הטוב השקוף – על הטוב הסמוי מן העין

יעל פקחה (פכחה) את עיניי. ברגיל, חווית החברות שלי עם יעל עם חוויה חיובית, חוויה מעצימה – באופן כללי, יעל היא אחלה בת-חווה – אך יצא לי מספר פעמים לכתוב על אינטראקציות עם יעל שאינן בהכרח חיוביות. אמנם, לדעתי עצם העלאת יעל על ראש שמחתי – גם אם בהקשרים שליליים-לכאורה – מעידה על טיב היחסים הטובים בינינו, שכן אדישות כלפי פלוני היא בוודאי גרועה יותר משנאה כלפיו כי אם אני שונא מישהו זה אומר שהוא משמעותי לי – אך אין ספק שיעל עלתה כאן על נקודה חשובה. יעל האירה את עיניי.

ההארה היא כזו: אנחנו מקבלים את הטוב כמובן מאליו. אנחנו חיים חיים טובים, מוצפים מכל עבר בשיח של זכויות, ולא שמים לב ששום דבר בחיינו הטובים יחסית אינו מובן מאליו. זכור לי שלאחר הבחירות האחרונות (ב-2013) זוג חברים של הוריי התארח בביתם, והאשה, הידועה בדעותיה הפמיניסטיות, אמרה שהיא מאוד התרגשה להצביע, שכן זה לא מובן מאליו שאשה ועוד במדינת ישראל מצביעה. בזמנו מאוד התפלאתי על תשובתה – כאילו פמיניזם ליברלי זה כל-כך סיקסטיז, שלא לומר זה כ"כ המאה התשע-עשרה?! – אבל לאחר זמן הבנתי: זה לא מובן מאליו.

כלומר, אני לוקח את הטוב שצומח לי מחברותי עם יעל כמובן מאליו, כלא-חשוב מספיק, ומוצא לנכון לכתוב עליה רק באינטראקציות שמציגות אותה באור שלילי, בעוד אינטראקציות אלו מהוות אולי 5% מכלל האינטראקציות ביני ובין יעל.

ישנה אמרה במשנה (ברכות ט, ה): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". אמנם שם האמרה מתורגם לציווי מעשי, אך בוודאי ניתן לומר כי מאחוריו עומד עניין מהותי. יש לשים לב שהציווי הוא כפול: "החידוש" שלו הוא בכך שיש לברך על הרעה, אך הוא מבליע את הציווי כי יש לברך על הטובה, כי הטובה היא לא מובנת מאליה. חייב אדם לברך על הטובה כשם שמברך על הרעה.

הבעיה במובן מאליו שהוא משעמם, וחגיגת המובן מאליו עשויה להיראות דביקה ומלאכותית. זה למעשה אחד מעקרונות היסוד של התקשורת. זכורה לי הארה דומה באחד השיעורים בביה"ס לעיתונאות שבו למדתי. המרצה-אורח התגאה בכך שהוא חשף כי צה"ל לא סיפק אפודי-מגן לקבוצת חיילים במלחמת לבנון השנייה. כששמעתי את זה לראשונה התקוממתי: ומה עם כל 99% מהמקרים בהם צה"ל כן סיפק אפודי-מגן? על זה מעולם לא נשמע. מעולם לא נראה כותרת ראשית בעיתון: "צה"ל חילק לחייליו אפודי-מגן". וזה ברור, כי כשצה"ל מחלק אפודי-מגן זה מובן מאליו, ולחגוג את העובדה הזאת – "צה"ל חילק לחייליו אפודי-מגן!!! צה"ל שולטתת!!" – יראה מלאכותי. הטוב הוא מובן מאליו, ולכן אין לו ערך חדשותי – שהוא עיקרון העל התקשורתי; כמו שלא נראה כותרת על "כלב נשך אדם", כך לא נחשף למעשים טובים בתקשורת.

אלא שאז נוצר פרדוקס. אני מסכים שלא באמת ניתן לחגוג את הטוב, אך התוצאה היא שהטוב נשאר שקוף. מרוב שאנחנו מדברים על כמה שרע, הרע תופס נוכחות. כלומר המצב הוא לא, נניח, שיש 50% רע ו-50% טוב, ורק הרע זוכה לחשיפה; לחשיפה יש אפקט מעצים, אפקט משתלט, או בלשון העם: למושא החשיפה יש נטייה "לתפוס תחת": ברגע שמשהו – בני אדם, או מושגים אמורפיים כמו "רע" – מקבל חשיפה, הוא מכפיל את כוחו. התמונה המתקבלת היא שאין 50% רע אלא יש 100% רע.

וההארה של יעל התפרצה לדלת נעולה, שכן הימים הם ימי שלהי יום ההולדת שלי, וביום הולדת יש סיבה משולשת לדיכאון: ימי הולדת הם זמן להתבוננות על המצב הנוכחי – דברים שאנחנו נוטים להדחיק ביום-יום – ואדם שעוצר לחשוב על חייו הלא-טובים, עשוי בנקל להיכנס לדיכאון. אך גם אם המצב הנוכחי הוא טוב, עדיין בראיה-תהליכית, בראיה רטרוספקטיבית – ניתן לומר: פאק, אני בן 29 ולאלו הישגים בדיוק הגעתי? אנשים שחמש שנים מתחתיי הספיקו לסיים תואר, להתחתן, להוליד ילדים, להתגרש, למצוא עבודה יציבה, להיות מפוטרים מהעבודה – לעזאזל, אפילו לא הספיקו לפטר אותי! והדברים הם כמובן אינם חידוש, ואמר אותם ג'רי סיינפלד בפרק "The Visa" (עונה רביעית, פרק 55):

Well, birthdays are merely symbolic of how another year has gone by and how little we've grown. No matter how desperate we are that someday a better self will emerge, with each flicker of the candles on the cake, we know it's not to be, that for the rest of our sad, wretched pathetic lives, this is who we are to the bitter end. Inevitably, irrevocably; happy birthday? No such thing.

אז אלו שתי סיבות מדוע היומולדת, כנקודת זמן משמעותית, כאירוע מהותי, עלול לגרום לדיכאון. אך כמו שאמרה לי אחותי הבכורה (כזכור, מבקרת המדינה), ביום הולדתי לפני 13 שנים, הציפיות העצומות המועמסות על יום ההולדת עשויות כשלעצמן לגרום לדיכאון.

חתן וכלת השמחה מצפים שכל העולם יכיר ויזכור את העובדה שיש להם היום יומולדת, שהשמיים והארץ יאמרו שירה, שמשהו יקרה, משהו חייב לקרות, זה לא יכול לעבור סתם כיום רגיל. כלומר, זה לא רק משהו חברתי – מי מבין קרוביי יזכור את העובדה שיש לי היום יום הולדת – יש כאן פן קוסמי: העולם, על שלל זרועותיו ושגריריו – העולם ששלח אותך להציל אותו, כזכור – אינו יכול להתעלם מעובדת קיומך.

בקיצור, יש מספיק סיבות טובות להיות בדיכאון ביום ההולדת, אך ההארה של יעל הזכירה לי שיש ליומולדת פן נוסף. כפי שכתבתי בעבר ("כולנו זקוקים לחסד"), בעולם מריטוקרטי, בעולם שבו אנו נמדדים לפי ההישגים והמצוינות שלנו, יום ההולדת מזדהר בשונותו, שכן הוא אחד מהימים היחידים שאנחנו חוגגים אותם למרות שלא עשינו כלום, "וככזה הוא יום שבו אנחנו מעלים על נס את ההבנה שהעולם שלנו מושתת על חסד, שבחיים שלנו אנחנו גם זקוקים לחסד, שהחסד הוא חלק מהחיים השוטפים שלנו… ביום שבו נולדנו, ניתנו לנו החיים במתנה". יום ההולדת הוא היום שבו אנחנו מעלים על נס את העובדה שהטוב אינו מובן מאליו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s