שביל האבנים הצהובות מוביל לנברסקה

נברסקההסרט "נברסקה" של אלכסנדר פיין מספר על וודי גרנט (ברוס דרן), אשר בעקבות מכתב שמקבל בדואר ובו הובטח לו כי זכה במיליון דולר – מתחיל לצעוד ברגל למקום קבלת הפרס, לינקולן-נברסקה. הבן שלו, דיווי (ויל פורטה), שבהתחלה מנסה להניא אותו מלצעוד למקום קבלת הפרס – כיוון שלדעתו מדובר בהונאה פרסומית זולה – מחליט בסוף להסיע אותו, כך שהמסע אל הפרס הוא בעצם "מסע שורשים" של אב ובנו – מסע אל עבר העבר, מסע לתוך מערכת היחסים המורכבת שבן האב לבנו.

מרגע שהמסע החיצוני הופך להיות מסע פנימי, הסרט קורס לתוך מערבולת של קיטש ובנאליות. הסוף של הסרט עומד בפני שתי אפשרויות גרועות: או שהמסע "יצליח", וגרנט אכן יזכה במיליון דולר והטובים (האזרח הקטן) ינצחו את הרעים (חברות הפרסום); או שבאמת יתברר שמדובר בהונאה פרסומית, והערך האמיתי של המסע יהיה אב ובנו שמגלים מחדש את הקשר ביניהם.

"הבעיה" באפשרות השנייה היא כפולה: ראשית, היא בנאלית – המסר הזה – שלא חשובה המטרה אלא הדרך, שהמטרה האמיתית היא האמצעי (הפרס הוא לא מיליון הדולר, הפרס הוא הקשר שחודש בין האב לנו) – חוזר על עצמו בתרבות, בווריאציות שונות: הקוסם מארץ עוץ, האלכימאי, ר' יצחק יעקליש שחלם שיש תיבת אוצר מתחת לגשר ומצא שהתיבה הייתה מתחת למיטה שלו – ובכך אין חידוש. גם לא מצאתי שהאופן שבו מוצג המסר הזה מועבר באופן אחר, טוב או חדשני יותר, ממה שהוא הוצג בעבר.

שנית, זה מסר ש"קשה לעיכול". אני מסכים שהאמצעי הוא משמעותי, ושכאשר אנחנו משווים לנגד עינינו את המטרה חשוב שנדע ליהנות מהדרך. אבל המחשבה שהמטרה לא חשובה אלא רק הדרך היא בלתי ניתנת לתפישה. אם אני עושה תואר ראשון חשוב שאהנה ממנו, אבל ההנאה תהיה תפלה אם למרות כל ההנאה אני לא אסיים את התואר, כלומר העובדה שהמטרה לא תמומש, משליכה לאחור על ההנאה שלנו מהדרך.

לאחרונה יצא לי לכתוב מאמר בתחרות הדיקן למאמרים מצטיינים, כאשר המטרה הסופית שלי הייתה שאוכל לפרסם את המאמר (אני מקווה להרחיב על תלאות כתיבת המאמר בהמשך). אלא שלפני כשבוע הייתה לי פגישה עם המנחה שלי שחזר ואמר לי את אותו מסר: אתה צריך לרדת מהעץ שנקרא "פרסום המאמר"; המטרה של התחרות היא לא "הזכייה" או הפרסום; המטרה היא הדרך – כלומר הליך הלמידה, רכישת הכלים לכתיבת מאמר. ונוכח המשאבים העצומים שהשקעתי בכתיבת המאמר שבאו על חשבון דברים אחרים – המחשבה כי המטרה היא האמצעי, כלומר כי יש להסתפק בהליך הלמידה בלבד – היא בלתי ניתנת לתפישה מבחינתי.

בחזרה לסרט: האם אפשר "להציל" את הסרט ממלכודת הקיטש שאליה נקלע? האם אפשר "להשתמש" בסרט, למשמע את הסרט כך שישרת אותנו? אני חושב שכן. במהלך הסרט גרנט ובנו עוברים במדיסון, העיירה שבו גדל וודי, וכאשר אנשי העיירה שומעים שוודי זכה במיליון דולר, והם יודעים שוודי הוא אדם תמים וטוב לב – כל אחד מהם "נזכר" בחובות העבר של וודי אליהם והם מנסים "לחלוב" אותו, ומבלי שמסופקת סיבה בגינה הם צריכים את הכסף; הם פשוט "תאבי בצע" – הכסף הוא המטרה. לעומת זאת, כמו שוודי אומר לבנו, הוא רוצה את הכסף בכדי שיהיה לו משהו להוריש לבניו, כלומר הכסף הוא האמצעי למטרות אחרות (ובסוף כאמור "הירושה" האמיתית הוא המסע המשותף של האב והבן). ככל הנראה, המבט הזה של וודי מתאפשר דווקא בגלל שהוא מהלך על החבל הדק שבין השפיות לשיגעון. המצב המנטאלי הלימינאלי שבו מצוי וודי הוא שמאפשר לו את המבט המוסרי-ביקורתי על אנשי העיירה.

כלומר, הנקודה הראשונה שהסרט מבליט ולדעתי היא חשובה היא היות האנשים תאבי בצע – הם לא צריכים את הכסף, הם רק רוצים אותו כי הם יכולים להשיג אותו. התפישה הזו היא כה מושרשת בתרבות, שנדרש לקחת איזה צעד אחורה מן המציאות, לחיות על גבול השפיות ועל גבול הדמנציה, בכדי להבין זאת. נוסף על כך, המסר שאני מצאתי בסרט הוא העובדה שלא משתלם להיות טוב לב. אנשי העיירה ומשפחתו של וודי, שניצלו אותו בעבר ושלחו אליו את מכוניותיהם לתיקון ללא תשלום – ממשיכים לנצל אותו גם כשלכאורה הוא זוכה במיליון דולר. אין "קארמה" בעולם – העובדה שעשית טוב לאנשים לא תגרום לכך שתקבל את הטוב בחזרה. בני האדם ינצלו אותך כל עוד הם יכולים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s