בין אמת סיפורית לאמת עובדתית – על הספר "המקווה האחרון בסיביר"

הספר "המקווה האחרון בסיביר" של אשכול נבו מספר על משה בן-צוק, בעל תשובה ועוזרו האישי של ראש-העיר צפת, אברהם דנינו, אשר בציווי האחרון ממונה על הקמת מקווה-טהרה בעיר אשר ימומן מכספי יהודי מארה"ב בשם ג'רמיה מנדלשטורם, שמחליט להנציח את זכרה של אשתו המנוחה באמצעות הקמת המקווה.

במובן מסוים, "המקווה האחרון בסיביר" הוא מיצוע ספריו הקודמים של נבו. שלא כמו ספריו הראשונים, שהתמקדו בהוויה החברתית הישראלית, וספרו הקודם – "נוילנד" – שביקש לבחון את הפרוייקט הציוני כולו – "המקווה האחרון בסיביר", מבחינה זו, פוסע בשביל הזהב, נוקט בדרך האמצע: הוא לא מסתפק בחייהם הפרטיים של דמויותיו ולא מתיימר לפרק את הפרויקט הציוני כולו, אלא מעמיד באור ביקורתי את היחס של מדינת ישראל לציבור העולים מברית המועצות, לאחר שראש העיר מחליט להקים את המקווה דווקא בשכונה של יוצאי בריה"מ, כאשר ברור שהמקווה לא ישמש את תושבי השכונה והוא נבנה שם מאילוצים תכנוניים. שיח החרשים בין רשויות המדינה לעולים הוא שמאפשר רגעים טרגיים-קומיים בעלילה והוא שמגלגל אותה אל סופה.

לנבו יש נטייה ליפול לקלישאתיות, קלישאות ספרותיות וקלישאות חשיבתיות כאחד, כלומר נטיה לתבניות-חשיבה ותבניות ספרותיות שחוקות. הקלישאה הספרותית שנבו אוחז בה היא נטייתו לסגירת המעגלים שהוא פתח בראשית הסיפור, לקשירת כל הקצוות שהוא פרם בתחילת הדרך, ולעתים, כשהדבר נעשה במלאכותיות, נדמה שלנבו יש הפרעה טורדנית-כפייתית לסגירת מעגל בכל מחיר. עם זאת, לזכותו של נבו יאמר שמרוב שימוש-יתר בכלי הזה הוא הפך להיות מיומן בדבר, והאופן שבו הוא סוגר את המעגל מפתיע ומרענן ולא מובן מאליו כלל.

הבעיה המטרידה יותר של נבו היא הקלישאתיות שבתבניות החשיבה שלו, כאילו נבו לא יכול לנפץ את תקרת הזכוכית הבנאלית שחופה מעליו, לנער את הדמויות הסטיגמטיות והמשומשות הנשזרים בספרו. הדבר ניכר בעיקר בבניית הדמות הראשית של משה בן-צוק, אך גם בדמויות אחרות שמטעמי ספוילרוּת לא אוכל לפרט. נבו מצייר את משה כבעל-תשובה שזיכרון אהבת נעוריו – איילת – רודף אותו.

הבחירה של נבו היא בריחה. הבחירה של נבו לצייר את בעל-התשובה כמי שעברו החילוני רודף אותו – היא בריחה מעיסוק בחוויה הפנימית של בעל-התשובה אל עבר החוויה האוניברסלית של ההתאהבות, וככזו היא מותירה במקום דמות מלאה ועשירה – צל-דמות, דמות פלקטית שנשאבת לסיפור העולמי של ההתאהבות. ההליכה בשביל הבטוח של ההתאהבות מפספסת את החוויה הפנימית של הדמות.

סיפור הדמות מנקודת תצפית חיצונית, גם אם הוא מדויק מבחינה "אובייקטיבית", לעולם יהיה מעוות מנקודת המבט הפנימית של הדמות, שאת סיפורה שלה הקורא מעוניין לשמוע. האמת הסיפורית אינה האמת האובייקטיבית; כשקורא צולל לספר הוא לא מחפש לדעת "כיצד הדברים קרו באמת", או במקרה שלנו – "כיצד הם חייו של בעל-תשובה". הקורא מחפש את החוויה הפנימית של בעל התשובה, כיצד הוא חווה את הדברים. האמת הסיפורית היא הסיפור האישי של הדמות, האמת כפי שאותה דמות מספרת אותה, וכל השאר זיוף.

פורסם לראשונה ב"חיה רעה" – מדור הספרות של מגפון (כפי שאפשר לראות כאן)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s