"יש להם עור עדין כמו לאשכנזי עירוני" – על אשכנזים, ספרדים ואתרוגים ב"העונה"

דברים שנשאתי ב-18.12.13, בערב ההשקה לספר "העונה" שהוציאה אמי, חנה נוימן4212864-6756

מערכת היחסים המורכבת שבין אשכנזים וספרדים הינה מוטיב מרכזי ב"העונה", אולי המוטיב המרכזי ביותר השוזר את כל הסיפור. אשכנזים וספרדים לא רק מרכיבים את הפסיפס הצבעוני של תל אביב בשנות הארבעים והחמישים, לא רק מספרים את סיפורה של התקופה הזו, כפי שזו משתקפת ב"העונה"; יחסי אשכנזים וספרדים מַבְנים את צורת החשיבה של הדמויות הראשיות ואת הדרך שבו הן מסתכלות ובוחנות זו. העדה, כלומר היותה של דמות אשכנזית או ספרדית, היא לא רק השתייכות קהילתית או אפילו זהותית – וקל וחומר שהיא אינה מעידה רק על מקום המוצא; העדה היא התכונה המרכזית של הדמות, תכונה שמספחת אליה מאפיינים אישיותיים אחרים.

לאור האינטנסיביות של הייצוגים של אשכנזים וספרדים בסיפור, ניתן להעמיד את הספר בשורה אחת עם יצירות מרכזיות בתרבות הישראלית, אפילו בתרבות הפופולרית, העוסקות ביחסי אשכנזים וספרדים, דוגמת "סאלח שבתי" או "קזבלן". כפי שאנסה להראות בהמשך, אך שלא כמו הדימויים המקובלים בתרבות, הספר מציג יחסים מורכבים יותר בין אשכנזים וספרדים.

"העונה" מספר את סיפור היכרותם ונישואיהם של יעל (יוליה) ויוסף לוי. היא פליטה שנמלטה מאירופה ב"עליית הילדים", הוא אתרוגן ממשפחה ספרדית שנמצאת בארץ למעלה ממאה שנה. כלומר, בניגוד לתפישת כור ההיתוך, או לדימוי התרבותי המקובל, כמו למשל בסרט "סאלח שבתי", לפיהם האשכנזים מייצגים את המתיישבים המקוריים בארץ ישראל והספרדים צריכים להתיישר לפי המודל האשכנזי ולהשאיר בחוץ את המאפיינים התרבותיים שלהם – ב"העונה" חל היפוך-מושגי: הספרדים מייצגים את ארץ ישראל המקורית ואילו האשכנזים מייצגים את חוץ-לארץ.

כך ניתן להסביר את בחירתה של יעל ביוסף, ואת בחירתו של יוסף ביעל. למרות שליעל יש שני אחים, הספר מתמקד דווקא ביחסים שבין יעל לאחותה גיזלה, ובאמצעות הנגדה בין שתי הדמויות הוא מדגיש, שופך אור, על ההבדלים ביניהן. למרות שיעל וגיזלה הגיעו מאותו בית, משדרכו על אדמת ארץ ישראל כל אחת קיבלה החלטה הופכית במאה שמונים מעלות להחלטה של אחותה: גיזלה מחליטה לייבא את אירופה לארץ ישראל – אם וילנא היא "ירושלים דליטא" אז חיפה היא "פרנקפורט דישראל" – והדבר ניכר בכל אורחות חייה – כלומר גיזלה מחליטה לעקור את העץ של אירופה ולשתול אותו בארץ ישראל. יעל, לעומת זאת, מחליטה לנטוע שורשים בארץ ישראל, היא מקבלת החלטה שהיא ארץ-ישראלית. לכן היא לא נענית לחיזוריו של יהושע למשפחת פראייר – עוד משפחה שהחליטה לייבא את אירופה לארץ ישראל – ומתחתנת עם יהודי ספרדי-שורשי, ששורשיו עמוקים בארץ; לכן היא מתחתנת עם יוסף, שהוא פרדסן, עובד אדמה, אדם שמתעסק בַארץ, בארץ-ישראל.

מנגד, את בחירתו של יוסף ביעל אפשר להסביר על רקע היחס שלו לאשכנזים, וכאן מתערבבים גם אלמנטים מגדריים. האשכנזים בספר הם תמיד חיוורים, עדינים ועירוניים, כמו שאומרת כותרת ההרצאה: "יש להם [הכוונה לאתרוגים] עור עדין כמו לאשכנזי עירוני".

SAMSUNGהאשכנזים הם גם תמיד פקידים, "פקידונים" בלשונו של יוסף, וכיוון שב"העונה" האשכנזים הם תמיד פקידים, הם מוצגים באור שלילי ביותר, הם הגרועים שבאויבנו. כמו שאומר יוסף על המפקחים הממשלתיים שבאים לבדוק את אתרוגיו: "שכטר האשכנזי עם החליפה הבהירה זה המן הרשע, הוא היורש של עמלק". עמלק – האויב המובהק של עם ישראל, לא פחות. וגם בנקודה זו הספר מתכתב עם "סאלח שבתי" וכן עם "קזבלן". יוסף מטיח במפקחים: "אתם שני פקידים ממשלתיים מאובנים אטומים יושבים כל השנה מול המאוורר ושותים תה". כך ב"קזבלן" לאחר שפקחי העירייה האשכנזים מוציאים צווי הריסה לבתי השכונה, התושבים מכנים אותם "רשעים" ו"חסרי לב". כמו כן, סלאח שבתי נוקב מחיר גבוה יותר עבור סבלוּת שהוא עושה למזכיר המשק, רק בגלל שהוא  פקיד.

אבל כמובן הקללה החמורה ביותר, התכונה הגרועה ביותר שאפשר לייחס לאשכנזים היא להיות מאושר, ואת זה דווקא אומרת יעל, מה שמראה שהליך ההיטמעות שלה כמעט והושלם: יוסף אומר "דשא זה מותרות של אשכנזים!", ואילו יעל בהזדמנות אחרת אומרת: "אושר זה כמו דשא. שניהם מותרות של אשכנזים".

לכן לדעתי, הבוז שיוסף רוחש לאשכנזים הוא זה שמאפשר לו את יחסי השליטה שלו ביעל אשתו. אם יוסף היה רוחש כבוד לאשכנזים, הדבר היה מקשה עליו להתייחס בזלזול לאשתו. הנשים הספרדיות בסיפור – כמו לואיזה, אמו החורגת של יוסף, או ז'קלין, אשתו של עזרא, אחיו של יוסף – מתוארות כנשים חזקות, מכובדות, כאלו ששולטות בבעליהן. אם יוסף היה מתחתן עם אשה ספרדית שהוא היה רוחש לה כבוד, הדבר היה מקשה עליו לזלזל בה. יוסף אוסר על יעל לדבר עם ז'קלין, כשכמובן הוא חושש מהתהליך של "העצמה", או כמו שיוסף אומר ליעל "הן מכניסות לך רעיונות מזיקים לראש". יוסף אוהב את הנשים שלו חלשות, והדברים כמעט נאמרים מפורשות מפי יוסף עצמו: "יש לי משיכה ליתומות עניות וחסרות כול. לו רציתי הייתי נשוי מזמן לאיזו בת יפהפייה של אחד מהסוחרים הספרדים העשירים מנווה צדק". הזלזול שיוסף רוחש לאשכנזים, הוא שמאפשר לו, או מקל עליו, לזלזל גם באשתו.

מול התלישות האשכנזית, הספרדיות-השורשית של יוסף מזוהה גם עם מסורתיות והמשכיות. הדבר החשוב ביותר ליוסף הוא להמשיך את המסורת המפוארת של אביו, חכם אליהו, ולכן אחת מנקודות השבר של יוסף בסיפור היא כאשר העונה הראשונה שלו ללא אביו מניבה ייצוא בלתי מספק של אתרוגים לאמריקה; הוא לא חווה זאת רק פגיעה כספית, אלא כפגיעה במסורת, בשורשים. וכאן השורשים המשפחתיים משתרגים עם השורשים החקלאיים: מבחינתו של יוסף, הקרקעות שקיבל בירושה מאביו – החיבור לאדמה שהורש לו – חשובות יותר מהירושה הכספית שקיבלה לואיזה אמו החורגת.

כך שניתן לומר שעל הכישלון של יוסף להמשיך במסורת אביו הוא מנסה לכפר באמצעות העמקת השורשים דרך התיישבות במושב, קרוב לפרדסים ולאדמה. והדברים כמובן קשורים ליחסי אשכנזים וספרדים, שכן יוסף מנסה להתרחק מכל סממן של אשכנזיות, מכל סממן של עירוניות. כלומר, יוסף מנסה להיות יותר אביו מאביו, יותר קתולי מהאפיפיור: בעוד משפחתו הצליחה לשמור על האיזון העדין שבין העירוניות ועבודת האדמה, שכן סבו היה בין הספרדים הראשונים שהקימו את אחוזת בית, כלומר שייסדו את העיר העברית הראשונה – ועדיין היה אתרוגן – יוסף מתנתק מהעירוניות ומכל מה שהיא מייצגת.

ולסיום, הכבוד. בעיניו של יוסף יש משמעות עצומה לפרנס את המשפחה בכבוד, והביטוי הזה – פרנסה בכבוד – נשזר לאורך כל הספר. וגם הכבוד קשור לכל מה שהאשכנזים-עירוניים-פקידים מייצגים בעיני יוסף. כשברונו, בן-זוגה של גיזלה, הנציג האולטימטיבי עלי-אדמות של האשכנזיות-פקידות-עירוניות – מציע ליוסף להיות פקיד הוא אומר: "פקיד? פקיד בבנק? אלו העכברים האפורים, המעונבים, בחולצות מגוהצות עם עט שתקוע להם בכיס? לא! לעולם לא! אני ואשתי נאכל תבשיל של אורז ועדשים כל השנה ובלילה נלך לישון על מזרנים שהקש מציץ להם בין החורים, ואני לא אלך להשפיל את עצמי לפני איזה מנהל יהיר שיעיז ויחלק לי הוראות."

לדעתי, הכבוד שמוצג כאן הוא לא כמו הכבוד של קזבלן, שהוא סוג של שחצנות ופטרונות (כמו שאומר השיר: "אחד הולך עם בחורה/ ביפו בין ערביים/ אם רק ארצה אצלי תהיה ישר בין הידיים/ אך לא אפריע לבחור שלא יתחיל לרעוד/ כי זה אצלי פשוט פרנציפ/ לי יש כבוד!"). הכבוד של יוסף הוא הרבה יותר עמוק, הרבה יותר גבוה. כמו בביטוי "כבוד האדם וחירותו" – הכבוד של יוסף הוא לא שחצנות; הכבוד של יוסף הוא חירות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s