אַיֶּכָּה? על "יומן חורף" של פול אוסטר

את הספר "יומן חורף" של פול אוסטר מומלץ לקרוא כשאתם לבד. הספר כתוב כמֶמוּאָר (ספר זיכרונות), שהוא סוגה ספרותית מיוחדת המהווה תת-ז'אנר של אוטוביוגרפיה. בניגוד לאוטוביוגרפיה, שהיא יחסית מובנית ומסודרת, "יומן חורף" מורכב מפרגמנטים, זיכרונות ושברי-זיכרונות ורסיסי-זיכרונות מחייו של אוסטר.

המבנה של הספר מזכיר לעתים בסגנונו את זרם התודעה, באופן שבו הוא עובר מזיכרון לזיכרון באופן אסוציאטיבי, אך לרוב קיבוץ הקטעים נעשה באופן תמטי, כמו בפעמים שאוסטר מדבר על האהבות שלו או כשהוא נזכר בקטטות הרבות שהיה שותף להן. בפעמים מסוימות החלוקה התמטית היא מוצלחת, אך באחרות זה נראה מעט מאולץ, מלאכותי, כמו כאשר הוא סוקר לאורך כחמישים עמודים את כל המקומות בהם גר במהלך חייו.

"יומן חורף" כתוב בגוף שני יחיד, כלומר אוסטר כותב על עצמו כ"אתה". למשל, משפט הפתיחה של הספר הוא "נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם, שאתה האדם היחיד בעולם שאף אחד מן הדברים האלה לא יקרה לו". מצד אחד, אוסטר לכאורה מרחיק את עצמו מהנעשה בספר כאשר הוא מוותר על כתיבה בגוף ראשון.

מאידך, בכתיבה בגוף שני אוסטר יוצר את התחושה שהוא פונה אליך, הקורא. חווית הקריאה בספר היא חוויה אינטימית מאוד: הקריאה בספר היא פגישה אינטימית של הסופר והקורא בלבד, ואין בחדר עוד איש מלבדם. חוויית הקריאה בספר היא כמו החווייה בתפילה, שבה המתפלל פונה לאלוהיו בגוף שני – "ברוך אתה ה'" – ובכך נוצרת התחושה כי במעמד התפילה אלוהים ניצב מול המתפלל. ויותר מכך: נוצרת התחושה שרק המתפלל ואלוהים נוכחים ולא אף אחד אחר. חוויית הקריאה ב"יומן חורף" היא חוויית התפילה.

יתרה מזו: את "יומן חורף" של פול אוסטר מומלץ לקרוא כשאתן לבד כיוון ש"יומן חורף" הוא ספר חושפני. הוא כמובן חושף טפח מחייו של אוסטר עצמו, אך הוא בעיקר חושף אותך, הקורא. הכתיבה של אוסטר בגוף שני, אליך, הקורא, מכריחה אותך הקורא לחטט בפצעים של חייך, לנבור בתוכך. למשל, כשאוסטר מדבר על מצאי הצלקות שלו, אתה (כלומר אני) לא יכול שלא להיזכר בכל הזיכרונות שנצרבו בבשרך, כפשוטו, ובכל הפעמים שבילית בבתי חולים בשל חבלות שונות החל מגיל שנתיים וכלה בגיל שש-עשרה. "יומן חורף" הוא ספר חושפני ותובעני, הוא תובע מן הקורא חשבונפש, בירור והעמקה. קורא המבקש לברוח אל מחוזות האקספיזם לא ימצא עצמו בין דפי הספר.

לפי המסופר בספר בראשית, לאחר שאדם הראשון אוכל מעץ הדעת פונה אליו אלוהים ושואל אותו "אַיֶּכָּה?". נראה לומר שאין הכוונה ל"איכה" במובן הליטראלי, כי הרי לכאורה אלוהים, ובוודאי לפי מסורת כותבי המקרא, יודע-כל. כשאלוהים פונה אל אדם הראשון לאחר חטאו ושואל אותו "איכה", הוא לא שואל אותו למיקומו הפיזי – הוא שואל אותו למיקומו הנפשי. זו לא שאלה רטורית או שאלת-תוכחה, וזו גם לא שאלה שמצפה לתשובה, זו שאלה שתובעת מהאדם בירור עצמי, ואת התשובות הוא כבר ישאיר לעצמו. החוט השוזר את כל הספר הוא קריאתו הנשמעת-לא-נשמעת של אוסטר לקורא "איכה?" את התשובות הקורא כבר יותיר לעצמו.

התפרסם לראשונה בחיה רעה, אתר מגפון http://megafon-news.co.il/asys/archives/190292

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s