טמא, טהור, כשר, חמץ – בין פרשת "שמיני" לחג פסח

אחת השותפות שלי, כך היא הצהירה בפניי, לא מאמינה בסדר וניקיון. היא פשוט לא רואה בזה כל ערך. היא יכולה להבין סדר וניקיון אם הדבר משרת מטרות אחרות – למשל לשטוף כלים בשביל שיהיה כלים לאכול איתם אחר כך, או לסדר את החדר רק כאשר אין מקום לדרוך על הרצפה – והיא כמובן משתדלת (בדגש על משתדלת) לשמור על סדר וניקיון בשביל שאר השותפים בדירה שכן מאמינים בזה, אבל היא לא רואה ערך בפני עצמו בסדר וניקיון.

האם ניתן להצדיק סדר וניקיון כשלעצמם? בהנחה שאנחנו לא צריכים את הכלים בכיור ואין שום בעיה היגיינית או תבראותית ב"חיים בזבל" – האם יש חשיבות לסדר? בעקבות כתיבתה של מרי דגלס ("טוהר וסכנה – ניתוח של המושגים זיהום וטאבו", רסלינג 2004), אני חושב שניתן להצדיק את הצורך שלנו בסדר באמצעות תיאוריה כללית יותר, שקשורה גם למושגים טמא וטהור, או בהקשר ספציפי יותר לחג הפסח – חמץ וכשר.

כמו חוקרים אחרים, דגלס מנסה להבין מדוע יש חיות שמותרות באכילה ויש כאלו שלא. מרווין האריס ("פרות קדושות וחזירים משוקצים" מסדה 1987) טען שכל מערך האיסור והיתר הזה נובע משיקולים היסטוריים-תרבותיים של רווח והפסד. למשל,  האריס טוען שההיתר לאכול חיות מעלות-גרה הוא מכיוון שיש להם את המערכת היעילה ביותר לעיכול חומרים סיביים קשים, חומרים שבני אדם אינם יכולים לעכל ולפיכך הם אינם מתחרים על אותו מזון.

דגלס לעומת זאת טוענת שלא ניתן להסביר את מושגי הטומאה והטהרה במונחים היגייניים או רציונאליים (כלומר, שנובעים מנסיבות היסטוריות-תרבותיות וכו'), או שאוכל כשר הוא בריא יותר – טענה כזו תהפוך את הדת למרשם רפואי והיא מפספסת הרבה. דגלס אומרת שהיהדות רוצה להבדיל את העם היהודי משאר האומות באמצעות מערכת סמלים. באה התורה ונותנת סימנים למה שהוא קדוש ולמה שהוא לא קדוש. איך ניתן אמצעי זיהוי? על-ידי חפצים או בעלי-חיים, בעזרתם מקטלגים את העולם לאנחנו והם. איך עושים את פעולת הסימון וחלוקה לקטגוריות? לוקחים את עולם בעלי-החיים שהיה מוכר לאנשים באותה תקופה, ואומרים זו קטגוריה שמייצגת אתכם, את העם הקדוש, ולכן מותר לאכול אותה, ויש בעלי חיים שהם טמאים, שאסור לאכול אותם, אלה בעלי חיים טמאים (לדגלס יש הסבר משלים לסלידה של היהדות מהחזיר דווקא).

כלומר התפישה של טמא וטהור או חמץ וכשר היא לא מהותנית, אלא היא סמלית-קלסיפיקטיבית – היא מערכת סמלים שבנויה על תפישות תבנתיות. וזה מתקשר לטענה שהלכלוך הוא לא "רע כשלעצמו" – לכלוך הוא חומר שאינו נמצא במקומו הראוי; לכלוך הוא תוצר הלוואי של סידור וסיווג שיטתיים של חומר, ומושג זה גורר אותנו חזרה לשדה הסמלי. נעליים אינן מלוכלכות מטבען, אך לשים אותם על השולחן זה "מלוכלך"; אוכל אינו מלוכלך מטבעו, אך לאכול אותו בחדר השינה זה "מלוכלך". גם אם ננקה את מברשת השיער מן השערות בתוך הפח של המטבח או שנזרוק לפח של המטבח מקלון אוזניים – למרות שזה נמצא בתוך הפח – אנחנו נחוש גועל, אנחנו נרגיש ש"זה לא במקום".

כך שבראש ובראשונה הצורך שלנו בסדר וניקיון מקושר לתבניות נוקשות של חשיבה, תבניות שנובעות מן התרבות. מכאן גם אפשר להבין את טירוף הניקיון והסדר שמטרים את חג הפסח, ועושה את הקישור שבין חמץ = מלוכלך וכשר = נקי. גם כשהיהודי אוכל מצה וגם כאשר הוא מנקה את התריסים – הוא נוטל חלק באותה מערכת סמלים שמגדירה אותו כיהודי רק משום שהיא הופכת את מי שלא עושה זאת לאחר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s