה מותר האדם מן. אתה יודע לזהות אנשים, לקשר פרצופים לשמות, לנקוב בשמם – אוקיי, אולי לפעמים אתה מתבלבל, ולפעמים שוכח, וזה קצת מעליב אנשים, במיוחד אנשים שקרובים אליך, אז אתה משתדל לא לקחת ללב, למרות שאתה תמיד לוקח ללב. אבל בתמונה הכללית אתה נוהג וכותב ומדבר ומזהה. אתה מתפקד.

אבל אתה מתחיל לאבד את זה. אתה הולך לרופא – לכמה רופאים – ומספר לו, ואתה מתפלל שייתן לך איזו גלולה, איזה מרשם, שישים את כל הסיפור העצוב הזה מאחוריך, אבל הוא (הם) מבטל את דבריך, מבטל אותך, כעפרא דארעא – אה, אתה סתם בלחץ, אתה בחרדה, תחזור אליי שיהיה לך סרטן או משהו, תעשה לי טובה, אני יותר מדי עסוק בשביל חרדתיים כמוך. אתה מספר לכמה מחבריך, והתגובה המיידית שלהם, התגובה הכמעט אינסטינקטיבית, היא לשתף אותך בכמה רגעי בלבול שלהם, ואתה מרגיש קצת כמו יובל המבולבל, כאילו הכל משחק ילדים, וכשלאחרונה סיפרת לידידה שלך, היא שיתפה אותך בפעם ששכחה את מספר תעודת הזהות שלה, ולצד התחושה שהיא מנמיכה את הבעיה שלך – אתה מרגיש את חום גלי האמפתיה שהיא מעבירה אליך ואתה פשוט רוצה לחבק אותה, לחבק חזק, כי אתה יודע שהכול מכוונה טובה.

ואתה יודע שניסיונותיהם של חבריך לגמד את הבעיה הם הוכחה להצלחת האסטרטגיה שלך – לעטות על עצמך מסכה, להעמיד פנים כאילו הכל בסדר, אתה אלוף בזה – העברת דייטים שלמים ומשמימים בהעמדת פני מתעניין, ושיווית לעצמך ארשת פנים רצינית שעה שרצית לצחוק לכמה מרצים בפנים – לתפור את החורים השחורים של השכחה בתלאי ובעוד תלאי ובעוד תלאי עד שמרוב תלאיים לא רואים את הבגד. כי מה האלטרנטיבה? לוותר? לתת לזה להשתלט עליך? לשכב במיטה ולבכות על עצמך? (לפעמים זה כל מה שאתה רוצה, אבל הדמעות לא משתפות פעולה).

אז אתה משחזר לעצמך בראש סד"פים – סדרי פעולה – שלמים גם בפעולות הכי טריוויאליות, סד"פ הלבשה וסד"פ יציאה לשירותים, ובודק את עצמך תוך כדי ואחרי הלוך ושוב, וכשזה נוגע לכתיבה – המילון של וורד והשפע של האינטרנט מתקנים אותך ועוזרים לך, כאילו גם הם משלימים עם המצב, ואתה מקלל את המצב הזה שגורם לך קצת להדחיק את הבעיה כי תמיד הוורד והאינטרנט יעזרו לך.

אבל אתה מתחיל להתעייף, עייף ממלחמות ועייף כי את כל הפעולות הממוסדות, שהגוף כבר עושה על אוטומט, "בעיניים עצומות" – אתה נאלץ להתחיל מאפס, מההתחלה, אתה חייב להיות תמיד על המשמר, להישאר ברמת ריכוז גבוהה, לא לתת למוח לנוח. וזה מעייף. ולאט לאט אתה רואה שכבר נגמרים לך האצבעות בכדי לסתום את סדקי השכחה שבסכר, ואתה יודע שמתישהו, למרות שאתה לא יודע מתי, המים יעלו על הסכר, יציפו אותך, יטביעו אותך.

ואתה גם מפחד לדבר על זה, כי אתה רוצה לשמור על פרסונה נונשלנטית, הכל בסדר-הכל בשליטה – ובסך הכל באמת הרוב טוב.  וגם אמון על המחשבה הפוסטמודרנית אתה יודע שהדיבור יוצר מציאות, ואתה נאחז בתקוות השווא שאולי באמת אלו היו רצף אקראי של מקרים, והבעיה היא באמת לא גדולה, אבל ברגע שתדבר על זהזה יתפוס ממשות, יקבל חיים עצמאיים משל עצמו, אולי אפילו יתנפח מעבר למידותיו. אבל אתה עייף. עייף למלחמות, ועייף להעמדות הפנים ועייף מהשתיקה.

יכול להיות שזה נגמר?

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אתה מתחיל לאבד את זה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s