בגנות ההמוניות

הֲמוֹנִיּוּת  (נראה לי התרגום הכי נכון הוא commonness) מבעיתה אותי. לתופעה שנקראת אודי (כלומר, הח"מ) טרם המציאו שם – אנחנו עדיין תקועים בבעיית ההמשגה – אבל לבעתה ממקומות הומי-אדם קוראים אגרופוביה. ברי כי חלק מהבעיה שלי שורשה באגרופוביה, או בארגופוביה-מתונה – כלומר היא גם חרדה חברתית, אבל לדעתי החשש שלי מהמוניות הוא עמוק יותר, או למצער רחב יותר.

אחת ההטיות שאנו נוטים ליפול בהן היא הטיית ההמוניות, אד-פופולום, כלומר ההנחה שבמקום בו נמצא ההמון, שם שוכן הצדק, שאם גם הרצוג, וגם פוקס, וגם נאמן וגם שות' חושבים כך – סימן שהם צודקים, ואילו אם זבולון חושב אחרת – סימן שהוא טועה; הכמות עושה איכות. מיותר לציין שגם אני נכשל בכך, ואביא דוגמא מהעת האחרונה. קוראיי וקוראותיי הוותיקות יודעות שיש לי חיבה לטיפה השחורה, ולמרות שהמצב כיום טוב יותר מבעבר – כפי שכתבתי ברשומה "יש אלוהים" – אני לא נמנע מכך לחלוטין. לא מזמן אמרה לי חברה "אתה יודע שזה רעל, נכון?". למרות שאינני מחבב טרמינולוגיה רדיקלית-דיכוטומית כזו, שמסווגת את כל מה שלא בריא כ"רעל", השבתי לה – בדיליי – שאני מסכים איתה ושזה חלק מה-guilty pleasure שלי. בלבי חשבתי להשיב לה "את יודעת שאתן במיעוט", שהרי רוב העולם שותה קולה – אך ברור כי אין בכך תשובה. בהחלט יכול להיות שרוב העולם טועה.

זו אחת ההטיות – ויש יאמרו, הפרדוקסים – הבסיסיים ביותר בדמוקרטיה. אנשים נוטים לחשוב שאם הרוב קבע החלטה מסוימת – למשל, שפלוני צריך להיות ראש הממשלה – אז הרוב צודק. פשיטא שזה לא המצב. לעניות דעתי, עקרון הכרעת הרוב הוא עקרון פרוצדורלי, ולא עקרון מהותי; על מנת שנוכל לקבל החלטות בעולם דמוקרטי, יש ללכת לפי עקרון הכרעת הרוב – אך אין זה אומר שהרוב צודק. קשה לנו לחשוב כך, שכן מעבר לכך שעקרון הכרעת הרוב מושתת על יסודות מהותיים (עקרון השוויון: קול אחד לכל אחד), המסקנה המתבקשת היא שיכול להיות מאוד שהציבור מטומטם; גם אם 100% מהציבור יחליט כמו שיחליט, יכול להיות שהוא טועה. להבנתי, הנחת יסוד זו שוזרת את קו המחשבה של השמאל בארץ, שמצד אחד לא מתבלבל מכך שהוא במיעוט, אך מאידך ניתן לראות בשוליו כרסום בעקרונות הדמוקרטיה: השמאל בארץ לא מבין איך הוא יכול להיות כל-כך צודק ועדיין רוב הישראלים הם ככל הנראה ימניים, או לפחות כך משתקף מנתוני ההצבעה שלהם. השמאל לעולם לא יודה בכך, אך לדעתי הוא חושב שהציבור מטומטם, שמיליוני אנשים פשוט טועים.

אם כן, ברור שאין ההמון, כמו רוב או כמות כלשהי, מעידים על האמת. אבל אני רוצה לטעון יותר מזה: לא רק שההמון עשוי לטעות; עצם ההמוניות מעידה – או לפחות מעוררת חשד – שהאמת לא שוכנת בהמונים, שההמון כהמון  – טועה. ההמון מסוכן. המון עשוי להעיד על עדריות, על כך שראובן עושה משהו רק בגלל ששמעון עשה כך, ושמעון עשה כך רק בגלל שלוי עשה כך וכן הלאה. כלומר, לא זו בלבד שאין למעשה מסה שיוצרת איכות – שכן פשוט רבים הלכו בעקבות מעטים – ההמון מעיד על היעדר חשיבה ביקורתית, היעדר בחינה עצמית, כל המון מביא עמו ביטול עצמי. דווקא בגלל שיש להמוניות כוח סחיפה עצום, היא עשויה למחוק כל חשיבה עצמית. וזו עוד אחת מהסכנות שבהמון: להמון יש כוח למחוק את הזהות, לא רק בגלל שהאינדיבידואל מתיישר בהתאם לדרישה של ההמון, אלא כי עצם ההליכה עם ההמון משמעה, במובן מסוים, אובדן הזהות.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “בגנות ההמוניות

  1. מצחיק, אני בדיוק צריך לקרוא עכשיו מאמר על זה…
    אריסטו ניסה לטעון בעד חכמת ההמונים טיעון שיש בו משהו משכנע. הוא אמר שכאשר ההמונים מקבלים הכרעה היא תהיה מוצלחת יותר, אבל רק בהנחה שהם עושים את זה מתוך דיאלוג. הדיאלוג יוצר מעין קולקטיב שיש לו את הכלים של כל המשתתפים במצטבר – את הניסיון, התבונה ו'חכמת הרחוב' של כל המשתתפים ביחד. יכול להיות שאריסטו פשוט היה עונה לך שקורים במדינה הזאת דברים מטומטמים בגלל שלא באמת מנסים להגיע פה להחלטות קולקטיביות, שמשקפות את החברה כולה, אלא סקטוריאליות.
    יש כמובן גם הרבה חבר'ה שטענו אחרת. אולי הטענה הכי קיצונית שיצא לי להיתקל בה היא שקבוצות, מעצם הגדרתן, לא יכולות לקבל החלטות טובות בגלל האינטראקציה שלהן. לדוגמה, ג'יימס מדיסון, הנשיא הרביעי של ארה"ב, אמר "Had every Athenian citizen in Athnes been a Socrates, every Athenian assembly would have still been a mob".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s