מיקור-חוץ של החברוּת

שוחחתי עם יעל, חברתי הטובה, על בעיה שמטרידה אותי. יעל הביעה אמפתיה כנה למצבי, ואף שיתפה אותי בסיטואציה קשה שחוותה בעבר, באופן שיצר אווירה מאוד טובה וחמה. כעבור כמה דקות הציעה לי יעל "אולי תלך לפסיכולוג?" הצעתה של יעל, שברור לי כי נבעה מטוב לבה והיא אך ורק דורשת-טובתי, הזכירה לי את האינטראקציה שהייתה לי לא מזמן עם חברי הטוב גראוצ'ו, כאשר האחרון ביקש שאעזור לו לגמֵּר את העבודה הסמינריונית שלו תמורת כסף, ואני התנגדתי בתחילה, ורק לאחר זמן מה התרציתי, כאשר חשבתי שעדיין אין זה נכון לעשות כך (ראו בהרחבה את הרשומה: מדוע אסור שכסף יעבור בין חברים). ולעניות דעתי, הצד השווה לשתי הסיטואציות הוא ששתיהן מהוות מיקוּר-חוץ של החברוּת (friendship).

באומרי מיקור-חוץ של החברות, הכוונה שלי היא שפעולות מסוימות, שבעבר היו נעשות בין חברים, מוּצאות לגורם חיצוני – לקבלן – שיעשה אותן במקום החברים. בסיטואציה עם יעל, במקום שהיא תמלא לי את החסר, תענה לי על הצורך שלי – מישהו שיקשיב לי! – היא הציעה שאת אותה פעולה יעשה גורם חיצוני, פסיכולוג.

הסיטואציה עם גראוצ'ו לכאורה אינה מערבת גורם שלישי מחוץ למערכת (החברות), אך לא היא: בעצם העובדה שגראוצ'ו ביקש שאעשה לו את העבודה תמורת שכר, נכנס שחקן חדש לזירה: ישנו אודי החבר וישנו אודי העובד. מרגע שאודי קיבל כסף על פעולתו, החברות חוּללה, ותחת אודי החבר נכנס אודי העובד. הפעולה שהיה אמור לעשות אודי החבר – בחינם – מוקרה-החוצה לגורם שלישי, אודי העובד. ניתן לחשוב על זה דרך דוגמא פשוטה: מורים. אותו מעסיק יכול להעסיק מורים באופן ישיר דרך משרד החינוך, ויכול להעסיק מורים כעובדי קבלן, דרך עמותה או גורם שלישי – ולעתים יכול שאותו מורה יחבוש את שני הכובעים: מול מעסיק אחד הוא יהיה מועסק באופן ישיר, ומול מעסיק אחר הוא יהיה עובד-קבלן.

רגע, תשיב לי יעל – וברי שכך היא חשבה – האם הפסיכולוג לא יעשה את עבודתו טוב יותר מהחבר? זו, אגב, אחת הטענות הנפוצות של תומכי ההפרטה: מיקור-חוץ הוא יעיל יותר, לא רק בשל החלאים הרבים של השירות הציבורי, אלא כיוון שעובדי קבלן הם מקצועיים יותר, ולמתווך (הקבלן) יש אפשרות להכשיר ולאמן אותם (למשל עובדי אבטחה וניקיון שברור כי מקום העבודה אינו יכול לספק להם הכשרה לכך, שכן זה לא הייעוד שלו).

אכן, הפסיכולוג הוא מקצועי ויש לו ארגז-כלים עשיר הרבה יותר מזה של החבר; העובדה שלפסיכולוג יש דיפלומה על הקיר ולחבר אין – אינה ניתנת לערעור. אך השאלה למה בדיוק נצרך החבר הנזקק (אני בדוגמא למעלה). לפי דעתי, ב-90% מהמקרים של האנשים הנורמטיביים, את הפונקציה של הפסיכולוג יכול למלא החבר, שפשוט נזקק למישהו שיקשיב לו. ואם אותו חבר דווקא נזקק לאוזן קשבת, למישהו "שם", לא זו בלבד שיעל יכולה לענות לי על הצורך הזה – היא תעשה את זה יותר טוב מפסיכולוג, שכן האחרון לא נמצא שם בשבילנו – הוא נמצא שם כי משלמים לו להיות שם.

את הטענה הזו ניתן לשלב בטענה הבאה: פרופ' אווה אילוז, בספרה "גאולת הנפש המודרנית" (את הביקורת שלי עליו ניתן לקרוא כאן), מצביעה על כך שהפסיכולוגים הארגוניים החלו לצוץ ככל שהקפיטליזם צבר תאוצה והניכור שבין העובד למקום עבודתו הלך והחריף. כלומר הפסיכולוגים נכנסו בוואקום שנוצר – הניכור – כתוצאה מהקפיטליזם. והוא הדין במיקור-חוץ של החברות: הפסיכולוגים נכנסים בוואקום שנוצר כתוצאה מהצטמקות יחסי-החברות.

ניתן לומר: אט לך, בחור צעיר; מה אתה משעטנז בין ישויות שונות, מערב מין בשאינו מינו, מה אתה מערבב בין משפחה, חברים ומדינה ומכיל מערכת מושגים הקשורה למדינה על מערכת יחסים בין חברים?

ודאי שיש שוני בין שתי המערכות, אלא שהחיבור בין שתי מערכות אלו נועד להצביע על הצד השווה. והצד השווה הוא שהן הקשר שבין האזרח והמדינה והן הקשר בין חברים – למרות האופי השונה של היחסים – צריך להיות מבוסס על אחריות וסולידריות – פטרוניים במקרה הראשון והדדיים במקרה השני – ומיקור-החוץ מרוקן את מערכות היחסים משני אלו. בוודאי שיש סוגים שונים של מערכות יחסים חברותיות, ולא כולן באותה עוצמה ואינטנסיביות. אך כשאיפה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מבחינה נורמטיבית, מבחינת הרצוי, אילו סוגים של מערכות-יחסים אנחנו רוצים ליצור: חברוּת מצומקת, חברות כ"שומר-לילה", או חברות רחבה המבוססת על סולידריות ואחריות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s