מיקור-חוץ של החברוּת

שוחחתי עם יעל, חברתי הטובה, על בעיה שמטרידה אותי. יעל הביעה אמפתיה כנה למצבי, ואף שיתפה אותי בסיטואציה קשה שחוותה בעבר, באופן שיצר אווירה מאוד טובה וחמה. כעבור כמה דקות הציעה לי יעל "אולי תלך לפסיכולוג?" הצעתה של יעל, שברור לי כי נבעה מטוב לבה והיא אך ורק דורשת-טובתי, הזכירה לי את האינטראקציה שהייתה לי לא מזמן עם חברי הטוב גראוצ'ו, כאשר האחרון ביקש שאעזור לו לגמֵּר את העבודה הסמינריונית שלו תמורת כסף, ואני התנגדתי בתחילה, ורק לאחר זמן מה התרציתי, כאשר חשבתי שעדיין אין זה נכון לעשות כך (ראו בהרחבה את הרשומה: מדוע אסור שכסף יעבור בין חברים). ולעניות דעתי, הצד השווה לשתי הסיטואציות הוא ששתיהן מהוות מיקוּר-חוץ של החברוּת (friendship).

באומרי מיקור-חוץ של החברות, הכוונה שלי היא שפעולות מסוימות, שבעבר היו נעשות בין חברים, מוּצאות לגורם חיצוני – לקבלן – שיעשה אותן במקום החברים. בסיטואציה עם יעל, במקום שהיא תמלא לי את החסר, תענה לי על הצורך שלי – מישהו שיקשיב לי! – היא הציעה שאת אותה פעולה יעשה גורם חיצוני, פסיכולוג.

הסיטואציה עם גראוצ'ו לכאורה אינה מערבת גורם שלישי מחוץ למערכת (החברות), אך לא היא: בעצם העובדה שגראוצ'ו ביקש שאעשה לו את העבודה תמורת שכר, נכנס שחקן חדש לזירה: ישנו אודי החבר וישנו אודי העובד. מרגע שאודי קיבל כסף על פעולתו, החברות חוּללה, ותחת אודי החבר נכנס אודי העובד. הפעולה שהיה אמור לעשות אודי החבר – בחינם – מוקרה-החוצה לגורם שלישי, אודי העובד. ניתן לחשוב על זה דרך דוגמא פשוטה: מורים. אותו מעסיק יכול להעסיק מורים באופן ישיר דרך משרד החינוך, ויכול להעסיק מורים כעובדי קבלן, דרך עמותה או גורם שלישי – ולעתים יכול שאותו מורה יחבוש את שני הכובעים: מול מעסיק אחד הוא יהיה מועסק באופן ישיר, ומול מעסיק אחר הוא יהיה עובד-קבלן.

רגע, תשיב לי יעל – וברי שכך היא חשבה – האם הפסיכולוג לא יעשה את עבודתו טוב יותר מהחבר? זו, אגב, אחת הטענות הנפוצות של תומכי ההפרטה: מיקור-חוץ הוא יעיל יותר, לא רק בשל החלאים הרבים של השירות הציבורי, אלא כיוון שעובדי קבלן הם מקצועיים יותר, ולמתווך (הקבלן) יש אפשרות להכשיר ולאמן אותם (למשל עובדי אבטחה וניקיון שברור כי מקום העבודה אינו יכול לספק להם הכשרה לכך, שכן זה לא הייעוד שלו).

אכן, הפסיכולוג הוא מקצועי ויש לו ארגז-כלים עשיר הרבה יותר מזה של החבר; העובדה שלפסיכולוג יש דיפלומה על הקיר ולחבר אין – אינה ניתנת לערעור. אך השאלה למה בדיוק נצרך החבר הנזקק (אני בדוגמא למעלה). לפי דעתי, ב-90% מהמקרים של האנשים הנורמטיביים, את הפונקציה של הפסיכולוג יכול למלא החבר, שפשוט נזקק למישהו שיקשיב לו. ואם אותו חבר דווקא נזקק לאוזן קשבת, למישהו "שם", לא זו בלבד שיעל יכולה לענות לי על הצורך הזה – היא תעשה את זה יותר טוב מפסיכולוג, שכן האחרון לא נמצא שם בשבילנו – הוא נמצא שם כי משלמים לו להיות שם.

את הטענה הזו ניתן לשלב בטענה הבאה: פרופ' אווה אילוז, בספרה "גאולת הנפש המודרנית" (את הביקורת שלי עליו ניתן לקרוא כאן), מצביעה על כך שהפסיכולוגים הארגוניים החלו לצוץ ככל שהקפיטליזם צבר תאוצה והניכור שבין העובד למקום עבודתו הלך והחריף. כלומר הפסיכולוגים נכנסו בוואקום שנוצר – הניכור – כתוצאה מהקפיטליזם. והוא הדין במיקור-חוץ של החברות: הפסיכולוגים נכנסים בוואקום שנוצר כתוצאה מהצטמקות יחסי-החברות.

ניתן לומר: אט לך, בחור צעיר; מה אתה משעטנז בין ישויות שונות, מערב מין בשאינו מינו, מה אתה מערבב בין משפחה, חברים ומדינה ומכיל מערכת מושגים הקשורה למדינה על מערכת יחסים בין חברים?

ודאי שיש שוני בין שתי המערכות, אלא שהחיבור בין שתי מערכות אלו נועד להצביע על הצד השווה. והצד השווה הוא שהן הקשר שבין האזרח והמדינה והן הקשר בין חברים – למרות האופי השונה של היחסים – צריך להיות מבוסס על אחריות וסולידריות – פטרוניים במקרה הראשון והדדיים במקרה השני – ומיקור-החוץ מרוקן את מערכות היחסים משני אלו. בוודאי שיש סוגים שונים של מערכות יחסים חברותיות, ולא כולן באותה עוצמה ואינטנסיביות. אך כשאיפה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מבחינה נורמטיבית, מבחינת הרצוי, אילו סוגים של מערכות-יחסים אנחנו רוצים ליצור: חברוּת מצומקת, חברות כ"שומר-לילה", או חברות רחבה המבוססת על סולידריות ואחריות.

בגנות ההמוניות

הֲמוֹנִיּוּת  (נראה לי התרגום הכי נכון הוא commonness) מבעיתה אותי. לתופעה שנקראת אודי (כלומר, הח"מ) טרם המציאו שם – אנחנו עדיין תקועים בבעיית ההמשגה – אבל לבעתה ממקומות הומי-אדם קוראים אגרופוביה. ברי כי חלק מהבעיה שלי שורשה באגרופוביה, או בארגופוביה-מתונה – כלומר היא גם חרדה חברתית, אבל לדעתי החשש שלי מהמוניות הוא עמוק יותר, או למצער רחב יותר.

אחת ההטיות שאנו נוטים ליפול בהן היא הטיית ההמוניות, אד-פופולום, כלומר ההנחה שבמקום בו נמצא ההמון, שם שוכן הצדק, שאם גם הרצוג, וגם פוקס, וגם נאמן וגם שות' חושבים כך – סימן שהם צודקים, ואילו אם זבולון חושב אחרת – סימן שהוא טועה; הכמות עושה איכות. מיותר לציין שגם אני נכשל בכך, ואביא דוגמא מהעת האחרונה. קוראיי וקוראותיי הוותיקות יודעות שיש לי חיבה לטיפה השחורה, ולמרות שהמצב כיום טוב יותר מבעבר – כפי שכתבתי ברשומה "יש אלוהים" – אני לא נמנע מכך לחלוטין. לא מזמן אמרה לי חברה "אתה יודע שזה רעל, נכון?". למרות שאינני מחבב טרמינולוגיה רדיקלית-דיכוטומית כזו, שמסווגת את כל מה שלא בריא כ"רעל", השבתי לה – בדיליי – שאני מסכים איתה ושזה חלק מה-guilty pleasure שלי. בלבי חשבתי להשיב לה "את יודעת שאתן במיעוט", שהרי רוב העולם שותה קולה – אך ברור כי אין בכך תשובה. בהחלט יכול להיות שרוב העולם טועה.

זו אחת ההטיות – ויש יאמרו, הפרדוקסים – הבסיסיים ביותר בדמוקרטיה. אנשים נוטים לחשוב שאם הרוב קבע החלטה מסוימת – למשל, שפלוני צריך להיות ראש הממשלה – אז הרוב צודק. פשיטא שזה לא המצב. לעניות דעתי, עקרון הכרעת הרוב הוא עקרון פרוצדורלי, ולא עקרון מהותי; על מנת שנוכל לקבל החלטות בעולם דמוקרטי, יש ללכת לפי עקרון הכרעת הרוב – אך אין זה אומר שהרוב צודק. קשה לנו לחשוב כך, שכן מעבר לכך שעקרון הכרעת הרוב מושתת על יסודות מהותיים (עקרון השוויון: קול אחד לכל אחד), המסקנה המתבקשת היא שיכול להיות מאוד שהציבור מטומטם; גם אם 100% מהציבור יחליט כמו שיחליט, יכול להיות שהוא טועה. להבנתי, הנחת יסוד זו שוזרת את קו המחשבה של השמאל בארץ, שמצד אחד לא מתבלבל מכך שהוא במיעוט, אך מאידך ניתן לראות בשוליו כרסום בעקרונות הדמוקרטיה: השמאל בארץ לא מבין איך הוא יכול להיות כל-כך צודק ועדיין רוב הישראלים הם ככל הנראה ימניים, או לפחות כך משתקף מנתוני ההצבעה שלהם. השמאל לעולם לא יודה בכך, אך לדעתי הוא חושב שהציבור מטומטם, שמיליוני אנשים פשוט טועים.

אם כן, ברור שאין ההמון, כמו רוב או כמות כלשהי, מעידים על האמת. אבל אני רוצה לטעון יותר מזה: לא רק שההמון עשוי לטעות; עצם ההמוניות מעידה – או לפחות מעוררת חשד – שהאמת לא שוכנת בהמונים, שההמון כהמון  – טועה. ההמון מסוכן. המון עשוי להעיד על עדריות, על כך שראובן עושה משהו רק בגלל ששמעון עשה כך, ושמעון עשה כך רק בגלל שלוי עשה כך וכן הלאה. כלומר, לא זו בלבד שאין למעשה מסה שיוצרת איכות – שכן פשוט רבים הלכו בעקבות מעטים – ההמון מעיד על היעדר חשיבה ביקורתית, היעדר בחינה עצמית, כל המון מביא עמו ביטול עצמי. דווקא בגלל שיש להמוניות כוח סחיפה עצום, היא עשויה למחוק כל חשיבה עצמית. וזו עוד אחת מהסכנות שבהמון: להמון יש כוח למחוק את הזהות, לא רק בגלל שהאינדיבידואל מתיישר בהתאם לדרישה של ההמון, אלא כי עצם ההליכה עם ההמון משמעה, במובן מסוים, אובדן הזהות.

"יש להם עור עדין כמו לאשכנזי עירוני" – על אשכנזים, ספרדים ואתרוגים ב"העונה"

דברים שנשאתי ב-18.12.13, בערב ההשקה לספר "העונה" שהוציאה אמי, חנה נוימן4212864-6756

מערכת היחסים המורכבת שבין אשכנזים וספרדים הינה מוטיב מרכזי ב"העונה", אולי המוטיב המרכזי ביותר השוזר את כל הסיפור. אשכנזים וספרדים לא רק מרכיבים את הפסיפס הצבעוני של תל אביב בשנות הארבעים והחמישים, לא רק מספרים את סיפורה של התקופה הזו, כפי שזו משתקפת ב"העונה"; יחסי אשכנזים וספרדים מַבְנים את צורת החשיבה של הדמויות הראשיות ואת הדרך שבו הן מסתכלות ובוחנות זו. העדה, כלומר היותה של דמות אשכנזית או ספרדית, היא לא רק השתייכות קהילתית או אפילו זהותית – וקל וחומר שהיא אינה מעידה רק על מקום המוצא; העדה היא התכונה המרכזית של הדמות, תכונה שמספחת אליה מאפיינים אישיותיים אחרים.

לאור האינטנסיביות של הייצוגים של אשכנזים וספרדים בסיפור, ניתן להעמיד את הספר בשורה אחת עם יצירות מרכזיות בתרבות הישראלית, אפילו בתרבות הפופולרית, העוסקות ביחסי אשכנזים וספרדים, דוגמת "סאלח שבתי" או "קזבלן". כפי שאנסה להראות בהמשך, אך שלא כמו הדימויים המקובלים בתרבות, הספר מציג יחסים מורכבים יותר בין אשכנזים וספרדים.

"העונה" מספר את סיפור היכרותם ונישואיהם של יעל (יוליה) ויוסף לוי. היא פליטה שנמלטה מאירופה ב"עליית הילדים", הוא אתרוגן ממשפחה ספרדית שנמצאת בארץ למעלה ממאה שנה. כלומר, בניגוד לתפישת כור ההיתוך, או לדימוי התרבותי המקובל, כמו למשל בסרט "סאלח שבתי", לפיהם האשכנזים מייצגים את המתיישבים המקוריים בארץ ישראל והספרדים צריכים להתיישר לפי המודל האשכנזי ולהשאיר בחוץ את המאפיינים התרבותיים שלהם – ב"העונה" חל היפוך-מושגי: הספרדים מייצגים את ארץ ישראל המקורית ואילו האשכנזים מייצגים את חוץ-לארץ.

כך ניתן להסביר את בחירתה של יעל ביוסף, ואת בחירתו של יוסף ביעל. למרות שליעל יש שני אחים, הספר מתמקד דווקא ביחסים שבין יעל לאחותה גיזלה, ובאמצעות הנגדה בין שתי הדמויות הוא מדגיש, שופך אור, על ההבדלים ביניהן. למרות שיעל וגיזלה הגיעו מאותו בית, משדרכו על אדמת ארץ ישראל כל אחת קיבלה החלטה הופכית במאה שמונים מעלות להחלטה של אחותה: גיזלה מחליטה לייבא את אירופה לארץ ישראל – אם וילנא היא "ירושלים דליטא" אז חיפה היא "פרנקפורט דישראל" – והדבר ניכר בכל אורחות חייה – כלומר גיזלה מחליטה לעקור את העץ של אירופה ולשתול אותו בארץ ישראל. יעל, לעומת זאת, מחליטה לנטוע שורשים בארץ ישראל, היא מקבלת החלטה שהיא ארץ-ישראלית. לכן היא לא נענית לחיזוריו של יהושע למשפחת פראייר – עוד משפחה שהחליטה לייבא את אירופה לארץ ישראל – ומתחתנת עם יהודי ספרדי-שורשי, ששורשיו עמוקים בארץ; לכן היא מתחתנת עם יוסף, שהוא פרדסן, עובד אדמה, אדם שמתעסק בַארץ, בארץ-ישראל.

מנגד, את בחירתו של יוסף ביעל אפשר להסביר על רקע היחס שלו לאשכנזים, וכאן מתערבבים גם אלמנטים מגדריים. האשכנזים בספר הם תמיד חיוורים, עדינים ועירוניים, כמו שאומרת כותרת ההרצאה: "יש להם [הכוונה לאתרוגים] עור עדין כמו לאשכנזי עירוני".

SAMSUNGהאשכנזים הם גם תמיד פקידים, "פקידונים" בלשונו של יוסף, וכיוון שב"העונה" האשכנזים הם תמיד פקידים, הם מוצגים באור שלילי ביותר, הם הגרועים שבאויבנו. כמו שאומר יוסף על המפקחים הממשלתיים שבאים לבדוק את אתרוגיו: "שכטר האשכנזי עם החליפה הבהירה זה המן הרשע, הוא היורש של עמלק". עמלק – האויב המובהק של עם ישראל, לא פחות. וגם בנקודה זו הספר מתכתב עם "סאלח שבתי" וכן עם "קזבלן". יוסף מטיח במפקחים: "אתם שני פקידים ממשלתיים מאובנים אטומים יושבים כל השנה מול המאוורר ושותים תה". כך ב"קזבלן" לאחר שפקחי העירייה האשכנזים מוציאים צווי הריסה לבתי השכונה, התושבים מכנים אותם "רשעים" ו"חסרי לב". כמו כן, סלאח שבתי נוקב מחיר גבוה יותר עבור סבלוּת שהוא עושה למזכיר המשק, רק בגלל שהוא  פקיד.

אבל כמובן הקללה החמורה ביותר, התכונה הגרועה ביותר שאפשר לייחס לאשכנזים היא להיות מאושר, ואת זה דווקא אומרת יעל, מה שמראה שהליך ההיטמעות שלה כמעט והושלם: יוסף אומר "דשא זה מותרות של אשכנזים!", ואילו יעל בהזדמנות אחרת אומרת: "אושר זה כמו דשא. שניהם מותרות של אשכנזים".

לכן לדעתי, הבוז שיוסף רוחש לאשכנזים הוא זה שמאפשר לו את יחסי השליטה שלו ביעל אשתו. אם יוסף היה רוחש כבוד לאשכנזים, הדבר היה מקשה עליו להתייחס בזלזול לאשתו. הנשים הספרדיות בסיפור – כמו לואיזה, אמו החורגת של יוסף, או ז'קלין, אשתו של עזרא, אחיו של יוסף – מתוארות כנשים חזקות, מכובדות, כאלו ששולטות בבעליהן. אם יוסף היה מתחתן עם אשה ספרדית שהוא היה רוחש לה כבוד, הדבר היה מקשה עליו לזלזל בה. יוסף אוסר על יעל לדבר עם ז'קלין, כשכמובן הוא חושש מהתהליך של "העצמה", או כמו שיוסף אומר ליעל "הן מכניסות לך רעיונות מזיקים לראש". יוסף אוהב את הנשים שלו חלשות, והדברים כמעט נאמרים מפורשות מפי יוסף עצמו: "יש לי משיכה ליתומות עניות וחסרות כול. לו רציתי הייתי נשוי מזמן לאיזו בת יפהפייה של אחד מהסוחרים הספרדים העשירים מנווה צדק". הזלזול שיוסף רוחש לאשכנזים, הוא שמאפשר לו, או מקל עליו, לזלזל גם באשתו.

מול התלישות האשכנזית, הספרדיות-השורשית של יוסף מזוהה גם עם מסורתיות והמשכיות. הדבר החשוב ביותר ליוסף הוא להמשיך את המסורת המפוארת של אביו, חכם אליהו, ולכן אחת מנקודות השבר של יוסף בסיפור היא כאשר העונה הראשונה שלו ללא אביו מניבה ייצוא בלתי מספק של אתרוגים לאמריקה; הוא לא חווה זאת רק פגיעה כספית, אלא כפגיעה במסורת, בשורשים. וכאן השורשים המשפחתיים משתרגים עם השורשים החקלאיים: מבחינתו של יוסף, הקרקעות שקיבל בירושה מאביו – החיבור לאדמה שהורש לו – חשובות יותר מהירושה הכספית שקיבלה לואיזה אמו החורגת.

כך שניתן לומר שעל הכישלון של יוסף להמשיך במסורת אביו הוא מנסה לכפר באמצעות העמקת השורשים דרך התיישבות במושב, קרוב לפרדסים ולאדמה. והדברים כמובן קשורים ליחסי אשכנזים וספרדים, שכן יוסף מנסה להתרחק מכל סממן של אשכנזיות, מכל סממן של עירוניות. כלומר, יוסף מנסה להיות יותר אביו מאביו, יותר קתולי מהאפיפיור: בעוד משפחתו הצליחה לשמור על האיזון העדין שבין העירוניות ועבודת האדמה, שכן סבו היה בין הספרדים הראשונים שהקימו את אחוזת בית, כלומר שייסדו את העיר העברית הראשונה – ועדיין היה אתרוגן – יוסף מתנתק מהעירוניות ומכל מה שהיא מייצגת.

ולסיום, הכבוד. בעיניו של יוסף יש משמעות עצומה לפרנס את המשפחה בכבוד, והביטוי הזה – פרנסה בכבוד – נשזר לאורך כל הספר. וגם הכבוד קשור לכל מה שהאשכנזים-עירוניים-פקידים מייצגים בעיני יוסף. כשברונו, בן-זוגה של גיזלה, הנציג האולטימטיבי עלי-אדמות של האשכנזיות-פקידות-עירוניות – מציע ליוסף להיות פקיד הוא אומר: "פקיד? פקיד בבנק? אלו העכברים האפורים, המעונבים, בחולצות מגוהצות עם עט שתקוע להם בכיס? לא! לעולם לא! אני ואשתי נאכל תבשיל של אורז ועדשים כל השנה ובלילה נלך לישון על מזרנים שהקש מציץ להם בין החורים, ואני לא אלך להשפיל את עצמי לפני איזה מנהל יהיר שיעיז ויחלק לי הוראות."

לדעתי, הכבוד שמוצג כאן הוא לא כמו הכבוד של קזבלן, שהוא סוג של שחצנות ופטרונות (כמו שאומר השיר: "אחד הולך עם בחורה/ ביפו בין ערביים/ אם רק ארצה אצלי תהיה ישר בין הידיים/ אך לא אפריע לבחור שלא יתחיל לרעוד/ כי זה אצלי פשוט פרנציפ/ לי יש כבוד!"). הכבוד של יוסף הוא הרבה יותר עמוק, הרבה יותר גבוה. כמו בביטוי "כבוד האדם וחירותו" – הכבוד של יוסף הוא לא שחצנות; הכבוד של יוסף הוא חירות.

אַיֶּכָּה? על "יומן חורף" של פול אוסטר

את הספר "יומן חורף" של פול אוסטר מומלץ לקרוא כשאתם לבד. הספר כתוב כמֶמוּאָר (ספר זיכרונות), שהוא סוגה ספרותית מיוחדת המהווה תת-ז'אנר של אוטוביוגרפיה. בניגוד לאוטוביוגרפיה, שהיא יחסית מובנית ומסודרת, "יומן חורף" מורכב מפרגמנטים, זיכרונות ושברי-זיכרונות ורסיסי-זיכרונות מחייו של אוסטר.

המבנה של הספר מזכיר לעתים בסגנונו את זרם התודעה, באופן שבו הוא עובר מזיכרון לזיכרון באופן אסוציאטיבי, אך לרוב קיבוץ הקטעים נעשה באופן תמטי, כמו בפעמים שאוסטר מדבר על האהבות שלו או כשהוא נזכר בקטטות הרבות שהיה שותף להן. בפעמים מסוימות החלוקה התמטית היא מוצלחת, אך באחרות זה נראה מעט מאולץ, מלאכותי, כמו כאשר הוא סוקר לאורך כחמישים עמודים את כל המקומות בהם גר במהלך חייו.

"יומן חורף" כתוב בגוף שני יחיד, כלומר אוסטר כותב על עצמו כ"אתה". למשל, משפט הפתיחה של הספר הוא "נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם, שאתה האדם היחיד בעולם שאף אחד מן הדברים האלה לא יקרה לו". מצד אחד, אוסטר לכאורה מרחיק את עצמו מהנעשה בספר כאשר הוא מוותר על כתיבה בגוף ראשון.

מאידך, בכתיבה בגוף שני אוסטר יוצר את התחושה שהוא פונה אליך, הקורא. חווית הקריאה בספר היא חוויה אינטימית מאוד: הקריאה בספר היא פגישה אינטימית של הסופר והקורא בלבד, ואין בחדר עוד איש מלבדם. חוויית הקריאה בספר היא כמו החווייה בתפילה, שבה המתפלל פונה לאלוהיו בגוף שני – "ברוך אתה ה'" – ובכך נוצרת התחושה כי במעמד התפילה אלוהים ניצב מול המתפלל. ויותר מכך: נוצרת התחושה שרק המתפלל ואלוהים נוכחים ולא אף אחד אחר. חוויית הקריאה ב"יומן חורף" היא חוויית התפילה.

יתרה מזו: את "יומן חורף" של פול אוסטר מומלץ לקרוא כשאתן לבד כיוון ש"יומן חורף" הוא ספר חושפני. הוא כמובן חושף טפח מחייו של אוסטר עצמו, אך הוא בעיקר חושף אותך, הקורא. הכתיבה של אוסטר בגוף שני, אליך, הקורא, מכריחה אותך הקורא לחטט בפצעים של חייך, לנבור בתוכך. למשל, כשאוסטר מדבר על מצאי הצלקות שלו, אתה (כלומר אני) לא יכול שלא להיזכר בכל הזיכרונות שנצרבו בבשרך, כפשוטו, ובכל הפעמים שבילית בבתי חולים בשל חבלות שונות החל מגיל שנתיים וכלה בגיל שש-עשרה. "יומן חורף" הוא ספר חושפני ותובעני, הוא תובע מן הקורא חשבונפש, בירור והעמקה. קורא המבקש לברוח אל מחוזות האקספיזם לא ימצא עצמו בין דפי הספר.

לפי המסופר בספר בראשית, לאחר שאדם הראשון אוכל מעץ הדעת פונה אליו אלוהים ושואל אותו "אַיֶּכָּה?". נראה לומר שאין הכוונה ל"איכה" במובן הליטראלי, כי הרי לכאורה אלוהים, ובוודאי לפי מסורת כותבי המקרא, יודע-כל. כשאלוהים פונה אל אדם הראשון לאחר חטאו ושואל אותו "איכה", הוא לא שואל אותו למיקומו הפיזי – הוא שואל אותו למיקומו הנפשי. זו לא שאלה רטורית או שאלת-תוכחה, וזו גם לא שאלה שמצפה לתשובה, זו שאלה שתובעת מהאדם בירור עצמי, ואת התשובות הוא כבר ישאיר לעצמו. החוט השוזר את כל הספר הוא קריאתו הנשמעת-לא-נשמעת של אוסטר לקורא "איכה?" את התשובות הקורא כבר יותיר לעצמו.

התפרסם לראשונה בחיה רעה, אתר מגפון http://megafon-news.co.il/asys/archives/190292

השבת היא האוייבת מספר אחת

הַשַּׁבָּת הִיא הָאוֹיֵבֶת מִסְפָּר אַחַת

שֶׁל הָרַוָּקִים. אֲנַחְנוּ

דַּוְקָא בָּאנוּ בְּשָׁלוֹם –

זֹאת הִיא שֶׁהִכְרִיזָה מִלְחָמָה:

נֵרוֹת הַשַּׁבָּת שֶׁמַּקִּיפִים אוֹתָנוּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת,

לֹא מוֹתִירִים לָנוּ רוּחַ רְבִיעִית;

נְיָר-הַטּוּאָלֵט הַחָתוּךְ שֶׁהִתְמַקֵּם בִּנְקֻדּוֹת אַסְטְרָטֶגִיּוֹת,

צוֹלֵף בְּיַשְׁבָנְּנוּ מִגְּבָעוֹת חוֹלְשׁוֹת;

הַפְּלָטָה שֶׁעוֹבֶרֶת בַּמַחֲנֶה,

מְחַרְחֵרֶת רִיב, מְחַמֶּמֶת אֶת הָאֲוִירָה;

וְהַשֶּׁקֶט, אוֹךְ, הַשֶּׁקֶט –

מַמֶּשׁ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא!

(מְעַנְיֵן אִם גַּם בְּעוֹלָם הַבָּא נִהְיֶה לְבַד).