לקראת מפגש הפתיחה של מְרַצִּים אנונימיים

מתוך נאום-ההיכרות שלי במפגש הפתיחה של מְרַצִּים אנונימיים, בקרוב:

אני: 

שלום, קוראים לי אודי, ואני מרגיש צורך תמידי לרצות אנשים.

אני אדם שחשוב לו לרצות אנשים אחרים. אני חושב שאני יכול להבין מהיכן זה נובע – הצורך באהבה – ושהצורך הזה הוא לא רציונלי ולעולם לא ידע שובע – מרעיבו שבע, משביעו רעב – אבל תמיד שכנעתי את עצמי  – בין אם בכדי לתחזק בפיגומים רציונאליים את המניע האמיתי והלא-רציונאלי, ובין אם כי חלק מהדברים אכן נכונים – שכך צריך לעשות, כשהתפישה שלי בנויה על ארבעה אדנים מרכזיים.

ראשית, תמיד טענתי כי הצורך שלי בריצוי אנשים עולה בקנה אחד עם האינטרס העצמי שלי. כלומר, לא זו בלבד שריצוי אנשים אינו שלוחה או גרורה של אלטרואיזם – ביטול העצמי – אלא ממש להיפך: בסוף הכל חוזר אליך. ההנחה היא שאם אני ארצה אנשים אחרים, אם אני אעזור לאנשים אחרים, בסוף הדבר ייזקף לזכותי, הכל יעמוד לגורלי עד קץ הימים: אנשים יזכרו שעזרתי להם, והם יעזרו לי ביום מן הימים, לכשאצטרך לעזרה. כלומר, לרצות אנשים זה דבר רציונלי לחלוטין.

האדן השני משיב על הקושי המרכזי שעולה מן הראשון: ריצוי אנשים ללא גבולות הוא פתח לניצול. אנשים שמכירים אותך ואת הצורך שלך לרצותם, ינצלו זאת עד תום, כשלא ברור בכלל שהם יזכרו לך את עזרתך, או שהם לא ירגישו צורך להשיב לך כגמולך. אלא שתפישת העולם שלי, כפי שאני בוחר להאמין בה – אין דרך ממשית לבחון זאת אמפירית במציאות – היא תפישת עולם רוסויאנית, לפיה יצר לב האדם טוב מנעוריו. אין "רוע טבעי", יש "רוע נסיבתי", כלומר רוע שנובע מנסיבות שונות, זמניות, לחצים, חברה רעה וכו'; בפרפרזה על דה-בבואר "אדם לא נולד רע, אלא נעשה רע". ולכן אני מבכר להאמין שבני האדם, שהם טובים מטבעיהם, לא יראו בצורך שלי לרצות – פתח לניצול.

האדן השלישי הוא גם עצמאי וגם שילוב שני האדנים הקודמים, והוא התנגדותי לפטרנליזם: אם אני מבקש לעזור לפלוני, אין זה מתפקידו של אותו פלוני לומר שהוא מתנגד לעזרתי כיוון שהעזרה שלי תפגע בי. האדם הוא פרשן-העל של עצמו, הוא יודע הכי טוב מה נכון לו לעשות. רק אני אחליט מה טוב לי. והקשר לאדנים הראשונים הוא ברור: ראשית, האנשים המרצים פועלים לפי האינטרס העצמי שלהם, שכן הם שולחים לחמיהם על פני המים וברוב הימים הלחם ימצא אותם; שנית, בהנחה שהאנשים טובים מנעוריהם – במידה והם צריכים את עזרתי הדבר נובע מכך שעזרתי אכן נחוצה, ולא רק בגלל שהם יכולים לנצל אותי.

האדן הרביעי אף הוא עצמאי אך גם שלוב באדן השני: בשורה התחתונה, עולם שבו אנשים מרגישים צורך לרצות זה את זה הוא עולם טוב יותר. עולם שבו אנשים אינם מרגישים כאטומים חופשיים אלא כחלק מאורגניזם אחד גדול, כלומר שחלק מן "האחר" הוא גם חלק ממני – הוא עולם סולידרי ולכן טוב יותר. גם אם האדן הראשון נופל, וריצוי אינו חלק מהאינטרס העצמי, ובהנחה שהאדן השני נכון ואין בני האדם רוצים לנצל זה את זה (כי אז בהכרח העולם יהיה מוצף בניצול ולכן רע יותר) – עולם של ריצויים הוא עולם טוב יותר.

כל זה היה נכון וטוב ויפה עד לתקופת המבחנים האחרונה, שהייתה התקופה הכי גרועה שלי בחיים מאז ינואר-פברואר 2008 (למרות שהייתה תקופה סמי-קשה גם ביוני 2010). פרט לכך שזו הייתה תקופת מבחנים עמוסה כשלעצמה, אנשים שונים ביקשו ממני בקשות שונות, וכמדומני שכמעט לכולן השבתי בכן, מתוך הצורך לרצות אותם. אלא שתוצאות אותה תקופה הוכיחו לי שמעבר לכך שהדבר פגע באינטרס העצמי שלי, והציונים במבחנים שלי בתקופה זו מזעזעים, אני יותר ויותר מקבל את התחושה שאנשים מכירים את האופי הריצויי שלי, ומנצלים זאת. ואז הבנתי שכמו בכל אידיאולוגיה – שהיא מערך מחשבתי שבא לשרת אינטרסים מסוימים – כל המערך המתוחכם שבניתי בכדי להצדיק את הצורך שלי לרצות אנשים, יסודו בצורך האינסופי שלי באהבה. אהבה ותו לא.

כל המשתתפים:

אוהבים אותך אודי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s